מעיין סרי גדלה בקיבוץ דליה כילדה קטנטונת ורזה שלא חששה מחדר האחות שבו נערך טקס השקילה. "להפך", היא מחייכת, "השקילה נצרבה בזיכרון שלי כחוויה בגלל התחרות שניהלתי מול ילד בן גילי. שנינו היינו נמוכים במיוחד וכל אחד מאיתנו שאף לתואר 'הילד הכי נמוך בקיבוץ'. חשבתי שזה מגניב להיות 'הכי' בלא משנה מה. ההבדל הוא שאותו צוציק הפך עם השנים למטר 90 ואילו אני נשארתי עם מטר 57. ביום טוב".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
יש לה שתי הוראות בסיסיות: "אל תשאלי אותי כמה אני שוקלת מפני שכבר שנים לא עליתי על המשקל", היא מבהירה עוד לפני שנשאלה, "גם אל תגידי לי 'רזית' כי זו לא מחמאה, זו מילה שמזכירה שבעבר הייתי שמנה. מי שרוצה לתת לי קומפלימנט מוזמן לומר, 'את נראית טוב, את קורנת'. הלוואי שיום יבוא ומספר הקילוגרמים שכל אחת נושאת עליה בכלל לא יהיה בשיח, לא לחיוב ולא לשלילה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עכשיו סרי בהחלט קורנת ויש לה סיבה טובה. בתום שלוש שנות מחקר, ראיונות וכתיבה היא מדפדפת בספר החדש שלה: "רעבות, משומרות משקל לשוברות משקל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) העוסק בנשים שלכודות בין ההתמכרות לאוכל לבין ההתמכרות לרזון, וריבוי הדיאטות לא רק שלא מוביל אותן לאושר הנכסף, אלא תורם להשמנתן. סרי (51) פסיכולוגית קלינית בכירה בתחנה לבריאות הנפש של משרד הבריאות בירושלים, לא מייעדת אותו לאנשי טיפול, אלא לכל הנשים שבעולם.
היית שם?
"לא רק שהייתי, לצערי נשארתי שמנופובית כלפי עצמי", היא מודה ומספרת שאובססיית הרזון שלה קשורה בזוגיות של הוריה. "אמי הייתה מלאה מאז שאני זוכרת אותה והיחסים שלה עם הגוף והאוכל היו סבוכים. אבי ז"ל היה אבא נפלא במובנים רבים, אבל בן זוג לא קל לאמי. נושא ההשמנה של אמי היה טעון וכאוב עבורו וסביבו התרחשה דרמה זוגית קבועה. הוא הביע באופן גלוי את חוסר שביעות רצונו מההשמנה שלה והייתי עדה להרבה סצנות של הערות, השפלות וניסיונות שלו לשלוט בה".
כמו?
"כשאמא לקחה עוד פרוסת לחם עם גבינה צהובה אבא העיר לה, 'למה את צריכה את זה?' והאשים אותה שהיא עושה לו דווקא. הוא ירד עליה בגלל חוסר היכולת שלה לשלוט באכילה. אני זוכרת את רשרוש העטיפות ליד ארון הממתקים ואת דמותה לוקחת בגניבה חטיף שוקולד ואוכלת אותו בסתר".
ואיפה זה פגש אותך, כפי שהפסיכולוגים נוהגים לשאול?
"זה לא היה לי קל. הייתי קרובה לאבא שלי, הוא היה ההורה האקטיבי, אמא הייתה יותר מאחור, ואלה היו החלקים שפחות אהבתי בו. כעסתי עליו, ידעתי שהוא לא עוזר לה, ומצד שני התקשיתי להבין את אמא שלא מצליחה לרדת למרות שההשמנה גורמת לה כל כך הרבה סבל. בתוך תוכי נאלצתי להסכים איתו שהיא אישה חלשה וחסרת כוח רצון. העובדה שהוריי התגרשו כשהייתי בת 24 ואבא שלי נישא בשנית לאישה בעלת עודף משקל לא פחות משל אמי, לא הצליחה לשנות את המשוואות שנחצבו בראשי בילדות: השמנה נובעת מחוסר שליטה עצמית, מחולשה ומפגם באישיות. השמנה היא משהו שהורס נישואים, היא תגרום לגבר שלך לחשוק באחרות ולבסוף תוביל לנטישה".
