"כשהגענו לאושוויץ גילחו לכולנו את השיער, וכולן צעקו ובכו. אישה לא הכירה את רעותה, אם לא הכירה את בתה, אבל לפתע אני פרצתי בצחוק. חברה שלי שאלה אותי מה פתאום אני צוחקת עכשיו, אז עניתי לה 'אף פעם לא הייתי במספרה בחינם'". את הבדיחה הזו, שמופיעה בספר "ללא הומור היינו מתאבדים", סיפרה לילי ריקמן ז"ל, ואולי לכם היא גורמת לזוז בחוסר נוחות, אבל ריקמן טוענת שבזכות ההומור העצמי הזה שלה היא שרדה את השואה. עד כדי כך.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל עוד לפני שאלת החיים והמוות, מסתבר שהומור עצמי יכול להיות גלולת הפלא שתעזור להפוך אותנו מבומרים פתטיים לאנשים הכי גזעיים בשכונה. לא מאמינים? תשאלו את שלומי ארבייטמן. ב-2010 שחקן הכדורגל העניק ריאיון באנגלית שמיד נכנס לפנתיאון הרגעים המצחיקים של ספורטאים. האנגלית העילגת שלו הפכה מיד לנושא ללעג ולשלל מערכונים, שבקלות היו יכולים לעלות לו בעשרות פגישות אצל פסיכולוג המתמחה בטראומות. אלא שארבייטמן השכיל להבין שאפשר לשלוף את קלף שינוי הכיוון ולקחת בעלות על הפדיחה. בעזרת הקריאייטיב של קופת חולים מאוחדת, הוא ניצל את המומנטום לפרסומת מלאת מודעות עצמית שבה הוא בעצמו לועג לאנגלית הקלוקלת שלו וכך, ב-48 שניות קצרצרות, הוא החזיר את כבודו האבוד - ועוד עם ריבית. כי זה בדיוק העניין עם הומור עצמי: הוא כוח-על משנה חיים.
אנחנו כבר יודעים שצחוק טוב לבריאות. בעשורים האחרונים עשרות מחקרים בארץ ובעולם הוכיחו שצחוק מוריד את לחץ הדם, מפחית את הסיכון לחלות בטרשת עורקים או לחוות אירועי לב ואירועים מוחיים, משפר את היכולת להתמודד עם כאב, משחרר דופמין במוח ובכך עוזר במצבים של דיכאון ומסייע לחזק את המערכת החיסונית. אלא שהומור, ובוודאי שהומור עצמי, זה לא צחוק.
על פי פרופ' אריה סובר, חוקר הומור, מרצה על הומור ויו"ר האגודה הישראלית לחקר ההומור, ההומור שייך למנגנוני ההגנה של הגוף: "יש מערכת שלמה שמבוססת על חמשת החושים, שמגינה עלינו מפני דברים לא טובים שאנחנו רואים או מרגישים. כשהמוח רואה דבר חריג, הוא קודם כל בוחן אותו כדי לבדוק שהוא לא מסוכן ולא מפחיד. אחר כך הוא שואל את עצמו 'איך זה נוצר?', כי מבלי שתהיה הבנה לא יוכל להיווצר הומור. ואחרי שהבנתי איך הוא נוצר והבנתי שהוא לא מאיים, המוח מעביר את היוצא דופן למחלקת ההומור".
לעיתים קרובות בסיום התהליך יבוא הצחוק, שיהווה פריקה נפשית ופיזית למתח שנוצר בזמן שחישבנו אם אנחנו בסכנה או לא. אבל גם אם הצחוק לא מגיע, זה לא אומר שההומור נעדר.
