את ההודעה שיש לה סרטן השד קיבלה הלל גרינבלום (31) שבועיים לפני שקיבלה את ההודעה הכי משמחת שאפשר: שהיא בהיריון שני. אימה של גרינבלום נפטרה לפני עשור מסרטן השד. מאז הייתה במעקבים קבועים, וידעה שיש סיכוי שהסרטן יפגוש אותה גם. וכך קרה. באפריל בשנה שעברה התגלה הסרטן, בתחילת ההיריון וכשהיא מטופלת בפעוט.
קראו עוד:
"הרבה פעמים אמרתי לבן הזוג שלי שאני יודעת שיום אחד אצא חיובית", מספרת הלל, שיער קצר על ראשה, על לחיה דמעה. "יום אחד התחילו כאבים בשד. בגלל הנשאות של אמא תמיד הייתי מודעת, ממששת, כל מחזור הייתי חושבת שזה גידול ונלחצת. אבל הפעם, לפני הבדיקה, מיששתי גולה בבית השחי וזה הרגיש לי אמיתי. העובדה שאמא שלי הייתה נשאית של גן ה־BRCA באיזושהי צורה הצילה אותי, כי הכירורג התייחס אליי ברצינות. ישר שלחו אותי לביופסיה ואולטרסאונד ובשיחת טלפון מהרופא התברר שזה זה, יש לי סרטן. ובנוסף הוא אמר שאי־אפשר להמשיך את ההיריון.
3 צפייה בגלריה
"דיסוננס גדול בין להצמיח חיים לבין זה שבתוכך מקוננת מחלה שמובילה למותך". מימין: נטע חמו, עדי יזהר, הלל גרינבלום וקרין שפרמן
(צילום: טל שחר)
"משם הפכתי את ההיריון לפרוצדורה כי הייתי פשוט עסוקה בהישרדות. היה לי ברור שאני מפסיקה את ההיריון. יצאתי מקבוצות פייסבוק של סרטן כי ידעתי ששם יש פוסטים שמדברים על להמשיך את ההיריון ולא רציתי להיחשף לזה. היה צריך לעשות הכל מהר, כי קצב הגידול של הסרטן היה מהיר. הלכנו למרפאה פרטית כדי לזרז את ההפלה וכשהרופא ראה שיש דופק הוא ביקש שאעבור ועדה להפלה".
מה?
"גם אני אמרתי לו את זה בדיוק. אבל הוא אמר שבשבוע שמונה אם יש דופק אין ברירה. הוא שלח אותי הביתה עם אולטרסאונד של תינוק, חי, שאני צריכה לעבור ועדה כדי להפיל אותו. וטוב שהייתה את הוועדה כי היה לנו למי להפנות את הכעס. וכעסתי מאוד. הוועדה עיכבה את הכול. יצא שאובחנתי ב־23 ביוני, וביולי היה לי כימו ראשון, ובין לבין עברתי פעמיים אם־אר־איי, פט סי־טי וניתוח שימור פוריות. אחרי טיפולים של חצי שנה הוציאו לי את הגידול ועכשיו אני בטיפול תרופתי שהוא בעיקר מניעתי. בגלל שאני נשאית מחקרים מראים שיש סיכוי גדול שהסרטן יחזור".
מה זה בשבילך סרטן?
"הישרדות. את לא מאמינה שאת עוברת את מה שאת עוברת והעולם ממשיך להתנהל כרגיל. חוץ מההפלה והפוסט טראומה עם אמא שלי, יש לי ילד בן שנתיים להיות אמא שלו. חוסר התפקוד בתקופה הזו, להיות חלשה מולו כשהוא קם בלילה ואני לא יכולה לקום אליו שבר אותי", היא נזכרת ופורצת בבכי.
"גם היום, אני יודעת שהוא מעדיף את אבא שלו בכל מה שקשור לטיפול בו וזה שובר לי את הלב. בכל פעם שהוא מעדיף את דין עולים רגשות אשם שאני לא שם בשבילו כי אני לא מתפקדת. שמעתי ממלא מאנשים שטויות על זה שדברים קורים לטובה ואני אומרת - די, מספיק. הייתי מעדיפה לעשות הכל ולא לעבור את החרא הזה. אין צורך בדבר הזה. זה לא תרם לי שום דבר לחיים, נקודה".
