בבוקר 7 באוקטובר, ד"ר ארי גרינוולד, רופא במערך הרפואה הדחופה מטורונטו שבקנדה, יהודי חובש כיפה, היה בבית הכנסת. "השמועה עברה מאחד לשני ואנשים ידעו שמשהו נורא קורה", הוא נזכר, "מהר מאוד הבנתי שאני לא יכול לעמוד מנגד ואני חייב להגיע לארץ ולתרום".
אבל הדרך לא הייתה כל כך פשוטה. "מתברר שאלפי רופאים ברחבי העולם הראו נכונות לבוא ולעזור אבל היה צריך למצוא משהו נקודתי, בית חולים מסוים שיקבל אותי. מה גם שאין לי רישיון עבודה בארץ. התחלתי לנבור בטלפון, במספרים של רופאים ואנשים שהכרתי באותה שנה שבה הייתי בשבתון בירושלים וכך יצרתי קשר עם ד"ר גל פחיס, מנהל המחלקה לרפואה דחופה ב'שמיר' שאותו הכרתי בזמנו בבית החולים שערי צדק".
עכשיו, אחרי שבועיים אינטנסיביים בישראל, הוא חזר לביתו ולעבודתו למסדרונות בית החולים Mackenzie Health בטורונטו, קנדה, שם לא מכירים את מדי המרכז הרפואי "שמיר", אבל ד"ר ארי גרינוולד, מתעקש ללכת עם המדים הללו גם כשהוא שם.
קראו עוד:
הוא מספר על הקשר שלו לארץ: "תמיד הייתה לי זיקה לארץ, גדלתי בבית שבו דיברו על ישראל ועל ציונות, הייתי שנתיים בישיבת ההסדר במעלה אדומים כשהייתי בן 18, הייתה תקופה שבה גם עבדתי בבית החולים שערי צדק – בהיותי נשוי עם ילדים, שלחתי את הבן שלי לארץ, לפני כחודש וחצי הוא עשה עלייה והוא מתכוון להתגייס לצה"ל ליחידה קרבית, ויש לי כאן כמה קרובי משפחה, כולל אח שהוא רופא", מספר ד"ר גרינוולד.
ד"ר גרינוולד: "ידעתי שאני חייב להתנדב ויהי מה. הלב שלי אמר שאני צריך להיות בארץ בימים הללו. ברור לי שבקרוב אחזור להתנדב והחלום הוא תמיד לבוא לגור בארץ"
עד שהשיג טיסה, הגיע לארץ והחל לעבוד, עם רישיון זמני, חלף שבוע. בינתיים הוא חווה את האזעקות שהגיעו לאזור המרכז שבו שהה עם קרובי משפחתו. "בימים שבהם הגעתי למחלקה הדחופה בשמיר, הגיעו בין 150 ל-200 פצועים, בעיקר חיילים, והעבודה הייתה מאוד משמעותית וחשובה. ברור שבשנותיי כרופא חוויתי הרבה אירועים וסיטואציות, אבל סיטואציה כזו של מלחמה לא הכרתי.
"הרבה אנשי צוות מהמחלקה שאליה הגעתי נקראו למילואים, מה שהצריך מעבר של רופאים ואחיות ממחלקות אחרות למחלקה הזו. כאן נכנסה משמעות נוספת להגעה שלי למקום - בטורונטו יש לי הרבה תפקידים של הכשרת צוותים וסימולציות. זו המומחיות שלי. גם כאן, בלחץ שנוצר ובעיקר באתגר שנוצר בהקשר של כוח האדם, היה צורך אדיר בהכשרת אנשי הצוות שבימים שגרתיים לא עובדים בחדר המיון".
כשהיית פה מול הפצועים, הרגשת שעשית את הדבר הנכון?
"האמת היא שברגע שקניתי את כרטיס הטיסה לארץ הרגשתי ככה. ידעתי שאני חייב להתנדב ויהי מה. הלב שלי אמר שאני צריך להיות בארץ בימים הללו. ברור לי שבקרוב אחזור להתנדב והחלום הוא תמיד לבוא לגור בארץ".
מה היה הרגע הכי זכור לך בכל התקופה?
"כשקיבלתי את הרישיון הזמני. זה היה אישור לכך שהנה, אני עובד ועושה ופועל והמטרה שלי הושגה. רגע השיא בכל הקריירה שלי היה כשלימדתי חיילים להציל פצועים בשטח. אנשים שהגיעו לחדר המיון, לאו דווקא בהקשר של המלחמה, שמעו את הסיפור שלי ואמרו שזה מחזק ומרגש אותם וכמובן שהפידבקים הללו נותנים הרבה כוח ועידוד להמשיך. הרגשתי זכות של ממש. זו גם הדרך שלי להתמודד עם הכאב הבלתי אפשרי הזה שכרוך בכל האירוע הקשה שכל יהודי לקח ללב.
"בימים אלה, אני מנסה לארגן 60-50 רופאים שגם הם, כמונו, גרים בחו"ל ורוצים לתרום ולהתנדב. חשוב שיהיה מענה הולם ומספיק צוות רפואי שיעשה את העבודה. הרגשתי כל כך גאה שאני חלק מהעשייה הזו, שביקשתי לקחת איתי את המדים של בית החולים וללבוש אותם גם בבית החולים בקנדה. פתחתי גם עמוד אינסטגרם שממחיש את מה שעברתי בימים הללו.
ד"ר גל פחיס מנהל המחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי שמיר, שעבד עם ד"ר גרינוולד, אומר כי "מתחילת המלחמה, הגיעו אלינו למרכז כ-260 פצועים משדה הקרב והטבח ביישובי הדרום. לאחרונה, תגברנו את המחלקה לרפואה דחופה בצוותים רפואיים נוספים על מנת ולאפשר טיפול בכמות גבוהה של נפגעים והצטרפו לשירותינו רופאים מתנדבים מחו"ל המסייעים לבית החולים במאמץ המלחמתי.
"ד"ר גרינוולד, שאותו אני מכיר שנים רבות, לא היסס ופנה אליי כבר בבוקרו של אותו יום. תוך זמן קצר ביותר השתלב במחלקה, טיפל בחולים ופצועים, וסייע בהדרכה של רופאים צעירים ואף באימונים שערכנו לפרמדיקים ורופאים צבאיים במסגרת בית החולים. אני רוצה להודות לו מעומק ליבי על התרומה האדירה שלו למחלקה ולמדינה, על רוח ההתגייסות והנתינה הבלתי מתפשרת. אנחנו מחכים לחזרתו בהקדם ואולי אף בהמשך כשיעלה לארץ ויוכל לתרום באופן קבוע מיכולותיו וניסיונו ברפואה הדחופה".