6 צפייה בגלריה
''כשיש את הכלי של ההומור העצמי, אנחנו חזקים יותר כלפי החיים''. פרופ' אריה סובר
(צילום: אלבום פרטי)
"צריך להבחין בין הומור לצחוק", אומרת ד"ר חיה אוסטרובר, חוקרת שואה והומור ומי שכתבה את הספר "ללא הומור היינו מתאבדים". "בהומור לא חייבים שיהיה צחוק, צריך שתהיה חוויה קוגניטיבית, מחשבתית. שיהיה פאנץ'-ליין. אם מדגדגים אותך ואת צוחקת, זה לא הומור. ילד בן שלושה חודשים שצוחק ואז ההורים שלו אומרים שיש לו חוש הומור, זה לא. זה צחוק, וצחוק זו פעילות פיזית פשוטה. נכון שבדרך כלל צחוק מלווה את חוויית ההומור, אבל לא תמיד. בהרצאה שלי על ההומור כמנגנון הגנה בשואה, אנשים כמעט לא צוחקים".
כדוגמה להומור שלא מעורר צחוק מביאה ד"ר אוסטרובר את הסיפור על ילד שעמד בתור לתאי הגזים: "כל הילדים מסביבו צרחו ובכו, אבל הוא לפתע פרץ בצחוק. אחד מאנשי האס.אס שאל אותו 'מה מצחיק אותך?', אז הוא ענה: 'אתם מובילים אותי למוות ואני צריך לעמוד בתור בשביל זה?'. ובזכות המשפט הזה האס.אס הציל אותו. זה סיפור אמיתי, לכאורה בדיחה, אבל את לא צוחקת כי הכאב מאחורה כל כך חזק, ובכל זאת יש פה הומור".
פרופ' אריה סובר: "התינוק מתבונן, קולט ועושה הקשרים וחיבורים שעוזרים לו לראות את המציאות כפי שהיא. אבל אז באים ההורים ואומרים לו 'תראה, אפשר גם לעשות לא נכון' ועושים שטויות, נניח עושים לו 'קוקו', ככה שהמוח שלו לומד מה נכון, אבל במקביל הוא לומד גם איך אפשר לעקוף את הנכון וליצור הקשרים שהם לא סטנדרטיים. זאת אומרת שחשיבה מחוץ לקופסה מתחילה מגיל אפס, לא ב-8200, והייטקיסטים מתפתחים מגיל שנה-שנתיים"
אבל גם ללא הצחוק ויתרונותיו הבריאותיים, להומור יש תפקיד חשוב. "ההומור הוא כלי כדי להפוך את המוח ליצירתי", טוען פרופ' סובר. "החל מהרגע שתינוק נולד, ההורים מדגדגים אותו, עושים לו פרצופים, מסתכלים עליו, צוחקים ומחייכים, וכך הוא מעתיק ומפתח את אותם שרירים ועצבים שאחראיים על הצחוק, ובעיקר הוא מפתח את המוח, שיידע להתחיל לפענח הומור. בהמשך התינוק מתבונן, קולט ועושה הקשרים וחיבורים שעוזרים לו לראות את המציאות כפי שהיא. אבל אז באים ההורים ואומרים לו 'תראה, אפשר גם לעשות לא נכון' ועושים שטויות, נניח שמים את המוצץ בפה שלהם או עושים לו 'קוקו', ככה שהמוח שלו לומד מה נכון, אבל במקביל הוא לומד גם איך אפשר לעקוף את הנכון וליצור הקשרים שהם לא סטנדרטיים. זאת אומרת שחשיבה מחוץ לקופסה מתחילה מגיל אפס, לא ב-8200, והייטקיסטים מתפתחים מגיל שנה-שנתיים. בגיל 18 חודשים התינוק מתחיל לייצר בעצמו הומור עצמי, למשל הוא לוקח בננה וכאילו מצחצח שיניים. המוח שלו כבר עובד על היוצא דופן. ולכן ההומור מאמץ ומחזק את המוח. אנחנו אומרים לאנשים מבוגרים ללמוד לנגן, ללמוד שפה, לעשות תשבצים, שזה גם טוב, אבל אפשר גם פשוט להיחשף להומור, וגם זה יעזור לשמור ולפתח את היכולות של המוח".
אם כך, חוש הומור הוא לא תורשתי?
