בשעות הראשונות לא היה ברור אם רס"ן (במיל') ברוך כהן, רבש"ץ קיבוץ מגן, ישרוד את הפציעות הקשות. כהן, בן 72, אבא לשלושה וסב לשישה, נמצא בתפקיד המורכב של רבש"ץ הקיבוץ כבר קרוב ל-20 שנה. הוא למוד קרבות ומוכן בכל רגע נתון להגן על הגזרה שאותה הוא מכיר כמו את כף ידו.
כבר מהאזעקה הראשונה יצא מיד לשטח – להגן על חבריו. תוך כדי נהיגה נורה טיל RPG לרכב הביטחון ולאחר מכן מחבלים הגיעו אליו וירו בו מטווח אפס. הקרבות היו קשים מאוד. וביום הארור ההוא, המציאות עלתה על כל דמיון: משפחתו נקראה לבית החולים לזהות את גופתו כשבמקביל הוא באשפוז נאבק על חייו.
הרבש"ץ ואיש מד"א שהציל אותו נפגשו בשיקום
(צילום: ירון שרון)
א', לוחם מילואים ביחידה מיוחדת של מל"י ונהג אמבולנס מד"א, היה זה שטיפל בברוך שנפצע קשה ופינה אותו במסוק מד"א לבית החולים הדסה עין כרם. שם עבר כמה החייאות וצוות יחידת הטראומה נלחם על חייו. לאחר מכן עבר ניתוח של מומחי טראומה אורתופדית שהצליחו להציל את חייו.
שעות אחדות לאחר פינויו של ברוך כהן, נפצע א' בעצמו בעת לחימה עם היחידה המיוחדת שבה הוא משרת במילואים. במשך כל תקופת האשפוז חלפו בראשו מחשבות על מי שנפצעו בקיבוץ מגן.
"ב-7.10 הייתי כונן על האמבולנס היישובי אצלנו", משתף א', "קיבלנו כבר בבוקר עדכונים שקורה משהו בגזרת העוטף. בשלב מסוים קיבלתי טלפון מהמוקד שיש בדרך אלינו רכב עם שלושה פצועי ירי במצב קשה. את ברוך אני זוכר כי אני טיפלתי בו באופן אישי. הייתה לו פגיעה קשה מאוד ברגל, והוא היה כבר מעורפל הכרה. הוצאנו אותם מהרכב, התחלנו לטפל בהם על-ידי עצירת דימומים ומענה ראשוני ובמקביל דיווחנו למוקד שיקפיץ מסוק אלינו".
"היה לי ברור שברוך כבר לא היה איתנו"
את הרגע שבו טיפל בברוך, א' לא ישכח. "הלכנו לכיוון האמבולנס באלונקה איתו והוא תופס לאחד החבר'ה את הידיים ואומר: 'חברים, אני רוצה להגיד שאני נפרד מכם'. ככה עוצם את העיניים ואנחנו מבקשים ממנו 'תתעורר, תתעורר, אתה חייב לשמור על עצמך ער'", הוא משתף בהתרגשות.
עוד בנושא זה:
לאחר פינוי הפצועים, א' חזר להילחם ביישובי העוטף ונפצע בעצמו באורח קשה, אך גם אז חשב על הנפגעים מקיבוץ מגן. כשהגיע לשיקום בבית לוינשטיין אחרי טיפול נמרץ, הוא ביקש מאשתו שתבדוק מה עם הנפגעים הללו, "היה לי ברור שברוך כבר לא היה איתנו", הוא מספר. אבל ברוך, קטוע רגע שהצליח לשרוד בנס, שהה באותו הזמן שתי קומות מתחתיו במחלקת השיקום של בית לוינשטיין.
על הפגישה המרגשת בין השניים מספרים בדמעות. הקצוות החלו להתחבר והצוות הרפואי בבית החולים השיקומי מקבוצת כללית הבין שא', נהג האמבולנס, הוא זה שטיפל ופינה את ברוך. הוא היה איתו בשטח והבטיח לו שהוא יהיה בסדר. בשיחה ביניהם במחלקת השיקום אי אפשר להתעלם מהיד שמחזיקה את ידו של האחר בעוצמה לאורך כל המפגש: "איך החוליות?", שואל ברוך את א', שהשיב: "כבר יותר טוב. לאט לאט".
מתנדב מד"א משחזר: "הלכנו לכיוון האמבולנס באלונקה איתו, והוא תופס לאחד החבר'ה את הידיים ואומר: 'חברים, אני רוצה להגיד שאני נפרד מכם'. ככה עוצם את העיניים ואנחנו מבקשים ממנו 'תתעורר, תתעורר, אתה חייב לשמור על עצמך ער'"
וכמו ברוך וא', מאות פצועים נוספים הגיעו בשבועות האחרונים למחלקות השיקום אחרי שיצאו מאשפוז. הדרך לשיקום ארוכה ורצופה טלטלות, גם לפצועים וגם לצוותים הרפואיים. ובמקביל נערכים בבתי החולים לקלוט גלים נוספים של מטופלים.
