זה כמעט שני עשורים מתקיימת בברמינגהם, אנגליה מסורת משונה. חברי מקהלת התלונות מתאספים באתרים ציבוריים, ומזמינים את כל מי שמעוניין לפרוק את אשר על ליבו יחד איתם. המייסדים, טלרוו קלאיינן ואוליבר קוצ'טה-קלאיינן, הם אומנם צמד אמנים, אך האנשים שמגיעים לפזם יחד איתם על הפקקים, על בוסים מרגיזים, על ציפורניים חודרניות ועל שלל מרעין בישין אחרים, לוקחים את התפקיד לגמרי ברצינות. במהלך שנת 2006, כאשר סרטוני הווידאו של המקהלה עשו חיל ברשת, הוקמו מקהלות נוספות ברחבי העולם, וכיום כבר מדובר ברשת של קיטורים בינלאומיים, עם נציגויות בנורווגיה, הלסינקי, בודפשט, שיקגו, טוקיו ואפילו ג'ונו שבאלסקה. בסינגפור נרשמה תקרית חריגה כאשר מקהלת התלונות המקומית אמורה הייתה להשתתף בפסטיבל מוזיקלי, אך הממשלה אסרה על קיום האירוע.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל לא חייבים לדעת לשיר כדי להתלונן. כל ילד יודע: כלבים נובחים, סוסים צוהלים, עזים פועות ובני אדם מקטרים. בפינת הקפה בעבודה, במיטה לפני השינה, בטלפון עם ההורים, בתור ללונה פארק עם גביע גלידה ביד, בפוסטים ארכניים ברשתות החברתיות או במהלך שיט על ספינת פאר בקאריביים (כפי שאמר פעם לואי סי.קיי: "הכול מדהים, ואף אחד לא מאושר"). ובנוגע לתוכן? ובכן, התלונה יכולה לעסוק בכל דבר, מן המהותי ועד לקטנוני: העלאת מחירי הדלק, הטמפרטורה של הקפוצ'ינו, אורכן של הפסקות הפרסומות, מזג האוויר הישראלי, המסעדות שמוכרות חמץ בפסח, אלו שדווקא סוגרות את דלתותיהן, תופעת הקורקינטים החשמליים, הצפיפות בבתי החולים או היעדר חלון בחדר היולדות.
מקהלת התלונות של טוקיו בפעולה
מדעני מוח, פסיכולוגים, קואוצ'רים וסתם סקרנים התגייסו לענות על השאלה הזו: למה אנחנו בעצם מרבים להתלונן כל כך? בראש ובראשונה, יש להבהיר, מדובר בנטייה אנושית טבעית, שיש לה כמה תפקידים בחיינו. אנחנו לא רק בכיינים: לעיתים אנחנו מתלוננים מכיוון שאנחנו במצוקה ממשית ואנחנו צריכים שמישהו יעזור לנו לצאת מהבוץ. בכל זאת, נדמה שברוב המכריע של המקרים, התלונות שלנו עוסקות דווקא בדברים יומיומיים, שוליים וטפלים, ואנחנו לא באמת מאמינים שהתלונות שלנו יגיעו למקבלי ההחלטות.
למרבה ההפתעה, מתברר שגם תלונות מהסוג הזה נחוצות לנו, מדי פעם, מכמה בחינות. ראשית, הן מקילות עלינו, במידת מה, עוד לפני שמישהו בכלל מקשיב לנו. כשאנחנו מבטאים בקול את הדאגות והטרדות שלנו, אנחנו מרגישים ולו לרגע קט שניקינו אותן מתוך הגוף שלנו. אם מישהו עד לכך, זה עדיף פי כמה וכמה: כאשר אדם קרוב מקשיב לנו פורקים את הסחורה המרה מעל ליבנו, ההכרה החיצונית ברגשות שלנו מסייעת לנו להרגיש פחות לבד. לאמפתיה יש אפקט מרפא.
