גאיה חליפה כבר הייתה בדרך לחוף מבטחים מהטבח הנורא במסיבת הטבע ברעים. שעות הסתתרה מהמחבלים שארבו בשטח, עברה ממקום מסתור אחד למשנהו, עד שחולצה יחד עם חברתה הטובה רומי גונן על ידי בן שמעוני – ידיד קרוב ומבלה נוסף מהמסיבה שכבר יצא מכלל סכנה, ובחר להגיע עצמאית לשטח המסיבה, פעם אחר פעם, כדי לחלץ מבלים נוספים.
הסיפור הזה יכול היה להיות סיפור אופטימי של הישרדות כנגד כל הסיכויים, אך נקטע באיבו כאשר כדורי המחבלים השיגו את יושבי הרכב על כביש הדמים בדרך לאשדוד. חליפה שהייתה באותם רגעים בשיחה עם אביה שהיה בדרכו לאסוף אותה, עוד הספיקה לומר "אבא, יורים עלינו" לפני שקולה נאלם לעד.
יחד איתה נרצח גם בן שמעוני. אופיר צרפתי שנסע עימם ברכב נפצע קשה, נחטף, נרצח מאוחר יותר בעזה וגופתו הושבה לישראל. רומי גונן – כבר יותר משנה אחרי – עדיין חטופה. כיום, אחיה הגדול של גאיה, עידו, מספר על ההתמודדות של המשפחה, ועל הדרך שבה מצא להביא לידי ביטוי את הנצחת אחותו הקטנה – השתתפות בתחרות האיירון מן. צפו בעידו חוצה את קו הסיום בתחרות שהתקיימה באוגוסט האחרון:
עידו חליפה חוצה את קו הסיום בתחרות האיירון מן
"גאיה נפתחה לעולם של הטראנס והמסיבות בדרום אמריקה", מספר חליפה. "היא השתחררה ישר לקורונה לאחר שירות בתור פרמדיקית בדובדבן, וקיבלה הצעת עבודה לבצע בדיקות קורונה בנתב"ג. שם היא גם הכירה את רומי. לאחר שנה של עבודה היא טסה לדרום אמריקה עם חברה אחרת.
"כמה שבועות אחרי, אותה חברה החליטה שהיא רוצה לחתוך מדרום אמריקה ולשנות כיוון ורומי הצטרפה אל גאיה בספונטניות. הן עשו את כל הטיול יחד ושם היא הכירה את המסיבות. לאחר שהיא חזרה לארץ היא עבדה במסעדת פיטמאסטר בפתח תקווה, שם היא הכירה את בן שמעוני. היא נרשמה ללימודים ובמשך כל השנה הייתה יוצאת למסיבות בארץ ומבלה".
גאיה הייתה האחות האמצעית במשפחת חליפה מקריית אונו, בין עידו האח הגדול (29) לנגה הקטנה (18). האח הגדול שניהל קשר קרוב לאחיותיו הקטנות, מספר כי גאיה התכוננה בציפייה לפסטיבל הנובה שעתיד היה להתקיים בשמחת תורה.
"היא ממש ניסתה לשכנע אותי שאבוא איתה לנובה כי אף פעם לא הייתי במסיבת טבע", הוא נזכר, "היא אמרה לי 'תבוא, תראה מה זה' ואמרתי לה 'עזבי אין לי כוח', מרחתי אותה. אבל היא מאוד דיברה על זה. היא הייתה מאוד מאורגנת, כתבה ביומנים וסימנה את התאריך, חיכתה לזה המון זמן. היא רצתה להגיע ישר לזריחה. רומי והיא נפגשו לפנות בוקר ויצאו בסביבות שלוש וחצי מהבית. היא הגיעה לשם באזור חמש וחצי, ישר לבלגן".
עידו חליפה: "אתה מנסה לספר לעצמך סיפורים, אבל עמוק בפנים, ברגע ששמעתי את אבא שלי ואת איך שהוא הגיב כבר הבנתי מה קרה. השיחה איתה תפסה אותו בראשל"צ ליד תחנת כיבוי. הוא פשוט נכנס לתחנה ולא ידע מה לעשות עם עצמו. כול הזמן הזה הייתי איתו בקשר, וצלצלתי אליו ממש שנייה אחרי. שמעתי בקול שלו שזה לא אותו בנאדם שאיתו דיברתי לפני רגע. גם אני התפרקתי לגמרי"
היא עדכנה אתכם כשהתחילו הטילים?
"היא לא סימסה לנו, אנחנו צלצלנו אליה. התעוררנו וישר באינסטינקט הבנו שגאיה שם, אבל היא מאוד מהר הרגיעה אותנו ואמרה שהכול בסדר, הייתה נורא קולית. עם הזמן אני נלחצתי יותר ויותר והיא ביקשה שלא אציק לה. היא אמרה לאמא שלי, לי ולאחותי הקטנה 'שחררו, הכול טוב. אני רוצה איש קשר אחד לתקשר מולו'. אבא שלי".
