סמל יולי אייזנקוט (20), מושתלת כבד מראשון לציון, הצליחה להגשים את חלומה והתנדבה לצה"ל, לאחר שקיבלה פטור משירות צבאי. אייזנקוט משרתת כבר למעלה משנה וחצי בחטיבת קשרי חוץ, בתפקיד עוזרת ראש ענף צפון אמריקה. אביב פרקש ממושב ניר ישראל, שתחגוג בקרוב יום הולדת 20, עברה השתלת כבד לפני חמש שנים, כשהייתה בת 15. גם אביב התנדבה לצה״ל לפני כחצי שנה ומשרתת כמדריכת הסוואה בסיירת צנחנים. תהילה בן ברוך (20), מבת ים, מושתלת כליה, מתנדבת בצה"ל בתפקיד מש"קית שלישות בחיל המודיעין בקריה.
- לחתימה על כרטיס אדי – לחצו כאן
5 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: ד"ר הדס אלפנדרי מהמכון הנפרולוגי בשניידר, החיילות המתנדבות תהילה, אביב ויולי וד"ר יעל מוזר גלזברג מיחידת מושתלי כבד בשניידר
(צילום: דוברות שניידר)
זהו סיפורן של שלוש חיילות שבחרו להתנדב לצבא, למרות שעברו השתלה מצילת חיים רגע לפני שהיה מאוחר מדי. הדרך להתנדב לצה"ל לאחר קביעת פרופיל רפואי 21, המקנה פטור משירות צבאי, אינה קלה ומדובר בהליך לא קצר כלל, אבל שלוש החיילות מאשרות פה אחד :"למרות כל הסרבול בתהליך וכמות הוועדות שהיינו צריכות לעבור כדי לקבל אישור להתנדב, זה שווה את המאמץ".
עוד בנושא:
רק 16% מהמושתלים המטופלים במרפאת שניידר שיכולים להתנדב לצבא או לשירות לאומי, גם עושים זאת בפועל, כך מציינת ד"ר הדס אלפנדרי, רופאה בכירה במכון הנפרולוגי במרכז שניידר לרפואת ילדים: "לצערי, חלק לא קטן מהמטופלים שלי הולך לאיבוד, כולל ירידה במצב רגשי ובהיענות לטיפול. רבים מהמושתלים, שהם חולים כרוניים, מצליחים לסיים 12 שנות לימוד, אך בזמן שחבריהם בודקים לאיזה מיון ללכת בצבא, עבורם זהו מסלול מכשולים ופעמים רבות הם מרגישים שנתקלו בקיר".
זו הסיבה שד"ר אלפנדרי יזמה את פרויקט "מסלול", שמטרתו להנגיש למטופלים במרפאה את מסלולי שירות לאומי וההתנדבות לצבא. הפרויקט יוצא לדרך בחודשים אלו בכל המכונים והמרפאות בשניידר, כפיילוט. בכל יחידה יש "סוכני פרויקט" – רופא/ה, עו"ס ואח/ות הבקיאים בתהליך ההתנדבות לצבא ויכולים לסייע למטופל בתהליך. "אנו עומדים בקשר רציף ושיתוף פעולה מעולה עם הזרוע הרפואית של מדור מיון מתנדבים, שפתח לנו את הדלת וצועד איתנו במסלול", מציינת ד"ר אלפנדרי.
"אבא הציל את חיי"
"עברתי את השתלת הכבד שלי לפני שמונה שנים, בינואר 2015", מספרת יולי אייזנקוט. "את הכבד תרם לי אבא שלי, אחרי שנמצא מתאים, ולמעשה הוא הציל את חיי. מאבא לקחו את האונה השמאלית, שזו האונה הקטנה יותר מהשתיים בכבד, והיא גדלה איתי. למבוגר יש כבד וחצי קצת יותר ממה שהוא צריך, כך שהתרומה בעצם לא מזיקה לתורם ורמת הסיכון נמוכה מאוד. למזלי, סוג הדם שלי דומה לזה של אבא שלי".
איך הגעת למצב שבו נזקקת להשתלת כבד?