בנוסף, כאשר אנחנו מנסחים את התלונות שלנו בקול, אנחנו עשויים להבין אותן טוב יותר. קודם כל, תוך כדי הדיבור אנחנו עשויים לצלול לשורש העניין ולהבין בדיוק כיצד הוא מפריע לנו. בהמשך, התגובה של בן או בת השיחה שלנו יכולה לתת לנו פרספקטיבה רחבה יותר לסוגיה שמעסיקה אותנו (למשל, האם אכן הרעש שעושים השכנים הוא בלתי סביר, או שמא דווקא אנחנו אלה שמגזימים?). בשלב השלישי, אפשר לנסות לגבש יחד פתרון או לגייס יחד אומץ לקראת נקיטת מעשה. במהלך השיחה מתברר בהדרגה מה ביכולתנו לעשות כדי לשפר את מצבנו.
לתלונות יש גם תפקיד חברתי. בקרב חוקרים יש קונצנזוס שקיטורים הם פעילות מגבשת. כשדיירי הבניין מצקצקים יחד על ערימות הגזם שחוסמות את שביל הגישה, הם לומדים להכיר זה את זה טוב יותר; כשהעובדים במשרד מסתודדים על רמת הכיבוד במסיבת הרמת הכוסית, הם מרגישים שהם חזית אחת מול המנכ"ל; וכשהילדים מקטרים על הוריהם בספסל האחורי בנסיעה ארוכה, הם מרגישים שהם שותפי גורל. למעשה, היכולת לקטר בפני מישהו, כל עוד אינו מושא התלונה, מעידה על הבעת אמון בו. אם אנחנו מתלוננים בפניו, כנראה שיש לו אוזן קשבת - וכנראה שהוא לא ישפוט אותנו על בחירתנו לפצוח בנהי שלוח רסן. קיטורים מתבצעים בדרך כלל בחיק מכרים, חברים ובני משפחה. כאשר אנחנו מקטרים בפני זרים מוחלטים, אנחנו עלולים להיתפס כגסי רוח (אם כי בחברה הישראלית הפמיליארית, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מפעם לפעם מקטרים בצוותא עם זרים מוחלטים).
בשלב הזה של הדיון, כדאי להבהיר שפסיכולוגים, סוציולוגים וחוקרי תרבות מבדילים בין שלושה סוגים לפחות של התאוננויות: פריקה רגשית, קיטורים לשם הקיטורים ותלונות שמכוונות למציאת פתרון. לדברי חוקרים, מדובר בתופעות שונות הן מבחינת ההתגלמות שלהן בשיחה והן מבחינת הפונקציות שהן ממלאות בחיינו. מבחינה פרקטית, תלונות שמכוונות למציאת פתרון הן העדיפות ביותר, אם היה לכם ספק - אך מבחינה פסיכולוגית וחברתית אנחנו מרוויחים גם משני הסוגים האחרים, ולמעשה לקיטורים לשם הקיטורים יש גם תפקיד תרבותי שכדאי להתעכב עליו.
בדיחה ניו-יורקית ותיקה מספרת על אישה יהודייה המאושפזת בבית חולים. היא מבקשת מהרופא שיעביר אותה חדר. הרופא שואל: "מה קרה, זה האוכל?", והאישה עונה: "האוכל בסדר גמור. אי אפשר להתלונן". "אז זה החדר?", הוא שואל, והיא אומרת: "שטויות, החדר מקסים. אי אפשר להתלונן". "ומה לגבי הצוות? יש אולי בעיה כלשהי עם הצוות?", בודק הרופא, והאישה מסבירה: "מה פתאום, הצוות מצוין. אי אפשר להתלונן". הרופא מביט עליה בבלבול ושואל: "אז למה את רוצה לעבור חדר?". האישה היהודייה מושכת בכתפיה ואומרת: "אי אפשר להתלונן".
הבדיחה הזו מוצלחת קודם כל כי היא פשוט מצחיקה. תיאלצו להודות. אבל מעבר לכך, היא מחדדת היטב את ההבדל בין תלונות לקיטורים. עם נחיתת הפאנץ' אנחנו מבינים שכל מה שמעניין את האישה החביבה זה בעצם לקטר, ולא להעיר על שום דבר רציני שטורד את מנוחתה. ביהודית-אמריקאית קוראים לזה "קוועצ'ינג", אבל בלתי אפשר לתרגם את זה לעברית. הבדיחה הזו רוכבת בו-זמנית על אמיתה שחוקה ועל סטריאוטיפ משעשע. האמיתה: אנשים מסוימים פשוט אוהבים לקטר, ולא משנה על מה. זה מעין תחביב שלהם. הסטריאוטיפ: לא פעם האנשים האלה הם יהודים. ישנן מאות בדיחות, וכנראה יותר, על חיבתם של יהודים לתלונות. אבל יש קאץ': רק ליהודים מותר לספר אותן.