"לכל תינוק בבטן של אימו יש פוטנציאל גנטי לפתח חוש הומור, וכשהוא יוצא לאוויר העולם התפקיד של ההורים זה לסייע לו לפתח את הפוטנציאל הזה. אם הם לא יעשו את זה, לא יהיה לו חוש הומור או שיהיה לו חוש הומור מקולקל".
אבל רגע, גם אם השקעתם שעות במשחקי "קוקו" והפקתם קולות שלא ידעתם שאתם מסוגלים להשמיע, זה לא אומר שהילדים שלכם יזכו בקלף הכי יקר: ההומור העצמי, שנחשב לדרגה הגבוהה ביותר של הומור.
"רוב הפעמים אנחנו צוחקים כשקורה למישהו אחר משהו. לצחוק על משהו שקורה לעצמך זה הרבה יותר קשה. נניח שנפלת לבור, רוב האנשים יכעסו, יבכו ומעטים יצחקו. אבל מי מרוויח? אלו שצוחקים. מה הם מרוויחים? את כל היתרונות הבריאותיים והנפשיים שיש לצחוק ולהומור. את המצב הרי אי אפשר לשנות, אבל אם אתה כועס אתה נותן לעצמך סטירה נוספת, כי כעס פוגע בנו. כשיש את הכלי של ההומור העצמי, אנחנו חזקים יותר כלפי החיים".
ד"ר אוסטרובר: "להודות בחולשות בריש גלי זה הדבר הכי קשה, וכשאת עושה את זה, את מגיעה למצב שאת אומרת 'אני יודעת שאני שמנה, או שאני קשישה, ואני יכולה להתמודד עם זה. אני כבר לא פוחדת שיצחקו עליי יותר', וזה מגיע מהמקום הכי בטוח. להגיד על עצמנו דברים לא טובים זה לא קל, אבל ברגע שאת מכירה במגבלות שלך, זה הופך אותך לחזקה יותר"
ד"ר אוסטרובר מסכימה: "הומור שחור והומור עצמי הם סוגים שונים של אותו מנגנון הגנה שעוזר לנו להתמודד עם מצבים שמאיימים עלינו רגשית, בין אם זה קורונה, מלחמה או לחצים אישיים. לכל אחד מאיתנו יש מנגנון אחר שעוזר לו להתמודד, וזה מה שמאפיין אותנו. התפקיד של ההומור העצמי זה להקדים תרופה למכה. למשל אם אני אגיד על עצמי שאני שמנה, כשיבוא מישהו אחר וינסה לצחוק על השומנים שלי, אני אוכל להגיד לו 'את זה אני כבר יודעת'".
אבל זה לא יכול להעיד דווקא על חוסר ביטחון עצמי?
"בדיוק הפוך. זה להודות בחולשות של עצמך. למשל, אני מתקדמת לגיל מבוגר-קשיש, ואני כל הזמן צוחקת על זה שאנשים לא מפסיקים להציע לי להתקין בבית עזרים ולחצן מצוקה, במיוחד אחרי הסרט על יגאל שילון. את יודעת כמה קשה רק להודות שאני צריכה את הדברים האלו? להודות בחולשות בריש גלי זה הדבר הכי קשה, וכשאת עושה את זה, זה בדיוק הפוך מחוסר ביטחון. את מגיעה למצב שאת אומרת 'אני יודעת שאני שמנה, או שאני קשישה, ואני יכולה להתמודד עם זה. אני כבר לא פוחדת שיצחקו עליי יותר', וזה מגיע מהמקום הכי בטוח. להגיד על עצמנו דברים לא טובים זה לא קל, אבל ברגע שאת מכירה במגבלות שלך, זה הופך אותך לחזקה יותר".
אבל בכל זאת יש משהו קצת משפיל בסיטואציה.
"בזמנו דיברו על ההומור היהודי כהומור משפיל, אבל בעיניי הוא ממש לא. ההומור העצמי וההומור השחור עושים את אותו הדבר – עוזרים להתמודד עם הפחד. ברגע שאני פוחדת ממשהו אני צוחקת עליו, וברגע שאני צוחקת עליו אני מגמדת אותו.