את טבילת האש שלה בעולם הדיאטות עשתה סרי בגיל 14. הוריה עברו לקיבוץ בגוש שגב, היא לא מצאה בו את עצמה, וחזרה לקיבוץ דליה ללא הוריה. "פניתי לאוכל כדי להתנחם", היא אומרת.
"לא התנהגתי כמו בנות החוג לריקוד שנהגו להקיא לפני הופעה, אבל הארוחה של שבת בצהריים כללה שניצל וצ'יפס ומרק עם שקדים, והחלטתי שאני שומרת. אכלתי רק את שקדי המרק, שהם לא מאכל דיאטטי, אבל פחות משמינים מצ'יפס, והופתעתי כששמעתי את חברה שלי אומרת, 'מעיין, לא נעים לשבת לידך כשאת אוכלת'. זה היה הבזק של אור אדום".
בצבא כבר היה לה מה שהיה מכונה אז "צמיג". המשקל העודף היה ניכר עליה. יחד איתו הגיעו ההערות הפוגעניות שננעצו בה כמו חץ.
"השמנתי חמישה־שישה ק"ג, בגובה כמו שלי זה הורגש מאוד, והיה לי חבר חייל שאמר, 'אני פחות נמשך אלייך מאז שהשמנת'. גם אבא שלי תפס אותי לשיחה בקצה הדשא, בכניסה לביתם, וממש הפציר בי להיכנס לדיאטה מפני שאם אתפס לדפוס ההשמנה כבר לא אוכל להיפטר ממנו. וכמה מעצבן שהוא צדק".
איך הגבת?
"נדמה לי שמילמלתי משהו כמו 'כן, כן, בסדר', אבל הלכתי משם בתחושות קשות של בלבול וחרדה. לא הצלחתי להגן על עצמי מהחודרנות וההקטנה. בן רגע הפכתי לבת מאכזבת שכל מה שאביה רואה בה הוא כמה קילוגרמים עודפים. הפכתי לנדנדה שעולה ויורדת. אקורדיון שמתנפח ומתכווץ. אבל בחתונה הייתי נורא רזה. כשהלכנו למדוד טבעות המוכר המליץ לי על טבעת שלא צמודה לאצבע וסירבתי. בהיריון הראשון נאלצתי להסיר את כל הטבעות ומאז הן לא חזרו לאצבעות. וכל היריון השאיר בי תוספות".
"חשבתי, כמו מיליוני נשים, שכל הבעיות שלי ייפתרו רק אם וכאשר אצליח לרדת במשקל. לקח לי הרבה זמן להבין שאכילה רגשית, שמלווה בבושה והסתרה, היא התמכרות שלא שונה במהותה מהתמכרות לאלכוהול או לסמים, וההתמכרות לדיאטות, שהפכה לסטנדרט של בריחה מהתמודדות עם רגשות, גובה ממני מחירים כבדים. אי–אפשר להעביר את כל החיים בעמדת השמירה"
לפני ארבע שנים, אחרי שאביה חלה בסוכרת ונפטר מהתקף לב בגיל 54, החליטה סרי להשתחרר בעצמה מהמאבק האינסופי במשקל. לא בקבוצת ריצה ולא בדיאטת חלבונים, אלא בדרך פשוטה או מורכבת הרבה יותר – תלוי איך מסתכלים על זה: ללמוד לאהוב את הגוף שלה ולטפל במה שמניע את ההתמכרות לאוכל במקום באחוזי השומן שלו.
"למדתי לאהוב את הגוף שלי, אותו גוף שבעבר נגעלתי ממנו ושנאתי אותו ושאפתי לרזות כדי שהוא יפסיק להיות פגום ומכוער".
עד כדי כך?