"הכול התחיל אצלי בפריחה בעור. קיבלתי אנטי-היסטמינים ובנוסף גם סטרואידים. הייתי אז בת 11, וקיבלתי את הטיפול במשך חודש ימים ברצף, אך המפרקים החלו להיות אדומים וכואבים. בדיעבד, התברר שהיו צריכים לבצע במהלך הטיפול התרופתי בדיקת דם שעוקבת אחר מדד אנזימי הכבד - ואף אחד לא הנחה את ההורים שלי לעשות זאת.
"לגמרי הייתה שם רשלנות. הטיפול התרופתי שקיבלתי הרס לי את הכבד והגעתי למצב חירום של כשל כבד חריף ביותר. המצב שלי הידרדר מהר מאוד, ולא היה זמן לחפש כבד. הכניסו אותי לרשימה דחופה ואז מצאו שאבא שלי מתאים, והועברתי בבהילות לבית חולים שניידר למחלקת טיפול נמרץ. הייתי בין חיים למוות. בבדיקת ה-CT מצאו התפשטות רעלים למוח. הונשמתי והורדמתי. מצאתי את עצמי, אחרי כמה ימים, מתעוררת בחדר התאוששות מניתוח של השתלת אונת הכבד שאבא תרם לי. בלי המתנה הכי מיוחדת שאבא יכול היה להעניק - לא הייתי שורדת.
"אני זוכרת שכל הזמן אמרו לי שם בשניידר שלא עשיתי חיים קלים לד"ר מיכאל גורביץ שניתח אותי. הניתוח לקח 24 שעות. הכבד אומנם נמצא מתאים, אבל העורק הראשי היה קצר מדי והרופאים לא הצליחו לחבר אותו. הם נאלצו להיעזר בעורק שנתרם מתינוק וכך הצילו את חיי פעמיים. אגב, אני ואבא שלי נותחנו ממש במקביל בבילינסון ובשניידר. אבא שלי החלים מהר ממש. לי הייתה החלמה ארוכה יותר ומורכבת. בהמשך היו לי כל מיני הליכים רפואיים, שהצריכו ממני בין השאר לטוס באמצע הלימודים לשבועיים בבלגיה, ואשפוז לביקורת במחלקה כל שלושה-ארבעה חודשים. אבל מבחינתי זה כבר נחשב לחזור לשגרה".
יולי אייזנקוט: "ההורים לגמרי היו בעד. הם ידעו עד כמה זה חשוב לי לעשות את זה במסלול הכי רגיל שיכול להיות, ותמכו בי לאורך כל התהליך. טירונות לא עשיתי, כי היה לי פטור ובקורס המשק"ים קיבלתי פטור משינה בבסיס. את כל השאר עשיתי כמו כולם"
מתי חשבת להתגייס לצה"ל כמתנדבת?
"המחשבה להתגייס החלה כבר סביב כיתה י"א, כשכולם מסביב החלו לקבל צו ראשון. לא הכרתי אז אף מתנדב בצה"ל ולא ידעתי את מי לשאול ועם מי להתייעץ. למדתי הכול תוך כדי ניסוי וטעייה וזה היה מסע קשוח - הרבה טפסים, חוות דעת רפואיות, ועדות רפואיות. זה לקח כמה חודשים קשוחים עד שהחלום שלי התגשם – הפרופיל שלי עלה מ-21 לפרופיל 25 שאפשר לי להתנדב לצה"ל".
במשפחה לא חששו מהגיוס?
"ההורים לגמרי היו בעד. הם ידעו עד כמה זה חשוב לי לעשות את זה במסלול הכי רגיל שיכול להיות, ותמכו בי לאורך כל התהליך. טירונות לא עשיתי, כי היה לי פטור ובקורס המשק"ים קיבלתי פטור משינה בבסיס. את כל השאר עשיתי כמו כולם".