"בעיני פרויד המתנה של ההומור היא להרחיק אותנו ממצבים שמאיימים עלינו. הוא כמו הקול של ההורים - כל פעם שאני נמצאת בסיטואציה לא נחמדה, אז ההומור אומר לי 'לא נורא, תתייחסי לזה מזווית ראייה אחרת וזה ישמש אותך'. אנחנו שואפים לשלמות ואנחנו רוצים להיות מושלמים, אבל ברגע שאני מוציאה את זה החוצה, זה הרבה יותר קל. כמו סוד שהיה חנוק בתוכנו. מה גם שאם למשל אני אומרת לבן שיחי שאני שמנה, אני אעורר אצלו אמפתיה. הוא פתאום יגיד 'מה פתאום, את לא כזו שמנה. את סתם גדולה'".
גם פרופ' סובר מאמין שהומור עצמי לא מעיד על ביטחון עצמי נמוך: "אנשים אוהבים להיות קרובים למי שמייצר הומור, כי הם מרוויחים הרבה בזכותו".
ומה עם הדימוי של הליצן העצוב?
"זו אגדה שהתחילה במאה ה-19. סיפרו על ליצן בקרקס שהתאהב באישה שרכבה על סוס סביב הזירה, והוא רץ אחריה ורץ ורץ עד שהוא מת. מאז יש את האגדה על הליצן העצוב. לפעמים קשה לנו לקבל את ההבדל בין הליצן שעם האיפור לליצן שהוריד את האיפור ועכשיו הוא סתם אדם רגיל, אבל זה לא אומר שהוא עצוב יותר. כשמוני מושונוב או בראבא הולכים ברחוב הם לא מצחיקים אנשים, הם אנשים רגילים, אבל כשפוגשים אותם ברחוב אחרי שרגילים לראות אותם בהופעות או בטלוויזיה, נדמה לנו שהם עצובים".
אפשר לומר שאנשים עם הומור עצמי מפותח לוקחים את החיים יותר בקלות?
"בוודאי. כשאתה מוציא את הטראומה בהומור זה כמו להוציא מוגלה, ואז אתה ממשיך לחיות טוב יותר. כולנו עוברים דברים קשים, השאלה היא איך לוקחים אותם, ואני מציע לעשות המרה קוגניטיבית, להפוך את הדבר הלכאורה לא טוב לדבר טוב. לי קרה דבר כזה באופן אישי כשלמדתי בסורבון. באמצע החורף, השלג שירד הפך למים שחורים. אני עמדתי במעבר חצייה, וכשהאור האדום התחלף ראיתי שאף אחד לא זז. כמו ישראלי מצוי נדחפתי קצת, התחלתי לחצות ומיד נפלתי לבור עם מים שחורים וקפואים שהגיעו לי עד המותניים. כל האנשים צחקו. הם רק חיכו לקורבן. אז מה עשיתי? התחלתי לצחוק. אמרתי לעצמי 'הנה, אני עושה דוקטורט על צחוק ואלוהים הביא לי הזדמנות לצחוק על עצמי'. הנעליים נרטבו, המכנסיים נרטבו, היה לי קר, אבל המוח שלי עשה המרה – הוא אמר, אם אני אכעס אני אפגע בעצמי, אז מה אפשר לעשות? לצחוק. הומור עצמי עוזר אפילו במקרה של מוות. למשל, מצאו שכבר ביום השני לשבעה מתחילים לספר דברים מצחיקים, כי ההומור עוזר להמחיש שהחיים הם קצרים וחבל לבזבז אותם על כעס, עצב ודיכאון".