"חשבתי, כמו מיליוני נשים ברחבי העולם, שכל הבעיות שלי ייפתרו רק אם וכאשר אצליח לרדת במשקל. עשרות הקילוגרמים שהעליתי והורדתי, אם לא מאות, גרמו לי להרגיש שאני לכודה בחדר נעול ולא מצליחה לפתוח את דלת היציאה. לקח לי הרבה זמן להבין שאכילה רגשית, שמלווה בבושה ובהסתרה, היא התמכרות שלא שונה במהותה מהתמכרות לאלכוהול או לסמים, ועוד זמן עבר עד שהפנמתי את העובדה שההתמכרות לדיאטות, שהפכה לסטנדרט של בריחה מהתמודדות עם רגשות, גובה ממני מחירים כבדים. היא הייתה ענן של אומללות שהלך איתי בכל שעות היממה. שקילת הבוקר הייתה זו שקבעה אם יהיה לי יום טוב או רע. לא יכולתי לוותר על רגע האושר בבוקר, כשהמחוג זז טיפה למטה, זו חוויה של שליטה, אבל רגע האושר הנוכחי הוא זה שמייצר את הדיכאון של מחר בבוקר, כשהמחוג יזוז טיפה למעלה ואז, כדי לנחם את עצמי, אקנה מאפין קינמון בדרך לעבודה. הייתה לי מטופלת רזה שסיפרה לחברתה המלאה על בעיות שצצו בעבודתה, והחברה המלאה אמרה לה, 'אבל את רזה'. זוהי התגלמות השמנופוביה. אלה חיי האומללות של מי שמתות לרזות. את לא מסוגלת להימנע מאכילה רגשית, והפיכת האוכל ל'אסור' רק גורמת לו להיות יותר נחשק. אי־אפשר להעביר את כל החיים בעמדת השמירה".
אחרי התהליך האישי שעברה בתוכנית אימון קבוצתי שכבר נסגרה, היא החליטה לכתוב, "כדי לעזור לנשים אחרות לעשות את הסוויץ' הזה". הכותרת – "רעבות" – כתבה את עצמה.
"אנחנו רעבות", כתבה בפוסט אישי, "רעבות לאהבה. טובה, יציבה, עמוקה וארוכה, שאינה תלויה בדבר. רעבות לאינטימיות, לכנות, לקרבה, להבנה, לקבלה, להקשבה. רעבות לחיבוק, ליד על הכתף, לעזרה, לתמיכה. רעבות לשקט, למנוחה, לזמן, לנשימה. רעבות לחלום, לחזון. רעבות לתחושת משמעות. רעבות לחוש חשובות, נחוצות ומוערכות. רעבות להצלחה, להכרה, לקידום, לעשייה. רעבות לתשוקה שבוערת בבטן, שתגרום לנו לקפוץ מהמיטה בבוקר בשמחה. ולתשוקה שתגרום לנו להתרגש להיכנס אליה חזרה בלילה. ואז... אנחנו נפגעות ומתאכזבות ומאבדות ונכשלות ומתעייפות ומתביישות ופוחדות ובודדות ומוותרות ומתייאשות. ואז... אנחנו הולכות להשביע את כל הרעב הרגשי הזה באוכל. ואז... אנחנו משמינות. ואז... אנחנו מתבלבלות ונדמה לנו שהשומן אחראי לכל הצרות. שהוא המקור לבעיות. ואז... אנחנו מתחילות דיאטה, נכנסות למאבק בשומן, מתמקדות במאבק באוכל, משקיעות את האנרגיות שלנו בלרזות במקום להשקיע אותן בלפתור את הבעיות. משקיעות את האנרגיה בלרזות במקום בלחיות. ואז... אנחנו נותרות עוד יותר רעבות".
את מתארת מלכוד נצחי.
"בלי 'נצחי'. חוויתי את הלופ הזה על בשרי. הצמיג בבטן הוא כמו טיפקס שמוחק את כל הדברים הטובים שיש בי ובחיי. הוא היה זה שקבע את הערך העצמי שלי. מאיפה זה בא? החברה שלנו חולה. אידיאל היופי מאוד ברור ומוגדר ואכזרי. אמנם בשנים האחרונות יש עלייה במודעות ויש ניצנים של שינוי, יצרני בגדי ים מצלמים קטלוגים עם נשים במבנים שונים, ברשת יש קבוצות של בודי פוזיטיב שמציגות נשים מלאות שמתלבשות טיפ־טופ, לצד נשים שדורשות לקבל הכרה על פי תלוש המשכורת שלהן, אבל הדרך עוד ארוכה. עדיין קשה למצוא בגדים שווים במידות גדולות, ובאופן אישי אני סולדת ממוכרות שלא אומרות, 'זה יפה עלייך', אלא 'זה יסתיר לך את הבטן'. לצערנו, רוב הצועדים בשדה המוקשים הזה הוא נשים. לגברים יש בעיות אחרות, מפרנסה ועד לגודל האיבר".