"הייתי לבד בעסק"
אנחנו יושבות בשולחן עגול, לצידה של הלל עוד שלוש נשים חזקות שחלו בסרטן כשהן בדרך להיות אמהות או כבר אמהות לילדים. כולן, ואולי רק הן, מבינות אחת את השנייה, את הכאב של להיות אמא לא מתפקדת בגלל מחלה קשה שלא עוזבת.
עדי יזהר (44) מתגוררת ביבנה, אם יחידנית לעופרי בת השש ולהדר בן השלוש, דירקטורית בחברת היי־טק שבינואר יצאה לאובדן כושר עבודה בגלל הסרטן. "כחלק מהרצון שלי להביא ילד נוסף עברתי ממוגרפיה, אולטרסאונד, כירורג שד והכול ולא הייתה אף בעיה", היא מספרת באומץ. "אבל דווקא אחרי שנכנסתי להיריון הרגשתי גוש גדול בשד. מיד פניתי לכירורג ונמצא שהגוש סרטני. אני בן אדם מאוד רציונלי, חד וקר מחשבה, אז לא נפלתי. האינסטינקט הישיר היה להבין איך פועלים ומה עושים.
"הופתעתי לגלות שאפילו הרופאים לא מכירים סרטן משולב בהיריון, זה היה די בוסרי בשבילם. הייתי לבד בעסק. היה לי סרטן אגרסיבי עם פרמטרים קשים של התפשטות. תוך שבועיים מהבשורה מצאתי את עצמי מחוברת לכימו שזה ממש מהיר. יצאתי לדרך בלי הרבה מידע. למזלי יכולתי להשאיר את הילד. הרופא אמר שאם הייתי שבוע אחרי היו ממליצים לי הפלה. עברתי את הכימו בהיריון, בצורה ממש לא פשוטה, והתברר שהגוש גדל והטיפול לא עזר. זורזתי לילדה בשבוע 37, וחודש אחרי נותחתי. הגוש הוצא בשלמותו והכול היה נקי".
עדי יזהר: "כל טיפול מצריך שיבואו וישנו עם הילדים שלי בבית, כי הם לא יכולים להישאר לבד. כל התקופה הזו בקושי הייתי איתם, וזו המלחמה הכי קשה"
חמישה חודשים אחרי הלידה של בנה הדר, עדי קיבלה מכה קשה. אחרי שכבר חשבה שהכול מאחוריה. "בדקתי שוב אם אני נקייה ואז חטפתי את שוק חיי", היא נזכרת ועיניה נוזלות. "התגלו גרורות בריאות. התחלתי טיפול משולב כימו שהשפיע בצורה טובה, ונכנסתי למצב של נסיגה. כל שבועיים היו לי טיפולים חדשים לסוג הסרטן שלי. הרגשתי שאני צועדת על דרך המלך אחרי שברון לב, והייתי בטוחה שאני בדרך להחלמה. ואז התחלתי קורס שיבה לעבודה, ובאחד הימים הדר הקטנצ'יק חיבק אותי ופתאום מיששתי וגיליתי שוב גוש באותו שד שאז עברתי בו את הכריתה. הלכתי לבדוק ושוב לא התבדיתי. סרטן.
"עברתי ניתוח חירום, ולפני מספר חודשים התחלתי כימו שוב. כל טיפול מצריך שיבואו וישנו עם הילדים שלי בבית, כי הם לא יכולים להישאר לבד. כל התקופה הזו בקושי הייתי איתם, וזו המלחמה הכי קשה. עברתי לדירה ליד אחיות שלי כדי שיעזרו לי, ואני לוקחת שירותי מטפלת בתשלום. מאז אין לי רגעים של כיף, נמחק הנושא החברתי, העצמי. כשיש לי רגע של כוח אני מעדיפה להיות בו עם הילדים שלי. הכימו גומר עליי - עייפות, הקאות, אי־אפשר לנהוג למרחקים. זה ללמוד את עצמי מחדש. להבין מה אני ומה אני לא. לדעת לשחרר בתור טיפוס פרפקציוניסט".