וזו בדיוק הגישה של יעל צפריר. ב-2017 הקולנוענית הצטלמה לסדרת הרשת Motherland, שהייתה גדושה בהומור עצמי על חיי האימהות, והעזה לפרוץ טאבואים שעד כה לא דיברו עליהם. אלא שאז, במקביל לצילומים, היא גילתה שהיא מתמודדת עם מחלת הסרטן. צפריר החליטה לגייס את אותו הומור עצמי שעזר לה להתמודד עם אתגרי האימהות גם לטובת אתגרי המחלה, ולהכניס גם את זה לסדרה באופן פתוח וגלוי, וכמובן – מאוד-מאוד מצחיק.
"היינו חבורה של אימהות במקום מאוד נמוך בחיים שלנו. ישבנו כל יום בבית קפה ואמרנו שזה השולחן שמיועד רק לנשים נטולות אמביציה. מי שקמה מוקדם בבוקר והולכת לכושר ומספיקה להכין אוכל לילד שלה – אין לה מקום אצלנו", היא משחזרת. "היינו בתחושה שאנחנו לא מסוגלות לעשות כלום. זו הייתה אחוות הבאסה, אז היה המון צחוק בתוך הדבר הזה, כי לא היינו צריכות להעמיד פנים ולעשות שיחות עידוד. מתוך זה הבמאית, מיכל זילברמן, החליטה להפוך את השיחות שהצחיקו אותנו ליצירה, בלי לדעת לאן זה יוביל. מישהו מהתעשייה שראה את זה לפני שזה עלה אמר לנו שלא כדאי, כי נהיה האימהות הכי שנואות בארץ.
"עבדנו על זה בלי יומרה, ואז בתוך כל זה עברתי סרטן. מהר מאוד בתוך המחלה גיליתי שכשאת בריאה, אנשים מצפים ממך לדברים - שתקומי בבוקר, תצחצחי שיניים, תארגני את הילדים, תהיי פרודוקטיבית, תעשי דברים בשביל הפרנסה, בשביל הילדים, בשביל עצמך - וכשאת חולה לא מצפים ממך לכלום. כל דבר שאת עושה זה מחיאות כפיים סוערות. יצאתי לשתות קפה – כולם עפו עליי. הייתי משוחררת מהביקורות. כשדיברתי עם החברות על זה, או כששיתפתי אותן בג'וינטים שעישנתי בטיפולים או בשינויים שעוברים על המיניות שלי, הן נקרעו מצחוק, ומיכל זילברמן השכילה להכניס גם את זה לסדרה".
יעל צפריר: "אני תמיד מסתכלת על הצד החיובי, לא במובן שאני חושבת שהכול לטובה, אלא כי אני יודעת שאני צריכה לקום בבוקר ולחיות – אז איפה יהיה הרווח שלי? לכן מבחינתי ההומור העצמי הוא לגמרי הישרדותי. זה חבל הצלה"
צפריר מספרת שהגישה ההומוריסטית שלה למחלה לא הגיעה מתוך בחירה מודעת: "אני תמיד מסתכלת על הצד החיובי, לא במובן שאני חושבת שהכול לטובה, אלא כי אני יודעת שאני צריכה לקום בבוקר ולחיות – אז איפה יהיה הרווח שלי? לכן מבחינתי ההומור העצמי הוא לגמרי הישרדותי. זה חבל הצלה. וזה גם עזר לשמור על הבית. אף פעם לא ריחפה מעלינו עננת מסכנות, כי תמיד עשינו צחוקים עם הבנדאנה והפאות והקרחת. תמיד היה אפשר לדבר על הכול ולשאול על הכול".
מה היו התגובות שקיבלת לחשיפה הזו?
"יש כאלו שזזו לפעמים באי נוחות, כי הן לא מעיזות להגיד את זה וזה מביך אותן כשמישהי אומרת את זה בקול רם, ויש כאלו שעצרו אותי ברחוב ואמרו לי 'תודה, הייתי בטוחה שאלו רק המחשבות שלי. איזה כיף שיש לי עם מי לחלוק את השקפת עולם הזו'".
את מרגישה שזה עזר לך להתמודד עם המחלה?