כתבת את הספר כפסיכולוגית או כאישה?
"בראש ובראשונה כאישה. לא הייתי חייבת להיות פסיכולוגית כדי לכתוב אותו. מצד שני, מה שהביא אותי ללימודי פסיכולוגיה היה הרצון לטפל בהוריי, שעברו טיפולים זוגיים שלא צלחו ובסופו של דבר התגרשו. כשאבא שלי התחנן לפני שאעשה משהו, כלומר ארזה קצת, המשקל הפך עבורי לסמל של ניצחון או אכזבה. גם אחרי שאבא שלי נפטר רציתי לרצות את האבא הפנימי שלי. גיליתי שמריבה עם בעלי הפכה אצלי לטריגר חזק מאוד לאכילה. כאילו הטחתי בו, 'אני אהרוס את הגוף הזה כדי שהוא כבר לא יהיה שלך'. זה אחד מהמקומות הקשים והחשוכים והלא־בריאים של תעשיית הרזון".
במסגרת העבודה על הספר, סרי נפגשה עם עוד ועוד נשים, בגילים וברקעים שונים, שחשפו את המאבק הסיזיפי בתוך מלכוד ההשמנה והרזון.
"אנחנו שישה אחים ואחיות ורק אני סבלתי מנטייה להשמנה", מספרת יעל, 30, בת למשפחה חרדית, רווקה שעובדת כיועצת פיננסית בבנק. "כשהלכנו לקנות בגדים לחג, אותי תמיד שלחו לחנות של הסבתות ואילו הם תמיד מצאו בגדים יפים בכל החנויות השוות. בתמונות משפחתיות, הם לבשו את בגדיהם היפים ואני הרגשתי כמו פח האשפה של המשפחה. מי שלא הפסיקה לרדת עליי הייתה סבתא. השתדלתי להתרחק ממנה בארוחות השבת, כדי שלא תעיר לי ולא תסתכל לי בצלחת, וכשרציתי למצוא חן בעיניה אמרתי לה שהתחלתי תהליך. היא הבטיחה לי שקל על כל קילו שאוריד. 'אני אממן לך לימודים, רק תרזי'. המון פעמים התחלתי תהליך בזכותה ואחרי חודשיים־שלושה, כששוב מצאתי חן בעיני סבתא והיה לנו קשר טוב ונהנינו יחד, היא תפסה אותי זוללת וחזרתי לנקודת ההתחלה".
"אני לא יודעת אפילו לדמיין תודעה שלא מתעסקת באוכל", מודה שלומית, 43, עובדת סוציאלית נשואה, "אני לא יכולה לדמיין את המחשבה, את החוויה הפנימית של בן אדם שמשוטט בעולם ואין לו מחשבות על אוכל. אני לא מכירה את זה. לא זוכרת יום בחיים שלי, נגיד מגיל 18, שאני לא קמה בבוקר ואומרת לעצמי, 'היום את מצליחה לא לאכול הרבה'. זאת מחשבה ראשונה שעולה לי בבוקר". הנורה האדומה נדלקה כששלומית שמה לב שהיא רזתה בזמן שישבה שבעה על אמא שלה. "זה היה קיצוני. שמחתי. נראה לי חולני לשמוח מזה בסיטואציה כזו".
אצל נעמה, מנהלת משאבי אנוש נשואה, 27, הסיפור היה קנאה. "היו לי חברות ממש יפות ורזות", היא מספרת על ימי הרווקות שלה. "יצאנו יחד למועדונים בתל־אביב וזה היה ברור מאליו שיתחילו איתן ואני סתם אשב בצד. לא הרגשתי ראויה. כל הדברים שהבאתי – חוש ההומור שלי, זה שאני מצליחה, זה שאני קצינה – שום דבר לא רלוונטי. אני לא מספיק יפה, אני לא מספיק מושכת, למה שמישהו ירצה להיות איתי?"