הנה שתי בדיחות נוספות שגם מהן אפשר ללמוד משהו, ושכוללות דמות יהודית טיפוסית נוספת – האל בכבודו ובעצמו. אישה יהודייה מבלה עם הנכד שלה על שפת הים. לפתע מגיע גל ענק וסוחף את הזאטוט. האישה בוכה בהיסטריה, מתרוצצת הלוך ושוב לאורך החוף, כורעת על ברכיה ומתחננת לאלוהים: "תחזיר לי אותו, בבקשה! תחזיר לי אותו". ואכן, אחרי כמה דקות מגיע גל נוסף, והפעם הילד נפלט חזרה לחוף. האישה מחבקת אותו חזק-חזק, צובטת את הלחיים שלו, מיישרת את הבגדים הרטובים ועוטפת אותו בנשיקות. היא מודה שוב ושוב לאל הטוב והרחום, שחולל עבורה נס. ואז היא נעצרת, מסתכלת לשמיים ואומרת לאלוהים: "רגע. איפה הכובע הקטנטן שלו?"
על אף שהמילה "לקטר", שנכנסה לעברית בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, מתקשרת מבחינת מרבית הישראלים למילים קטר וקטורת (בדמיון שלנו הקיטורים הם סוג של פליטת רעלים), היא למעשה התגלגלה לעברית מיידיש - שבה פירוש המילה קוטר הוא חתול זכר. מה הקשר לקיטורים? החתול מיילל בזמן ההזדווגות עם החתולה, ללא כל הצדקה
הבדיחה הזו שמה ללעג אנשים (ועמים שלמים, אם תרצו) שלכאורה מודים על הטוב בחייהם, אך למעשה לעולם לא יהיו מרוצים. זוהי הקצנה של הבדיחה הקודמת, רק שבמקרה הזה לא רק שהכול בסדר אלא מתחולל נס של ממש – ובכל זאת האישה כפוית הטובה מוצאת על מה להתלונן. הבדיחה השלישית עובדת על מנגנון שונה: יהודי אחד מגיע לגן עדן, ובשנייה שהוא נכנס בשעריו הוא רץ לחפש את אלוהים. "אף פעם לא זכיתי בלוטו", הוא אומר לו בתוכחה, "לא אפשרת לי לזכות אפילו פעם אחת. חייתי עשרות שנים, אבל אפילו פעם אחת לא זכיתי בלוטו". אלוהים מביט ביהודי המנוח באדישות, ומשיב: "ובכן, לא זכית בלוטו כי מעולם לא מילאת כרטיס". הסיטואציה האבסורדית הזו מקפלת בתוכה מסר, ויכולה לשמש כמשל לחיינו: אם אנחנו ממש רוצים להתלונן, אנחנו צריכים להרוויח את זה ביושר. מוטב שנתרום משהו לסיכויי הצלחה שלנו, ולו במעט, לפני שאנחנו מאשימים את כל העולם ואחותו.
אומנם המסורת התרבותית קושרת בין יהודים לקיטורים, בעיקר אלה שחיים בארצות הברית ובאירופה, בייחוד החל מהמאה ה-19 (אם כי ישנן עדויות לכך שבני ישראל לא הפסיקו להתלונן כבר במדבר), אבל בפועל מדובר בתופעה עולמית. קשה לקבוע אם יהודים אכן מתלוננים יותר מהשאר, מה גם שיהודי התפוצות אינם רק יהודים אלא גם בני לאומים שונים. כך או כך, מאז קום המדינה השיח השתנה, וכעת אי אפשר לדבר על יהודים בלי לדבר על ישראלים. ואלה, כידוע לכול, בהחלט אוהבים להתלונן. במאה הקודמת היו שכינו את זה "התחביב הלאומי".