אייזנקוט ("גדי הוא בן דוד של אבא שלי, ולא היו לי שום הנחות והקלות בזכות זה", היא מבהירה), החליטה להתנדב ביחידה לקשרי חוץ, שם היא משמשת היום כעוזרת ראש ענף צפון אמריקה, הפועל מול הצבא האמריקאי בתיאום פעולות משותפות. "הענף מתווה את מדיניות שיתוף הפעולה בדרג המטכ״ל ומוביל ביקורי בכירים, נסיעות ותרגילים שונים במסגרת השת״פ. אני מאושרת בכל בוקר מחדש מהזכות לשרת בתפקיד המאתגר והמעניין הזה. עד השחרור נותרו לי עוד כמה חודשים ואין לי ספק שהזכות שניתנה לי לשרת בקשרי חוץ כחיילת מתנדבת יכולה לשמש לי כקרש קפיצה לתפקידים בהמשך. אין מאושרת ממני על שהצלחתי להתגייס לצה"ל במיוחד בתקופה רגישה כזו. יש לזה משמעות גדולה בעיניי".
"אני שווה בין כולם כאן בבסיס"
אביב פרקש ממושב ניר ישראל, שבקרוב תחגוג יום הולדת 20, עברה השתלת כבד בגיל 15. "התנדבתי לצה״ל לפני כחצי שנה ואני מדריכת הסוואה בסיירת צנחנים. בשונה מהמעטפת בה ההרמטית שבה גידלו אותי, בעיקר בגלל הצורך הרפואי לשמור על הבריאות שלי, אני משרתת בבסיס סגור ויוצאת כל חמשוש הביתה. כשיש פעולות בשטח - אני מצטרפת ללוחמים בפלוגה. יש שבועות רגועים יותר ויש שבועות באטרף.
"נכון, ההתחלה לא הייתה קלה וצריך להתרגל לתנאי שטח שהם כלל לא פשוטים למי שצריכה להקפיד על הבריאות שלה, אבל זה לגמרי אפשרי ומתרגלים. מבחינתי, אני שווה בין כולם כאן בבסיס. נכון שמתחשבים ברקע הרפואי שלי, אבל אין הבדל ביני לבין הבנים ביחידה, כך לפחות אני מרגישה. וזה עושה אותי מאושרת שהצלחתי להגשים את החלום להתגייס לצה"ל ובתפקיד מאוד משמעותי עבורי".
כשהייתה רק בת שנה וחצי, אובחנה פרקש עם הפטיטיס – דלקת כבד אוטואימונית שבה מערכת החיסון מזהה את תאי הכבד כמסוכנים ותוקפת אותם. "עד גיל 14 קרס לי הכבד לגמרי והמתנתי חצי שנה להשתלת כבד מצילת חיים. את הכבד קבלתי מתורם צעיר – ילד בן שמונה. מעבר לזה אני לא יודעת את הפרטים. יום יבוא ואאזור אומץ, כי אני רוצה ליצור קשר עם המשפחה שלו. בזכותו ובזכות המעשה האצילי שהמשפחה שלו עשתה עבורי - אני עושה צבא כמו כולם".
אביב פרקש: "היו רגעים שכמעט יצא לי כבר החשק לסיים את ההליכים, הייתי די קרובה לייאוש כי זה לא קל לעבור ועדות רפואיות ולהתפלל בכל פעם שיאשרו אותי לשלב הבא"
פרקש נעזרה גם בקבוצת התמיכה שהקימה דנה, מורה במחלקת אשפוז אחרי השתלות בשניידר. "היא הקימה לנו קבוצה שמעודדת ותומכת בתהליך הגיוס. יש בקבוצה שלנו כבר 20 מושתלים שעברו השתלת כבד או כליה והתנדבו לצה"ל או נמצאים בתהליך, ואני מאמינה שהקבוצה שלנו רק תלך ותגדל עם הגברת המודעות והתמיכה, שהיא מאוד חשובה למי שצריך לעבור דרך כדי להתנדב".
והדרך הזו, היא למדה, לא פשוטה. "היו רגעים שכמעט יצא לי כבר החשק לסיים את ההליכים, הייתי די קרובה לייאוש כי זה לא קל לעבור ועדות רפואיות ולהתפלל בכל פעם שיאשרו אותי לשלב הבא. זה תהליך לא קצר. צריך לגייס הרבה אופטימיות, איפוק וסבלנות ובעיקר אמונה שבסוף הכול יסתדר. וצריך כמובן את הגב של המשפחה. אצלי לא הייתה שאלה אם להתגייס. זה היה רק עניין של זמן והתעקשות לצלוח את כל הוועדות והטופסיאדה".