מה הדבר שהכי חיזק אותך בתקופות הכי קשות?
"קבוצה בפייסבוק של נשים חזקות שקוראים לה 'היפות והאמיצות'. חלק מהבנות כבר לא איתנו לצערי. זו קבוצה שיש בה המון תמיכה וכאב, אני, כחולה כרונית, נותנת עצות ומנסה לשחרר. במחלה יש המון לחץ והקבוצה עוזרת להיאבק. היום אני נאבקת בעיקר עבורי כדי להיות אמא לילדים שלי. החלומות שלי כולם קשורים אליהם. הקטנצ'יק לא יודע מה זה אומר סרטן, הגדולה אני ממש נזהרת איתה. מהססת אבל מדברת איתה על מוות".
"בכיתי עם התינוקת הרעבה עד שבעלי חזר"
נטע חמו (34) היא גננת ממושב גיתית, אמא לארבעה. גם אצלה, במהלך ההיריון של בתה הקטנה גלי, גילו גוש בצוואר. מאז החיים שלה השתנו מהקצה אל הקצה. "משבוע 8 עד 19 התעלמתי מהגולה שמיששתי בצוואר" היא נזכרת. "לא רציתי לדעת, הכחשתי. אבל ידעתי שזה לא הורמונלי. אבל אז בעלי בשבוע 19 עשה לי מסאז' של היריון ובאמצע הוא אמר לי 'מה יש לך מעל עצם הבריח?' הוא הרגיש גוש נוסף. ואז הוא אומר לעצמו רגע, גולה בצוואר, גוש מעל עצם הבריח, עשה גוגל ורץ לשירותים, הקיא את נשמתו וביקש שנלך לבדיקה. הרופאה נוגעת ומפנה אותי לאולטרסאונד צווארי. כבר בחדר הייתה לי תחושה לא טובה, התחלתי להבין. הדוקטור עשתה לי דגימה שנייה לגולות וזהו התוצאה היתה סופית - לימפומה שלב 2.
נטע חמו: "בשבוע 36 הוציאו את גלי בניתוח קיסרי, ושבוע אחרי התחלתי חצי שנה של טיפולים. עכשו אני במעקב ומתפללת שיעבור. אמרו לי בבדיקות 'קיבלת את השפעת של הסרטן', אבל הכול חרא, מי אומר דבר כזה? זו אותה קרחת"
"לא עשו לי סי־טי כי אני בהיריון. עשו אמ־אר־איי, וראו שיש עוד כמה גידולים בסרעפת. לא הסכמתי לעשות טיפולים במהלך ההיריון. הגולה יצאה בשבוע שמונה ורק בשבוע 28 גילו מה זה. לא היו לי תסמינים, הרגשתי טוב, היו לי בדיקות דם טובות. ביקשתי להמשיך היריון בלי טיפול, ונכנסתי להיריון בסיכון - בדיקות דם ומישוש על בסיס שבועי, פעם בשבוע הגעתי לאשפוז יום במשך ארבעה שבועות וכל זה בקורונה. ויש לי עוד שלושה ילדים בבית.
"בשבוע 36 הוציאו את גלי בניתוח קיסרי, ושבוע אחרי התחלתי חצי שנה של טיפולים. עכשו אני במעקב ומתפללת שיעבור. אמרו לי בבדיקות 'קיבלת את השפעת של הסרטן', אבל הכול חרא, מי אומר דבר כזה? זו אותה קרחת. בעלי לקח חופשת לידה והיה בבית".
ספרי על הרגע הכי קשה במהלך התקופה הזו.