ד"ר חגי אמיר, מנהל המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין ומנהל מחלקת לשיקום אורתופדי, מסביר שרוב הפצועים מהמלחמה סובלים מפגיעות אורתופדיות. "עיקר הפגיעות הן פגיעות מכדורים, פגיעות מרסיסים. ואנחנו מוכנים לקליטה של מטופלים נוספים", הוא מסביר, "למזלנו, פגיעות אורתופדיות מתרפאות ומשתקמות יותר טוב ויותר מהר. אפילו אם זו קטיעה, אנחנו יודעים לשים רגל תותבת ואנחנו יודעים לשקם את הבן אדם, שיוכל לחזור ללכת". רוב הפצועים, מספר מנהל המחלקה, מגלים כוחות ורוח לחימה – גם בשיקום.
"כל אחד שבא לכאן, מגיע בחרדה גדולה. הם לא יודעים למה לצפות, הם לא יודעים מה הולך לקרות", מסביר ד"ר אמיר, הם יודעים שהם נפגעו אבל הם לא יודעים מה יקרה להם עכשיו. הצוות שלנו, ברגע שמקבל את האדם, בונה תוכנית שיקום. אנחנו משקפים למטופל את המצב ואומרים לו כמה זה הוא עומד להיות פה. ברגע שנותנים למטופל את המידע והוא יודע מה הולך לקרות זה מרגיע ונותן תקווה. ברגע שהדברים קורים ומתקדמים, אז זה נותן מוטיבציה ומעלה את המורל גם של הצוות וגם של המטופלים".
"מקבלים כוחות מהמטופלים שלנו"
גם במרכז הרפואי שיבא תל השומר נערכים לקלוט עוד משוקמים רבים מהמלחמה הנמשכת. בשיבא החליטו להוריד את מחלקות השיקום לקומה תת-קרקעית כדי שבאזעקות לא יצטרכו לנייד את המשוקמים שמתמודדים עם פגיעות גפיים ופגיעות בעמוד השדרה למשל. בבית החולים לחירום הממוגן כבר מוכנים לקבל מחלקה שלמה של פצועים.
"השיקום שהפצועים זקוקים לו הוא לא רק פיזי. הוא גם נפשי", מסביר פרופ' אמתי זיו, מנהל בית החולים השיקומי המשולב במרכז הרפואי שיבא וטייס קרב בעברו. "אנחנו פוגשים את כל החולים ואת כל המשפחות. יש צורך אדיר לתמוך בהם נפשית, אנחנו עושים את זה באופן הכי צמוד שאפשר, מפסיכולוגים, דרך מטפלים משלימים, ליווי רוחני, שיאצו, המון המון כלי הרגעה וכלה כמובן בפסיכיאטרים והיבטים תרופתיים. זה זמן קריטי למניעה של פוסט טראומה".
בדרך כלל, מספרים בבתי החולים, המלחמה נגמרת ואז מגיע שלב השיקום. אך האירוע הזה, שנמצא בעיצומו, מביא עמו מורכבות נוספת. ד"ר ארן ברזל, מנהל מחלקת השיקום האורתופדי בשיבא, משתף: "זה מאתגר הרבה יותר כי אתה צריך לבוא עם אנרגיות חדשות בכל יום ולעשות שיקום לאנשים למרות שגם אתה מאוים מבחינת עצמך בבית שלך, הילדים. חלק מהכוחות ומהעוצמה שאנחנו מקבלים, זה מהמטופלים וזה דבר שעוזר לנו לטפל בהם וגם למטופלים עצמם".
ברוך וא', למרות הפציעה הקשה, כבר מסתכלים קדימה, ובטוחים שיהיה טוב. "שנינו מזמינים אתכם בינואר פברואר אלינו. תבואו לראות את הדרום האדום שלנו, תבואו לראות את המקומות שהיו שחורים הופכים להיות נקיים, תבואו אחרי הגשמים הראשונים ואתם תראו שגם בתוך היישובים שנשרפו מתחילים ללבלב העצים. השורשים שלנו כל כך עמוקים, כל כך עמוקים, שאף אחד לא יזיז אותנו מהשורשים האלו", מדגיש ברוך הרבש"ץ.
ברוך כהן, לוחם לשעבר בחטיבת הצנחנים, נלחם בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים וסיים את שירותו הצבאי כסמג"ד מילואים. מספרים שהוא גם הגה את המונח עוטף ישראל, במקום עוטף עזה. גם מתנדב מד"א א' מאמין שברוך והוא ישתחררו מבית החולים וישובו לחיים, "רק בהבדל אחד, שאנחנו עכשיו אחים. שאנחנו אחים לגמרי".
