שלבי האבל מהאובדן עד להפנמה: אליזבת' קובלר-רוס אינה שם מוכר בישראל. אבל איכשהו היא נוגעת כמעט לכולנו. קובלר-רוס, פסיכיאטרית שוויצרית-אמריקנית שהלכה לעולמה ב-2004, הייתה בין הראשונות לעסוק בהבנה הנפשית של מוות, ושל המתחולל בתוכנו לקראתו ולאחריו.
בספרה "על מוות וגסיסה" (1969) תיארה חמישה שלבים של אבל, שמאפיינים אדם גוסס. בהמשך הורחב המודל שלה, והוכלל לכל תהליך של אובדן קטסטרופלי עבור האדם. בימים אלה ניתן לאמץ את שלבי האבל שתיארה כמאפיינים את החברה הישראלית בכללותה, השרויה (בין היתר) באבל עמוק על האסון שניחת עליה. ואכן, לנוכח עומס הרגשות שכולנו מיטלטלים ביניהם מאז 7 באוקטובר, עוזר לרבים מאיתנו, וגם לי, לנסות למסגר תחושות, להגדיר אותן, ולהבין קצת יותר את המועקה שכולנו חווים.
קראו עוד:
ההתמודדות עם האובדן, לפי קובלר-רוס, כוללת חמישה שלבים. חשוב לומר, אף שתיארה שלבים, הרי שהיא עצמה כבר ידעה לומר שאין בהכרח סדר בין השלבים הללו, ולא צריך לעבור בהכרח משלב אחד לשני. מעבר לכך, כלל לא בטוח שהאדם המתאבל יעבור את כל השלבים המתוארים. התגובה אישית, ומשתנה מאדם לאדם – וגם מחברה לחברה.
הכחשה. אני זוכר את עצמי אומר לבתי שהעירה אותי באזעקה הראשונה: "נו, תני לישון, זה שטויות", אף שהצופרים ייללו. בהמשך, כולנו הרגשנו ורבים מאיתנו עדיין חשים ש"זה פשוט לא יכול להיות", ושמישהו פשוט "יעיר אותנו ויגיד שהכול היה חלום". ההכחשה נדמית כדבר שלילי, אך זה לא בהכרח נכון, ובטח לא תמיד. פעמים רבות היא מאפשרת לנו "פסק זמן", ניתוק מהכאב המציף, והתארגנות להתמודדות יותר מסתגלת.
כעס. צריך באמת להסביר? רבים מאתנו חשים זעם נורא. כמובן על מחוללי הטבח הזה, על האלימות האיומה והברברית. אבל הזעם גם מחלחל כלפי ההנהגה שלנו והרשויות שלנו, שנתפסו לא מוכנות, ושבחוויה של רבים מסרבות ליטול אחריות גלויה וישירה.
מיקוח. תחשבו על קבלת בשורה איומה. חלילה שאתם גוססים. "אלוהים, אם רק תיתן לי עוד שנה/שנתיים, אהיה אדם טוב, אתרום לאחרים, אשלים עם חמותי"... זהו בדיוק שלב המיקוח. גם כעת, כמדינה, כעם. "תן לנו לדחות את הקץ. רק תחזיר את החטופים. רק תן לנו לעבור את זה".
דיכאון. "הכול אבוד. אין משמעות. הלכה המדינה, כלום לא יעזור". בצורתו הקיצונית, כך נראה דיכאון. אבל דיכאון גם יכול להופיע על "אש קטנה", השפיפות המאפיינת כה רבים מאיתנו. העצב הכבד והמועקה על האובדן שחווינו, ועל אלה שעוד צפויים לנו. זהו גם שלב של רגשות-אשמה, תחושות של כישלון והחמצה. אף ששלב הדיכאון נראה שלילי, הרי שקובלר-רוס טענה שגם הוא שלב עיבוד טבעי. היא המליצה לתמוך במתאבל, אבל לא לבטל את אבלו, ולאפשר לו לעבד רגשית את תחושותיו. כי רק עיבוד של הדיכאון והאבל מאפשר קבלה והשלמה.
ד"ר אורן טנאצילום: טל גבעוניקבלה. בחלוף זמן, כפרטים וכחברה, מגיעה השלמה עם המציאות, גם אם היא עגומה. זהו שלב של הכרה באובדן, שלב בו המאמץ הקבוצתי, הפיזי והמנטלי, יכול לעבור למוד של בנייה מחדש, ושל שיקום ההריסות.
אני חושב שבימים אלה כולנו יכולים להתחבר לשלבים המתוארים. רבים מאיתנו נעים ביניהם על בסיס יומי. זה תהליך מייגע, מייסר ומבלבל. כאיש בריאות הנפש אני מזכיר לעצמי ולסובבי, לפחות נחמה אחת. אנחנו בסיפור הזה יחד, ולא לבד.
ד"ר אורן טנא הוא מנהל המכון הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון "מנטליקס" לרפואת הנפש