החוקרת שעסקה בנושא באופן המקיף ביותר היא תמר כתריאל. במאמר מכונן שפרסמה לפני כשני עשורים, היא סוקרת בהרחבה את "מסיבות הקיטורים" הישראליות, כלומר לילות שבת בסלונים של בני המעמד הבינוני, ומגדירה את עצמה כ"קוטרית ילידית". אגב, כתריאל מציינת שעל אף שהמילה "לקטר", שנכנסה לעברית בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, מתקשרת מבחינת מרבית הישראלים למילים קטר וקטורת (בדמיון שלנו, הקיטורים הם סוג של פליטת רעלים), היא למעשה התגלגלה לעברית מיידיש - שבה פירוש המילה קוטר הוא חתול זכר. מה הקשר לקיטורים? החתול מיילל בזמן ההזדווגות עם החתולה, ללא כל הצדקה. במחקר של כתריאל, כמה מהמרואיינים נימקו את נטייתם לקטר באמונה טפלה שלפיה מי שמביע שביעות רצון ממצבו, עלול לעורר את תשומת ליבו של השטן. אם כן, אולי זהו מנהג יהודי אחרי הכול.
למרות הקישור (ההומוריסטי והספרותי בעיקרו) בין יהודים לקיטורים, פשפוש בארכיונים מעלה טענה כי הדורות הראשונים בארץ – מייסדי היישוב ומקימי המדינה – לא יכלו לקטר מכיוון שהיו עסוקים בהגשמה. תחושת השליחות של הדורות ההם נכרכה בתפיסה של "פחות דיבורים, יותר מעשים". עם זאת, תמיד יש פרצה ותמיד היא קוראת לגנב - והחלוצים הצליחו בכל זאת לרטון מפעם לפעם על אלה ש"רק יושבים בסלון ומקטרים", בעוד הם עובדים בפרך בשדות, בנמלים ובארגון כנסים. כתריאל מציעה שתקופת ההגשמה ההיא הותירה "צו מוסרי" לדורות הבאים: גם אם אנחנו לא כל כך מלאי השראה ומוטיבציה כמו אבותינו מתקופת היישוב, ישנה איזו תחושה עיקשת שאין לנו זכות להתרווח בנחת וליהנות מחיינו. תמיד יש איזה חור בגג שצריך לסתום. ואם אין לנו כוח, יכולת או זמן לתקן בעצמנו, אפשר לפחות להתלונן. שימו לב שטקסי הקיטורים נחתמים כמעט תמיד באמירות בסגנון "נו, מה כבר אפשר לעשות?", "בקיצור, הכול יישאר אותו דבר" או "צריך לסגור את המדינה וזהו".
הנטייה הישראלית לקטר, אגב, נענית לפעמים בתגובה הפוכה לגמרי, בעיקר מצד אנשי ציבור, פוליטיקאים או אמנים שקוראים לציבור לחדול מתלונותיו. זכורה למשל הערתו של ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, בנוגע לציבור "החמוצים", וזאת על אף שבחברה דמוקרטית ביקורת על אופן התנהלות הממשל היא לא רק פעולה לגיטימית, אלא אף נחוצה לתפקודה של הדמוקרטיה; וסביר להניח שכולנו מכירים את שירו של חנן בן ארי מלפני כמה שנים, עם הפזמון החוזר: "אין לנו זכות בכלל להתלונן, הכול טפו חמסה וברוך השם, כי החיים שלנו תותים". למרות חיבתנו לתלונות כעם, נדמה שקם בישראל ציווי מוסרי מקביל וסותר, והוא: "שתקו ותמשיכו לשחות". בשנת 2022, קיטורים נתפסים במחוזותינו לעיתים כחולשה, התנשאות ואפילו בגידה במורל. תתלוננו בבית שלכם כמה שאתם רוצים, אבל למה ברחוב, מול כולם?
כעת, אחרי שהבנו למה אנשים מתלוננים ומה הם מרוויחים מכך, הגיע הרגע הבלתי נמנע שבו צריך לדון בצד השני של התופעה: החסרונות שבקיטור. חלק מהטענות האלה עוסקות בתפקוד של מוחותינו, לא פחות. מחקר שנעשה בסטנפורד בשנות ה-90, וצוטט לאחרונה ב-CNBC, חשף שמי שמתלונן במשך חצי שעה רצופה או יותר (או מי שמתלוננים בפניו, כלומר מקטר פסיבי) עלול לחוש לחץ הולך וגובר, שמוביל להפרשת הורמונים שעלולים להביא בטווח הארוך להתכווצות ההיפוקמפוס. למקרה שלא למדתם חקר מדעי המוח: זהו האזור במוח שמעורב בעיצוב זיכרונות חדשים ובלמידה.