"מאוד. בכל המסע הזה המחלה הפכה להיות נושא ליצירה ועולם עשיר של תוכן. וזה גם משחרר, כי כשאומרים עלייך משהו זה ביקורת, אבל כשאת אומרת על עצמך ועם קריצה - יש לזה כוח. זה מעביר את המסר שאתם כבר לא יכולים עליי, כי מה שאתם אומרים אני כבר אמרתי קודם. וזה גם מאפשר להסתכל על הדברים אחרת, כי אם את צוחקת וצוחקים איתך, פתאום כל הדבר הזה נהיה קל יותר''.
"ההומור לא פותר לנו את הבעיות", מדגישה ד"ר אוסטרובר, "הוא לא הציל אנשים בשואה והוא לא מציל חולים במצב סופני, אבל את הזמן שהם חיים עד שהמחלה גומרת אותם, הם חיים במצב הרבה יותר טוב. הייתה לי חברה עם ALS, ובכל יום תרגלנו ביחד יוגה צחוק, כל הזמן צחקנו. היא בקושי נשמה, בקושי הלכה, היא לא עשתה כלום, אבל הקפדנו על הנושא של לצחוק, ולדברי בעלה והילדים, היא חיה יותר בזכות הצחוק הזה. גם לספר שלי קוראים 'ללא הומור היינו מתאבדים' - שזה היגד של אחת המרואיינות ניצולות השואה שמראה את החשיבות של ההומור, לא רק אז אלא גם כיום. בחיי היומיום אנחנו מתקשים להשתמש בהומור עצמי, אבל מי שמשתמש בו חי הרבה יותר טוב. אם אני חיה עם מרירות, אני מבזבזת את הכרטיס שנתנו לי כדי לחיות בעולם הזה על כעס".
קרן אלאלוף שרעבי רואה את זה כמעט מדי יום, מתוקף היותה היוזמת והמנהלת של "מאמאצחיק", קהילת הפייסבוק שמונה כבר למעלה מ-600 אלף נשים. היא פתחה את הקבוצה יחד עם בת דודתה, רויטל טודרס, מתוך הרצון למצוא מקום שבו אפשר לצחוק על הכול - אבל באמת על הכול. הקבוצה כבר מזמן הפכה לתופעה, עם סמל מזוהה וסלנג משותף, אבל את קרן ההצלחה הזו לא ממש תפסה בהפתעה. "היה לי ברור שיש הרבה נשים שאוהבות לצחוק על עצמן. זה הכי מצחיק כשאנחנו צוחקות על עצמנו, על הדברים שאנחנו חלשות בהם או שאנחנו נופלות בהם, וכשאנחנו רואות שמישהי יודעת לצחוק על עצמה ועושה את זה בצורה כל כך הומוריסטית, ויודעת למצוא גם במקומות הנמוכים מה מצחיק, יש הזדהות מאוד גדולה".
עם הזמן נשים העלו פוסטים הומוריסטיים לא רק על הקרע בג'ינס שליווה אותן לאורך כל היום, אלא גם על הפצעים הכי עמוקים שלהן, החל מהתמודדות עם מחלה או התמכרות ועד להפלות, לידות שקטות ומוות. "כשיש קהילה שמבוססת על הומור, הגיוני שזה ייגע גם במקומות הטובים וגם בקשים, ואין דבר יותר מחזק ובונה מהומור שחור. אני לא מכירה אישה שהחיים לא נתנו לה 'כאפה', אם זה דיכאון או אובדן, ואם את מצליחה לתת לזה תרגום מצחיק, את מקבלת מזה המון כוח".
יש פוסטים שאת זוכרת באופן מיוחד?
"היה פוסט של מישהי שלקחה את המדבקה של מאמאצחיק והדביקה על הקבר של הבן שלה באמצע שנת האבל. היא כתבה שהשנה הזו הייתה הכי קשה בחיים שלה, ומה שעזר לה לצחוק מדי פעם ולהיות חזקה זה ההומור והפורקן שחוותה בקבוצה. זה נתן לה אתנחתא של הקלה. הייתה עוד מישהי שסיפרה איך זה לגדל ילדה עם מחלה סופנית. זה היה כל כך מטלטל. מסוג הדברים שנותנים פרופורציות לחיים".