סרי שומרת לעצמה את זכויות היוצרים על פתגם שאולי יהפוך לסלוגן: "השומן הוא חומר מדלל מיניות". הנשים שראיינה שירטטו משוואה זהה: אם את רזה את סקסית ונחשקת, ואם את שמנה, לא עלינו, את ההפך המוחלט.
כולן רוצות להיות סקסיות ונחשקות?
"ממש לא. זה מפחיד להתחבר למיניות שלנו ולהתהלך בעולם כאישה מינית ויש הרבה נשים שפוחדות לרזות ולהיפרד משריון המגן שעוטף אותן. אחרות נזרקות לבולמוס של זלילה דווקא כשהן מתחילות לקבל מבטים ומחמאות על הירידה במשקל. החיבור בין השמנה לפגיעות מיניות ידוע ומוכר בפסיכולוגיה. נערה שנאנסה בוחרת להשמין באופן מסיבי כדי להפוך את גופה לדוחה ובכך להרחיק מעליה גברים ולהקטין את הסיכוי לפגיעה נוספת".
שלומית, 43: "אני לא יכולה לדמיין את החוויה הפנימית של בן אדם שמשוטט בעולם ואין לו מחשבות על אוכל". הנורה האדומה נדלקה אצלה כששמה לב שהיא רזתה בזמן שישבה שבעה על אמא שלה: "זה היה קיצוני. נראה לי חולני לשמוח מזה בסיטואציה כזו"
גם שם היית?
"לא עברתי אונס, אבל עברתי מצבים של ניצול, הטרדה ופגיעה שהשפיעו על הקשר שלי לגוף ולמיניות שלי, על ההשמנה שלי וגם על הפחד מהרזיה שמלווה אותי עד היום. גדלתי בקיבוץ, בלינה משותפת. כיתה של 14 בנים ושבע בנות, ואני הייתי הראשונה שהתפתחה. כבר בכיתה ו' אחד הנערים התחיל לקרוא לי 'ג'אבל', בערבית זה הר, על שם ההרים שלכאורה צמחו לי. התחביב של הבנים היה להציץ לבנות במקלחת בעזרת מראות על הגג ואני סומנתי כמטרה מועדפת, כולם רצו לראות את 'ההרים'. ויתרתי על המקלחת היומית. בהיסטוריית הלינה המשותפת שלי היה גם לילה אחד שבו ברחתי לבית הוריי. זה היה כששובצתי בחדר עם מיטת קומותיים שבו ישנו חמישה ילדים – אני וארבעה בנים, ביניהם זה שהתעלל בי. בלילה ההוא, כשהגעתי לבית הוריי, אבא רץ לחדר, הצמיד את הנער המתעלל לקיר ונתן לו סטירה. ברור שזה לא פתרון חינוכי, אבל בבוקר, כששמעתי מה אבא עשה, אהבתי אותו במיוחד. וזה עבד. ההתעללות פסקה".
כמה וכמה נשים מתארות בספר נישואים ללא מיניות טובה עקב פיחות בליבידו ובתשוקה של בני זוגן. באשמת השומן שדבק בהן, כמובן, הן בטוחות.
"המיניות והאכילה הן חוויות גופניות קרובות זו לזו. בשתיהן קיים סיפוק של צרכים גופניים, שתיהן מספקות עונג, שתיהן גם יכולות להפוך לחוויות התמכרותיות, שתיהן עשויות לרוקן במקום למלא אם הן לא במקום הטבעי שלהן, המחובר לצורכי הגוף, ובמקום זאת נעשות כדי לרצות או לכסות על ריקנות פנימית וחוסרים. שתיהן עשויות להיות דרך למרוד במגבלות חברתיות ובלחצים חברתיים".
ועכשיו את חובשת את כובע הפסיכולוגית. לחדרך נכנסת אישה מלאה שמבקשת עזרה בהתמודדות עם בעיות בעבודה שאין להן שום קשר עם עודף המשקל שלה.