חוקרים אחרים, כמו מרגוט באסטין הבלגית, טוענים שהנטייה לקטר מובילה להתבוססות ברגשות שליליים, שלאורך זמן יכולה להוביל להתפתחות של דיכאון. החוקרת אנג'לה גרייס, מאוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת קולומביה, מעלה טענה דומה, ומסבירה שאנשים שמרבים להתלונן הופכים את הנטייה הזו להרגל מושרש, ושוקעים ב"מעגל קסמים" של קיטורים ללא סוף. חוקרים אחרים מתארים את הנטייה להתלונן כהרכבת "משקפיים בוציים", שדרכם הכול נראה מטונף, גם כשאנחנו מביטים בשמיים התכולים.
בנוסף, חוקרים מזהירים (אם כי לא צריך להירשם לאוניברסיטה בשביל להבין את זה) שכאשר אנחנו מתלוננים בלי הפסקה, אנחנו עשויים להרחיק מאיתנו אנשים רבים. לא כולם נהנים מהטור-דה-פראנס השלילי שלנו, בערך כפי שריח הזיעה שלנו מפריע לנו הרבה פחות מאשר לאחרים. ומה לגבי חברויות שדווקא מבוססות על קיטורים? לצד האמפתיה, התמיכה והסולידריות החשובות, מערכות יחסים כאלה עלולות להנציח את התסכול של שני הצדדים, וטמונה בהן סכנה נוספת: כאשר הסיבה לתלונה נפתרת, מערכת היחסים עלולה להתפרק בהיעדר תחומי עניין משותפים אחרים. ייתכן שזה קרה לכם כבר פעם, במקום העבודה, בשירות הלאומי או בצבא.
ולבסוף, כשאנחנו מבלבלים בין תלונות לקיטורים, אנחנו עשויים לפספס את המטרה – ובמקום להוביל לשינוי חיובי בחיינו, דווקא להנציח את המצב הקיים, לא עלינו. הפסיכולוג הישראלי-אמריקני ד"ר גיא וינש מדבר על פרדוקס התלונות, שלפיו בדרך כלל נוח לנו להתלונן בפני כולם, חוץ מאשר בפני מי שבאמת מסוגל להביא לפתרון הבעיה. לדוגמה, במקום העבודה נביע את התסכול שלנו בפני כל הקולגות, אך לא בפני הבוס, כי אנחנו חוששים להתעמת איתו. ולחלופין, כשההורים מעיקים עלינו נרכל עם האחים, עם בני הדודים, עם החברים ואפילו עם זרים ברשתות החברתיות – אבל נימנע מלדבר עם ההורים עצמם, כדי לא לפגוע ברגשותיהם. מה עשינו בזה, בעצם? אווררנו מעט את התסכול שלנו, ואולי שמענו כמה עצות בדרך, אבל זה לא תמיד מספיק.
תלונות הן כמו חזרת. יש לטעום אותן במנות קטנות. מצד אחד הן חשובות – מכיוון שהן גורמות לנו להרגיש קרובים יותר לאנשים, מסייעות לנו לשחרר לחצים ומאפשרות לנו להרהר בצרות של חיינו – ומצד שני, אנחנו נמצאים בסכנת התמכרות תמידית לקיטורים חסרי תועלת. בשנים האחרונות התפרסמו שלל ספרים ומאמרים שמסבירים כיצד כדאי בכל זאת להלין בצורה היעילה ביותר. גם אם אתם נרתעים מטרנד הגורואיזם של העידן החדש, חלק מהשיטות הפשוטות והמפוכחות האלה האלה יסייעו לכם להתלונן טוב יותר בשעת הצורך.
הכלל הראשון הוא בסיסי למדי: נסו לא להתלונן על מצבים שאתם בעצמכם יצרתם. כשאתם עושים את זה, אתם מסירים מעצמכם אחריות למצבכם, ונקלעים לבור קורבני שקשה לצאת ממנו. אם אתם חשים שביכולתכם לפתור את הסיטואציה שיצרתם בעצמכם, כדאי שתנסו זאת רגע לפני שאתם תופסים את הטלפון ועומדים לחייג לחבר התורן. אם אתם בכל זאת לא בטוחים שתוכלו לצאת מהברוך לבד, ובכן, בשביל זה יש חברים ואנשי מקצוע.