את פרקש ואייזנקוט מלווה כל השנים ד"ר יעל מוזר גלזברג, מנהלת יחידת מושתלי כבד: "שתיהן נזקקו להשתלה בשל אי ספיקת כבד חריפה ודוהרת. מדובר בשתי בנות חכמות, איכותיות, אמיצות ושאפתניות שרצו מאוד להתגייס לצבא וסימנו את זה כמטרת העל שלהן. אני מאוד גאה בשתיהן, הן מופת לשאר המושתלים והמושתלות בעיניי, ומודל לחיקוי לרבים אחרים שילכו בעקבותיהן.
"לא כולם רוצים ללכת לצבא וחלקם מתייאשים בדרך מחבלי הביורוקרטיה. חשוב לציין כי ההשתלבות בחברה היא דבר קריטי עבור המושתלים, על מנת שיוכלו להיות בוגרים צעירים ומתפקדים, ולכן הגיוס לצבא, המסגרת הלימודית וכו' חשובים מאין כמותם. הסיפורים של יולי ואביב וכל שאר המושתלים שאותם אנו מלווים, מדגימים בכל פעם מחדש את חשיבות נושא תרומת האיברים בישראל, שמאפשרת לאותם חולים לחיות ובמידה רבה להיות ככל שאר בני גילם".
"מאושרת לשרת את המדינה שלי"
רב"ט תהילה בן ברוך (20) מבת ים, משרתת כמש"קית שלישות בחיל המודיעין בבסיס הקריה, ועתידה לקבל דרגת סמל בימים אלו. גם היא, כמושתלת כליה, מתנדבת בצה"ל. "כל כך רציתי להתנדב לצבא, זו הפכה להיות ממש המשימה של חיי. נכון, זה לא תהליך קצר ובצדק, אבל כל המסע שלי עד לקבלת האישור להתנדב לצה"ל היה שווה ללא ספק.
"אני מגשימה את עצמי. תפקיד של מש"קית כוח אדם דורש הרבה סבלנות, רוך והקשבה לחיילים, לנסות לסייע להם במציאת פתרון הולם כדי שיוכלו להמשיך לשרת בתפקידם בצבא ללא כל הסחות דעת ודאגות לעניינים פרטיים ומשפחתיים. כחלק מהתפקיד שלי אני מרבה לנסוע לבסיסים ולפגוש את החיילים עצמם. השירות הצבאי רק מחזק בי את הרצון להצליח בכיוון הזה ואני לגמרי רואה את עצמי משתלבת בעתיד האחת החברות במחלקת משאבי אנוש.
תהילה בן ברוך: "הכול בסוף שווה את הרגע שתגיעו לגיוס שלכם, ותוכיחו לכולם ובעיקר לעצמכם - שהצלחתם, ושבאמת אין דבר העומד בפני הרצון
בן ברוך נולדה עם כליה אחת, "שבגיל חמש לאט-לאט הפסיקה לתפקד". שגרת החיים שלה כללה ביקורים תכופים בבית החולים. "את רוב טיפולי הדיאליזה שנאלצתי לעבור עשיתי בבית. בכל לילה אמא הייתה מחברת אותי למכשיר הדיאליזה ל-12 שעות. בבוקר הייתי מאחרת לגן בשגרה". בגיל שבע היא עברה השתלת כליה בשניידר. "זה קרה ביום שישי, הייתי תלמידה בשבוע הראשון של כיתה א'. פתאום אמא הגיעה לבית הספר והוציאה אותי מהכיתה. קיבלנו טלפון מבית החולים: 'יש כליה, תגיעו מהר!'
תרומת הכליה הגיעה מפעוט בן ארבע שנפטר. "המוות שלו הציל אותי. ההורים שלי ניסו ליצור קשר עם המשפחה האצילית שלו אבל הם לא היו פנויים נפשית לזה וכיבדנו אותם. אני מקווה שיום יבוא ואצליח להכיר אותם ולחבק אותם חזק בהודיה גדולה.