"הקטע שהיה לי מאוד קשה זה שידעתי ששבוע אחרי הלידה אעשה סי־טי ואעזוב את הילדה ל־12 שעות. אסור היה לי להיות בקרבתה בגלל הקרינה. ואני גרה רחוק מבית חולים. תוסיפי עוד שעה וחצי נסיעה. מה שנתן לי כוח בכל הדבר הזה הם הילדים שלי, למענם נלחמתי הכי חזק. כמובן שהיו הרבה פעמים שהגעתי הביתה מטיפולים קשים והתינוקת רוצה לאכול, בוכה, ואני לא יכולה להושיט אליה את היד. בעלי הלך לקניות לשעה והייתי חסרת אונים, פשוט בכיתי איתה עד שהוא חזר. הבן שלי הגדול עזר לי כשהוא רק בן 11. על הנקה אין על מה לדבר בגלל התרופות, יכלתי להניק רק שלושה ימים כי לוקחים כדורים לייבוש חלב".
"דיסוננס שקשה לתפוס"
כשהרופא של קארין שפרמן (39) גילה שיש לה גוש מחשיד, הוא המליץ לה לעשות ביופסיה רק אחרי הלידה, אבל היא לא הקשיבה לו וביקשה לעשות ביופסיה במהירות בכל מחיר, וזה מה שהציל לה את החיים. "כשהרופאה הודיעה לי שיש לי סרטן הרגשתי דיסוננס מאוד גדול בין המקום שאת מצמיחה חיים בתוכך בהיריון לבין זה שבתוכך מקוננת מחלה שמובילה למותך", אומרת קארין.
קארין שפרמן: "נשים לא מבינות וזו בורות, אין השכלה בקרב נשים צעירות בהיריון ויותר מזה - בקרב רופאים. צריך להעלות את המודעות סביב סרטן בהיריון. המסר השני זה שיש דבר כזה כימו בהיריון. תלוי בסוג הסרטן"
"כשהלכתי לכירורג השד שבדק אותי לראשונה, הוא אמר לי לעשות ביופסיה אחרי הלידה ו"נראה מה יהיה". כירורג שד שהוא מומחה, המליץ לי בשבוע 30 לחכות עד עשרה שבועות מהלידה, להניק ואז לעשות ביופסיה. זה נשמע לי לא נכון ומזל שהייתי קשובה לעצמי והרגשתי שאסור לי לחכות. עדיף שיגידו שזה כלום מאשר שאגיע למצב של שלב 4 שהתפשט בכל הגוף כמו המון בנות שאני מכירה.
"נשים לא מבינות וזו בורות, אין השכלה בקרב נשים צעירות בהיריון ויותר מזה - בקרב רופאים. צריך להעלות את המודעות סביב סרטן בהיריון. המסר השני זה שיש דבר כזה כימו בהיריון. תלוי בסוג הסרטן".
שפרמן ילדה בשבוע 39, בשיא תופעות הלוואי של הכימו. "הייתי מפורקת, ואז הייתי צריכה לעשות בדיקת פט סי־טי שבודקת את כל הגוף, את השלבים. הייתי בשלב שלוש כששלב ארבע זה סרטן בכל הגוף - הכי קשה. עברתי ניתוח אחרי שלושה חודשים ואחריו לא יכלתי להחזיק אותה. הייתי צריכה לפנות לרווחה כדי שהיא תוגדר בסיכון כדי שאשים אותה בגן מוקדם מהרגיל. אבל הנפילה הגדולה הייתה כשחזרתי לחיים, לעבודה".
למה?
"חייתי בבועה. דאגתי רק לעצמי, לילדים, לכולם מסביב, ופתאום את נדרשת לתפקוד מלא קוגניטיבית ופיזית כמנהלת אסטרטגיה בחברה. לא היה לי נעים לומר להם שאני לא מצליחה לקרוא כמו שצריך. יכולת ריכוז פחותה. הכול ירד ולא הכרתי את עצמי. הפרנסה שלי היא בזכות האינטלקט ואני לא מצליחה לסיים משפטים. אבל אז עשיתי מסע במדבר מטעם עמותת 'חלאסרטן' לזכרה של טל יעקובסון. עד שהכרתי את האנשים האלה אף אחד לא הבין אותי, זה ממש ככה. כל אחד עובר סרטן משלו אבל יש משהו מאוד מאחד ומקרב בלהיות עם אנשים שמבינים אותך".
