האשפוז הראשון של גבי פוקס, בת 22 מתל אביב, היה בגיל 16. עד אז היא הייתה תלמידה מצטיינת, נערה חברותית, רקדנית פלמנקו מחוננת. "הייתה לי תקופה מאוד טובה", היא מספרת, "אבל תמיד היה לי קושי בוויסות רגשי, ועם הזמן זה התגבר".
קראו עוד:
המעבר לתיכון, ואיתו משבר רומנטי שחוותה באותה עת, שינו את המצב. "היה בחור אחד שהייתי מעוניינת בו, ממש אובססיבית אליו. הקדשתי את כל כולי לדבר הזה, ולא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר אחר. כבר לא השקעתי בריקוד ולא בלימודים. איבדתי את עצמי ואת מי שאני. וכל הזמן הזה הייתה לו חברה".
הציונים החלו להידרדר, וכך גם מצבה הנפשי. "ככל שעבר הזמן, הבנתי שאני לא מצליחה לעמוד על הרגליים ושאני נכנסת לדיכאון. איבדתי את הטעם לחיים ולכל הפעילויות שאהבתי לעשות: לרקוד, לבלות עם חברים. הרגשתי כאילו שמיכת כובד עוטפת את הגוף שלי, ואני לא מצליחה להשתחרר ממנה".
התקופה האפלה ביותר בחייה
באמצע כיתה י' תקפו אותה מחשבות אובדניות, והיא התאשפזה בבית החולים גהה למשך עשרה חודשים. כשמצבה השתפר, שוחררה וחזרה לבית הספר. "אבל הרגשתי שונה מהחברות שלי", היא נזכרת. "הרגשתי שהן אמנם היו שם בשבילי, אבל התקדמו בכל התחומים, בזמן שאני תקועה. הרגשתי בדידות וגם בושה על מה שעברתי, ולא היה לי רצון להתמודדות חברתית. למזלי, בני המשפחה היו סביבי ותמכו בי, אם כי בתקופה הכי קשה היו מקרים שגם אותם לא רציתי לראות".
בתוך זמן קצר מצבה שוב הידרדר, והיא ניסתה לשים קץ לחייה, צעד שהוביל לאשפוז נוסף. "זו הייתה התקופה הכי אפלה בחיי", היא אומרת. "לא רציתי לחיות. לא אכלתי, לא דיברתי, לא הסכמתי ללכת לטיפולים. הייתי בבידוד, בחדר מצולם 24/7. היו שם תנאים מאוד לא טובים, והרגשתי שאני נושמת רק בשביל ההורים שלי".
במהלך האשפוז עברה עשרות טיפולים בנזעי חשמל. מצבה השתפר, אבל היא סבלה מתופעות לוואי קשות, ובראשן אובדן הזיכרון. "חמש שנים מהחיים שלי נמחקו. היו לי חברות וחוויות שאני כבר לא זוכרת. במקביל, ממש התמכרתי לטיפולים האלה". כעבור כשנה השתחררה והחלה לקבל לראשונה טיפול בגרייה מגנטית מוחית. "בזכות הטיפול הזה חזרתי לשגרה. ככל שעברתי יותר טיפולים, חזרתי לתפקוד מלא יותר ושמחתי יותר".
5 צפייה בגלריה
פוקס במופע פלמנקו. "ככל שעברתי יותר טיפולים, חזרתי לתפקוד מלא יותר ושמחתי יותר"
( צילום: עירית ענבר)
מטופל אחד מתוך 2,000 יסבול מפרכוס
הטיפול, שפיתחה החברה הישראלית BrainsWay, מבוסס על גרייה מוחית עמוקה (Deep TMS) של רשתות עצביות שקשורות בדיכאון, והוא מתבצע באמצעות קסדה ששולחת גלים אלקטרומגנטיים לאזורים במוח. "לפי מחקרים שנערכו ברחבי העולם, ובעיקר בארה"ב, אצל כ-50% מהמטופלים חלה נסיגה מלאה בסימפטומים השונים של הדיכאון", אומר פרופ' אברהם צנגן, שפיתח את הטיפול עם ד"ר יפתח רוט. "כ-200 אלף איש בעולם עברו את הטיפול הזה: רובם סבלו מדיכאון, והשאר מ-OCD. בישראל עברו את הטיפול רק מאות אנשים. למרות העובדה שהטיפול הוכיח את עצמו בעשרות מחקרים וקיבל את כל האישורים, יש בארץ פסיכיאטרים שמתנגדים לו ולא ממליצים עליו".
יש חסרונות בטיפול?
"החיסרון העיקרי הוא שנדרשת השקעה של זמן: המטופל צריך להגיע למרפאה כל יום לחצי שעה במשך חודש ימים. יש גם כאבי ראש בפעמים הראשונות, ומטופל אחד מתוך 2,000 יסבול מפרכוס במהלך הטיפול, ולכן חשוב שהטיפול יתבצע במרפאה, עם צוות רפואי, ולא יינתן כטיפול ביתי".
פרופ' אברהם צנגןצילום: רעות פיליפוביץלגבי פוקס עשה הטיפול הזה רק טוב. "הוא החזיר לי את שמחת החיים", היא אומרת, "ללא הרדמה מלאה וללא תופעות לוואי". בעקבות זאת החלה לרקום תוכניות לעתיד. "החלטתי שאני רוצה לעשות צבא. היה לי צורך לעבור את החוויה שכל בני גילי עוברים. הלכתי לוועדת סל שיקום, ושם הציעו לי מגוון מסלולים שיקומיים".
לבסוף שירתה במשך שנה וחצי במוזיאון הפלמ"ח, "שירות שהעניק לי ביטחון וסיפוק", היא מספרת. היא גם קיבלה סיוע מעמותת גוונים, שעוזרת לאנשים עם מוגבלויות. "לכל חניך בגוונים יש רכז שמלווה אותו. אני הייתי עטופה בארבע רכזות מדהימות שליוו אותי בכל דילמה ובכל קושי".
מטפלת באחרים ובעצמה
במהלך השירות הציעה לה מיכל דבש-ארמוני, מנהלת אשכול תוכניות צבא בגוונים, לעבוד בעמותה. "הרבה זמן התנגדתי", אומרת פוקס, "כי רציתי להתרחק מהעולם הזה של בריאות הנפש. רציתי לבנות לעצמי מסלול חדש שלא קשור לזה. אחרי שהשתחררתי, חיפשתי את עצמי במשך תקופה ארוכה, השלמתי בגרויות, הוצאתי רישיון נהיגה. באחד הערבים הזמנתי את מיכל ורכזת נוספת למופע פלמנקו שלי, והן שוב הציעו לי עבודה בעמותה. פתאום הבנתי שזה יכול להיות טוב בשבילי, והחלטתי לנסות".
מיכל דבש-ארמוניכיום היא עובדת בעמותה כמלווה של מתמודדי נפש שמשרתים בצבא, וזו סגירת מעגל עבורה. "אני רואה בהם את עצמי, את גבי שהייתה לפני שלוש-ארבע שנים", היא אומרת. "העבודה איתם היא כמו טיפול בשבילי. אני לומדת מהם הרבה גם על עצמי. היום אני מבינה שזה לא יעזור, ועם כל הרצון שלי להתרחק מהתחום של מתמודדי הנפש, יש בי משהו שנוטה לדבר עם האנשים האלה ולרצות לעזור להם".
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצאים במשבר ועלולים להיות אובדניים, אל תישארו לבד. פנו לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כמו ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר - סיוע והקשבה ברשת. "בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-7487771