"פעמיים זכיתי בניסים גדולים. פעם אחת כשקיבלתי את הכליה מצילת החיים מהתורם, ובפעם השנייה כשהצבא אישר לי להתנדב". בן ברוך מספרת על חבר ממחלקת ההשתלות בשניידר, יניב נעם ז"ל, "הוא ההשראה הגדולה שלי להתגייס ובכלל בקבוצה של המושתלים. יניב, גם הוא מושתל כליה, חלם לעשות שירות במדים הלבנים של חיל הים אבל זה לא קרה. לפני שלוש שנים הוא נפטר מחיידק אלים".
אין לה ספק שכל המאמצים והדרך הארוכה שנדרשה לעבור כדי להתנדב לצבא, "שווה כל רגע שלי במדים מאז שהתחיילתי. אני כל כך מאושרת לשרת את המדינה שלי להרגיש שאני תורמת את חלקי כמו שאר בני גילי. ההכשרה לתפקיד הייתה בעיר הבה"דים וטירונות עשיתי רובאי 02. נכון שההורים שלי בתחילת התהליך חששו מאוד לבריאות שלי. הם פחדו עליי אחרי כל מה שעברו איתי מאז שהייתי ילדה צעירה מאוד, אבל כשהם הבינו כמה אני נחושה בדעתי להצליח להתגייס ולהתנדב לצבא - הם תמכו בי. לא הייתי צולחת את המסע הזה בלי התמיכה שלהם".
ויש לה מסר קטן לכל מי שנמצא הימים אלה בתהליך ההתנדבות: "הכול בסוף שווה את הרגע שבו תגיעו לגיוס שלכם, ותוכיחו לכולם ובעיקר לעצמכם - שהצלחתם, ושבאמת אין דבר העומד בפני הרצון".
שמים את הבריאות בקדמת הבמה
מערכת הבריאות הישראלית נחשבת לאחת הטובות והיעילות בעולם, ובמובנים מסוימים היא אף מעוררת קנאה. החוזקות שלה הם העוגנים החשובים ביותר המספקים למדינה יציבות וחוסן. אלא שלצד היתרונות, יש גם לא מעט אתגרים ובעיות שזקוקות לטיפול בהן: אי השוויון, המחסור בכוח האדם, שעות עבודה מרובות, תורים ארוכים, שחיקת תקציבים ועוד.
ועידת הבריאות השנתית של ynet ו-"ידיעות אחרונות" שתיערך ב-1 באוגוסט, תעסוק בכל אלו, מתוך ההבנה שבריאות אישית ולאומית היא המפתח לחיים טובים ושפויים יותר.
בוועידה, שתועבר בשידור חי ב-ynet, יתארחו שר הבריאות משה ארבל, מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, יו"ר ההסתדרות רפואית בישראל פרופ' ציון חגי, מנהל היחידה לנוירוכרורגיית ילדים בשיבא, יו"ר ארגון רופאי המדינה ומ"מ יו'"ר הר"י ד"ר זאב פלדמן, מנכ"ל המרכז הרפואי ברזילי פרופ' חזי לוי, מנכ"לית המרכז הרפואי וולפסון ד"ר ענת אנגל, מנהל בית החולים נצרת פרופ' פהד חכים, מנהלת המרכז הרפואי שמיר ד"ר אסנת לבציון קורח, מנהלת מכון המחקר והחדשנות של מכבי (KSM) ד"ר טל פטלון, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור פרופ' חגי לוין, סגן יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל ד"ר אלכס לוין, ראש התוכנית לניהול מצבי חירום ומשבר באקדמית רמת גן פרופ' קובי פלג, ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות ד"ר גלעד בודנהיימר, מנהל המרכז הרב-תחומי לטיפול בעודף משקל בבית החולים השרון פרופ' דרור דיקר, יו"ר המועצה הלאומית לסוכרת פרופ' איתמר רז, מנחת "משחקי בריאות" ynet דנה רון, פרופ' רונית מכטינגר רופאה בכירה ביחידה להפריה חוץ גופית בשיבא, דבורה שרר יועצת תקשורת בכירה בתחום הבריאות, מירי לב דולה ואחות מוסמכת, פולה בליק מומחית לרפואה טבעית וקוסמטיקה מתקדמת ועוד.