אחד הכללים הכי נוקשים בקבוצה הם שאסור לבקר או להחליט עבור מישהי אחרת שזה נושא שאסור לצחוק עליו. "אנחנו שומרות על הקבוצה נקייה משיפוטיות וטרחנות כדי שיהיה אפשר להתבטא בהומור בלי לחשוש, ומבחינתנו זה מה שחשוב, כי הפוסטים האלו, גם על הנושאים הכי קשים, עוזרים. לכל אחת יש את השק שלה, וכל אחת חושבת שהיא לבד איתו, אבל אנחנו לא לבד. כולנו עוברות דברים שאנחנו לא ממש משתפות, למשל אחרי הלידה הראשונה שלי הייתי בדיכאון ולא שיתפתי אנשים. לא הייתה פלטפורמה לדבר על זה, ולא ראיתי מסביבי מישהי שחווה את זה. כשאת מרגישה שאת לא לבד, זה מקל על המציאות וזה נותן לך את הכוח של הקהילה. ובגלל שהכול נעשה דרך הומור, זה אפילו עוד יותר חזק".
אז כנראה שאין מנוס – אם אנחנו רוצים להסתכל לחיים בלבן של העין, נצטרך להפסיק לקחת אותם, ועוד יותר מזה את עצמנו, כל כך ברצינות. אבל האם גם עכשיו, כשאנחנו עשורים אחרי אותם ימים שבהם ניסינו לחקות את הפרצופים של ההורים שלנו (וכרגע יותר נחרדים בכל פעם שאנחנו מביטים במראה ומגלים עד כמה אנחנו דומים להם), עדיין יש אפשרות לפתח הומור עצמי?
"אני חושבת שכן", טוענת ד"ר אוסטרובר. "אם את מחליטה שאת רוצה לאמץ את זה כדרך חיים, כל פעם שאת במצב של באסה, את יכולה לחשוב איך אפשר להסתכל על זה אחרת. למשל, פעם הלכתי עם חברה למסעדה באלנבי והגעתי על אופנוע מצ'וקמק. כשיצאנו ראינו שגנבו לי אותו. היא נכנסה להיסטריה, שאלה בכל החנויות מסביב אם מישהו ראה משהו, ואילו אני נעמדתי, צחקתי ואמרתי 'וואללה, כבר מזמן רציתי להחליף את הקטנוע הזה. עכשיו אני אקנה לי חדש'. אני הרי לא יכולה להחזיר אליי את הקטנוע. אני יכולה להיות בלחץ והיסטריה כמוה, אבל זה לא יעזור, או להגיד 'יצא טוב כל הסיפור'. אנחנו אומרים את המשפט 'אין רע שאין בו טוב', אבל אם נשתדל גם להאמין בזה, זה באמת מה שיהיה.
"את לא יכולה לשנות את המציאות. את יכולה לשנות את ההסתכלות שלך על המציאות. וזה משהו שצריך לעבוד עליו, אני לא אומרת שזה פשוט. כשהתחלתי את המחקר שלי על הומור בשואה, לא הייתי בטוחה שאני אגיע לאן שהגעתי, אבל זה שינה לי את החיים. לא האמנתי שבשואה היה הומור. ואז אמר לי אחד המרואיינים: 'איפה שיש אנשים - יש הומור'. מרואיינת אחרת אמרה לי: 'אלו שלא צחקו על עצמם גמרו קודם'. כי הערך הנוסף של הומור זה תקווה. ברגע שאת צוחקת ולוקחת מרחק מהבעיה, את מתחילה לקחת את הדברים בפרופורציות וזה מעורר בך תקווה. וזה מאוד משמעותי, כי אם את מאבדת את התקווה, את מאבדת את הרצון לחיות".