"לעולם לא אתנהג כמו גינקולוג שאישה מלאה מגיעה אליו עם בעיות פוריות והוא משלח אותה לדרכה עם 'תחזרי אליי כשתהיי 20 קילו פחות'. אני אזרום עם המטופלת ועם הנושא שהיא רוצה לעסוק בו, ואם היא לא תעלה את עודף המשקל לא אניח שיש שם בעיה. היו לי מטופלות שבאו בעקבות טראומות ואובדנים ורק אחרי תקופה ארוכה אמרו, 'טוב, אולי הגיע הזמן שניגע בעוד משהו' ופתחו את נושא המשקל. בעצם, זה תלוי בממדים של עודף המשקל. יש מצבים של הזנחה חריגה, שגם אליהם התוודעתי. חשבתי שהייתי ונשארתי קיבוצניקית במובן של חוסר טיפוח וגם בשיח השמונופובי הפנימי. 'אין טעם להשקיע בבגדים, במילא אני לא אראה טוב באף שמלה, קודם ארד ואחר כך אקנה'. וכשקניתי משהו, הוא תמיד היה שחור. התלבשתי בשביל להתחבא. היום אני לובשת צבעוני ומתלבשת בשביל להיראות".
5 צפייה בגלריה
''יש ניצנים של שינוי אבל הדרך עוד ארוכה''. מתוך הסדרה ''בנות''
(צילום: מתוך הסדרה "בנות")
כמי שמנהלת מאבק ממושך בהתמכרות לניקוטין, אני נשאלת שוב ושוב איך אני לא קולטת שאני פוגעת בבריאותי.
"כנ"ל לגבי השמנה. המוח הרציונלי שלנו קולט ומבין הכל, אבל יש בו מערכת אחרת, שהיא הרבה יותר מהירה והיא השולטת. זו מערכת אימפולסיבית שמתבססת על דחף הישרדותי. המוח מזהה מצוקה שלנו, שהיא לא מצוקה של חיים או מוות, והדרך היחידה שבה המוח יכול להוציא אותנו מהבוץ הזה היא באמצעות סיגריה או אוכל. זה האתגר הגדול של המעבר משומרות משקל לשוברות משקל: להרגיע, להירגע, להפנים שלא מדובר במצוקה פתולוגית של אנורקסיה ובולימיה, אלא ברמה הסטנדרטית של עיסוק מתמיד. וזה גם מקור התסכול. נשים מהשורה הראשונה מלקות את עצמן: איך ייתכן שאני מצליחה בזוגיות ובעסקים ורק בדיאטה אני נכשלת?"
מה תעני לאישה כזאת?
"אני אסביר לה שיש חלק במוח שזקוק לתעסוקה ופחמימות מעניקות לו הקלה. הוא כמו סוכן כפול כזה. הוא חי את הרגע ולא אכפת לו מהמחר. 'כרגע רע לי, האוכל יעשה לי טוב'. המנגנון הזה זולג לאלף ואחד תחומים אחרים שבהם אני לא מוצאת פתרונות אמיתיים. אם אני נורא בודדה, במקום לצלצל לחברה או לקפוץ אליה אני אאלחש את הבדידות עם קערת פיצוחים".
יש לך פתרון אחר?
"כן. 'אני חייבת לעצמי ערב ארוך שבו אחווה את הבדידות עד הסוף בלי פיצוחים וגלידה ועוגה. אני חייבת להוכיח לעצמי שאני יכולה לשרוד אותה'. בעבר הרחוק אנשים חיו בשבטים ובקהילות, היום אנחנו חברה נורא בודדה. זו מגפה. אני יכולה להבין אנשים שחיים בנישואים לא טובים, בלי שיתוף ואינטימיות וקרבה, ומוצאים מפלט בעוגת שמרים. אנחנו מוותרות על הניסיון למלא את הצרכים הרגשיים שלנו בעזרת האנשים שסביבנו מפני שהכי קל לפנות לאוכל. הוא תמיד שם, לא מאכזב, לא פוגע, לא נוטש, לא מרעיש, לא מלכלך, לא דורש שנקשיב לו, לא מנג'ס, הוא פשוט נמצא שם בשבילנו. תמיד".
מה עמדתך לגבי זריקות לדיכוי התיאבון וניתוחים להרזיה?