שנית, נסו להבחין בין פורקן רגשי, קיטורים לשם הקיטורים, לבין דיונים כנים שמכוונים לפתירת בעיות ולהבעת תלונות באופן מסודר. אכן, נחמד מדי פעם לקטר, מכל הסיבות שלעיל, אך מומלץ לצמצם את הקיטורים כדי לא להתמכר למרה השחורה (ואם אתם בכל זאת מתעקשים לקטר, נסו לעשות את זה בהומור, עם אנשים שמזדהים עם הנטייה הזו שלכם. הסופרת פראן ליבוביץ', לדוגמה, מצאה את מרטין סקורסזה שאפילו העמיד אותה במרכז סדרה תיעודית). ביתר הזמן, נסו לנהל עם קרוביכם או עם אנשי מקצוע דיונים ממוקדים על בעיותיכם ועל הדרכים הנכונות לפתור אותן. נסו לנהל את השיחה באופן שיישא פרי, ואז לפעול בהתאם למסקנות שגיבשתם. במקרים המתאימים, נסו להתלונן באופן רשמי בפני הגורמים המוסמכים לכך (בין אם אלו משרדי הממשלה, עסקים סוררים או בן הזוג שלועס בקול רם מדי).
4 צפייה בגלריה
נסו להבחין בין פורקן רגשי, קיטורים לשם הקיטורים, דיונים כנים שמכוונים לפתירת בעיות והבעת תלונות
(צילום: shutterstock)
שלישית, חשבו על הסביבה שלכם. לא כולם אוהבים לשמוע אתכם מקטרים, לא כולם יכולים לעזור לכם – ויש אנשים שאפילו עלולים להשתמש בתלונות שלכם נגדכם (לדוגמה, במהלך רכילות משרדית בהיעדרכם. לא כולם נחמדים כמו שהם נראים). ייתכן שתגלו שעדיף לכם לעיתים להיעזר בכלל ביומן, ולהעלות על הכתב את מה שטורד את מנוחתכם באופן מסודר, כן וחשוף, שיוביל אתכם לתובנות בעצמכם. אתם עתידים לגלות שלעיתים יש לכתיבה אפקט דומה מאוד לשיתוף בדיבור. כך תחזרו לעולם רעננים יותר, עם קיטור אחד פחות.
רביעית, נסו את כריך התלונות. אם בכל זאת החלטתם להתלונן בפני מישהו על מעשיו, זכרו שלא כולם (בעצם, כמעט אף אחד) יודעים לקבל ביקורת. השיטה הפופולרית והיעילה מכולן, שחביבה אפילו על מורים בבתי הספר, היא זו שעוטפת את הביקורת בשתי פרוסות טריות ורכות של תגובה חיובית. אין צורך להחביא את הביקורת בין מחמאות מזויפות או חנופות מלוקקות, אך תופתעו לגלות עד כמה אנשים יקשיבו לכם בסבלנות רבה יותר, אם רק תראו להם שאתם מבינים את העמדה שלהם. אז מה עושים? פותחים את כריך התלונות בהבעת הזדהות, הערכה או חיבה ("אני יודע שאתה משתדל, אבל...", "את יודעת שאני אוהב אותך, אבל...") וסוגרים בהבעת תודה או במסר אופטימי ("אם תוכלי לעשות את זה, זה ממש ישמח אותי" או "תודה שהקשבת לי ושהקדשת לי מזמנך").
החיים שלכם לא יהיו מושלמים גם אם תמלאו אחר כל העצות האלה. החיים אינם תותים (תות הוא סוג של פרי אדום ומתוק, בעוד שהחיים הם תופעה מסתורית שלא דומה לכלום), ואפילו אם הם היו דומים לתותים – לעתים פירות נוטים להרקיב. הבודהה אמר שהכאב בחיים הוא בלתי נמנע, אך מוטב שלא נוסיף עליו סבל, וזה דווקא כן בשליטתנו. נדמה שאין טעם לנסות לוותר על כל הקיטורים בבת אחת (זה יהיה מורכב בערך כמו גמילה טוטאלית מאחד מאבות המזון, ולא בהכרח בריא), אבל נסו לחשוב פעמיים לפני שאתם עולים בפעם הבאה לנסיעה ארוכה על הקטר.