"יש אנשים שזקוקים להם כמו לקביים, כדי להתניע את התהליך שמצטייר בעיניהם כמשימה בלתי אפשרית, אבל למיטב הבנתי הם לא יכולים להצליח ללא שינוי נפשי ותודעתי. ראיינתי לספר בחורה שעשתה ניתוח טבעת, וכיוון שאין לה מקום לאוכל היא למדה להקיא. זה פתרון? זה רק מחריף את ההפרעה".
מה תגידי לאישה מלאה שמבקשת ממך, "עזרי לי לנצח במלחמה"?
"אני אסביר לה שאין חיים בלי מאבק ושבמאבק מול ההשמנה היא תמיד תפסיד. ואספר לה שיש חיים מחוץ למאבק, חיים שיש בהם שקט ושלום. אילו הייתי מכורה לאלכוהול, היה לי קשה מאוד לשבת מול שולחן שעליו ניצבת פחית בירה, היא הייתה קורצת לי. אבל עכשיו, אם תגישי לשולחן עוגה, אני לא אתחיל לנהל עם עצמי משא ומתן של 'רק כפית אחת' מפני שאני בכלל לא אראה אותה. בראש שלי כבר אין מלחמות מפני שאני לא צריכה למלא בור רגשי כלשהו".
סרי לא רק הפסיקה להישקל, בספרה היא גם קוראת לנשים להוציא את המשקלים מהבית, ומציעה להקים פסל סביבתי ענק בצורת אישה מכל המשקלים שייזרקו מכל הבתים – סמל להשתחררות מהמרוץ. זה לא אומר שהן יוותרו על השאיפה להיות במשקל טוב ובריא, להפך, זה רק אומר שהדרך אליו לא תעבור בטקס שקילה אובססיבי שמכניס תסכולים וערך עצמי נמוך.
"כשאת בתוך הרעש קשה מאוד לדמיין את השקט, אבל הוא אפשרי", היא בטוחה, "אפשר אחרת. אפשר לצאת ממרוץ העכברים המטורף שבין המשקל למקרר. מצד שני, חשוב לי להדגיש שלא מדובר במאה אחוז שקט. גם אם הרעש היה בעוצמה של 90 אחוז ועכשיו זה 20 אחוז, מדובר בהבדל עצום בחיים".
מה יקרה אם תעלי במשקל?
"זה לא יהיה סוף העולם. בעבר, זה היה. אני חייבת להודות שזה לא פתור אצלי עד הסוף. עדיין יש בי מקום שרוצה לרזות עוד קצת כמו שאני רוצה להיות עשירה ושהבית שלי יהיה נקי ומסודר. זה ההבדל. היום אני לא חייבת, אני רוצה. לא יקרה? לא נורא".
היא נשואה לראם סרי, פרופסור לאסטרופיזיקה באוניברסיטה העברית, ויש להם ארבעה בנים: עמית (24), יואב (22) ארז (18) ואלון (16). "ברור שרציתי גם בת, כל אחד רוצה שיהיו לו ילדים משני המינים, זה טבעי, אבל בדיעבד אני שמחה להיות אמא של בנים שיש להם פחות בעיות ועניינים עם המשקל", היא מודה. לדבריה, "הם יודעים שיש דברים שאמא לא אוכלת, כמו פחמימות וסוכרים".
ואם בחופשה המשפחתית הבאה תמריאו לפריז?
"אני לא פנאטית, אם יצאתי לעבודה בלי לארגן לי קופסת ירקות לא אסרב לסנדוויץ', אבל גם בפריז לא אסתער על בגט טרי וזה לא יהיה ממקום של 'איזה באסה שאני לא יכולה לאכול אותו', אלא ממקום של הבנה שבאגט לא טוב לגוף שלי. הוא יעלה לי את הסוכר ורבע שעה אחרי שאסיים אותו שוב אהיה רעבה. זו בחירה שלמה ורגועה. לרוב אני לא אוכלת בננות, לא מפני שהן לא טובות לי, אלא מפני שהן מיד עושות לי חשק לעוד ועוד, הן פותחות לי את התיאבון במקום לתת לי תחושת שובע כמו זו שאני מפיקה מאכילת תפוח. מאז שעשיתי את הסוויץ' אני קשובה לגוף שלי וחיה בשקט".
פורסם לראשונה: 07:49, 02.09.22