חליפה ממשיך: "בהתחלה היא נכנסה לרכב, ניסתה לצאת, אך בגלל פקק התנועה הגדול לא הצליחה ועזבה את הרכב. כול הזמן הזה היא הייתה עם רומי. לפי המיקומים בטלפון ראינו שהן התחבאו בשיחים ליד נחל גרר עד עשר בבוקר. בזמן הזה היא גם הסתמסה עם בן. בערך בשעה עשר הוא הגיע לאסוף אותה. היא צלצלה לאבא שלי וביקשה ממנו שיצא לכיוון דרום לפגוש אותם באזור אשדוד, אליהם הצטרף גם אופיר צרפתי. בשעה עשר ו-12 דקות היא צלצלה לאבא שלי, בדיוק כשהתחילו היריות. הוא שמע הכול. את היריות עליהם, את הנשימות האחרונות שלה. מאותו רגע די חיכינו לבשורה".
הבנתם? הייתם בטוחים?
"לא בדיוק. כן הבנו אבל לא רצינו להאמין והסתמכנו על כל מיני דברים אחרים שנשמעו מהשיחה או מסיפורים ששמענו ממירב, אמא של רומי, שהייתה בזמן הזה בשיחה איתה. יש שיחה מוקלטת מפורסמת שבה אחד הדברים שרומי אומרת הם שבן מת וגאיה לא מגיבה, אך היא לא ציינה שהיא מתה. אמרנו שיכול להיות שהיא התעלפה.
"אתה מנסה לספר לעצמך סיפורים, אבל עמוק בפנים, ברגע ששמעתי את אבא שלי ואת איך שהוא הגיב כבר הבנתי מה קרה. השיחה איתה תפסה אותו בראשל"צ ליד תחנת כיבוי. הוא פשוט נכנס לתחנה ולא ידע מה לעשות עם עצמו. כל הזמן הזה הייתי איתו בקשר, וצלצלתי אליו ממש שנייה אחרי. שמעתי בקול שלו שזה לא אותו בנאדם שאיתו דיברתי לפני רגע. גם אני התפרקתי לגמרי".
באותן שעות שבהן מדינה שלמה הייתה שרויה בהלם, ניסתה המשפחה להבין מה עלה בגורלה של גאיה. "פתחנו חמ"ל כדי להבין מה קורה. היו רשימות של פצועים וחיפשנו אותה בהן. ההורים שלי ישר יצאו לסורוקה, היו שם כמה שעות טובות ובסוף התייאשו. היה שם כאוס מוחלט, מראות מאוד קשים. בסוף הם החליטו להתקפל ולחתוך", הוא מספר.
כשהכאב הופך להשראה
במשך חמישה ימים של אי-ודאות נוראית חיכו לבשורה הקשה. "עברו עלינו חמישה ימים בלי שינה, בלי אוכל, בלי כלום. ממש כמו זומבים", מתאר חליפה, "אחרי חמישה ימים הגיעו להודיע לנו שגאיה נרצחה. זה היה ביום רביעי, ביום חמישי כבר הייתה הקבורה. היינו שבורים. תמיד אמרנו שישבנו פעמיים שבעה – גם במהלך ההמתנה להודעה וגם לאחר הלוויה. אלה היו שבועיים שבהם לא עניין אותנו מה שקורה מסביב. עוד יום עובר ועוד יום. הייתי אפאטי מאוד. מצאתי את עצמי עושה דברים שאני פחות אוהב כדי להתמודד עם הסיטואציה, אם זה לשתות או לעשן. נהייתי קצת תלותי".
בתוך המשבר הגדול שפקד את משפחתו, חיפש עידו פורקן לתחושות האבל שפוקדות אותו ואת משפחתו. כמי שחי על בשרו את אורח החיים הספורטיבי בתור כדורסלן, כשעלתה האפשרות לעבור את תחרות איש הברזל למען הנצחת גאיה, הוא ידע שמצא את הדרך הנכונה.
עידו חליפה, על תחרות הישראמן באילת: "זו הייתה התחרות הראשונה שלי, תחרות מאוד אמוציונלית. הגיעו המון אנשים שקשורים לחטופים או לאנשים שנרצחו ב-7 באוקטובר. אני זוכר את סבא של נעמה לוי שם, היה מדהים לראות אותו. כל אחד הגיע עם החולצה של ההנצחה של היקירים שלו, היו שלטים ודגלים בדרך. היה פשוט מדהים ועצוב כאחד לראות כמה הדבר הזה נותן לאנשים מקום מפלט"
"הגיע אלינו חבר של המשפחה שעושה איירון מן כבר הרבה שנים מתוך מקום שההורים שלו נפטרו", הוא מספר, "הוא הציע לי לעשות את זה ובלי לחשוב פעמיים אמרתי כן. אני מגיע מרקע ספורטיבי של כדורסל. שיחקתי הרבה שנים ובשנה הזאת החלטתי שאני רוצה לפרוש. בדיוק הייתי בשנה האחרונה ללימודי ספורטתרפיה. זה התחיל מתוך מקום להנציח את גאיה, אך ככל שהאימונים הלכו והתעצמו גיליתי יותר ויותר שזה גם בשבילי. זה עזר לי ברמה ההתמודדותית, ברמה הפסיכולוגית".
התחרות הייתה אמורה להתקיים בקופנהגן בחודש אוגוסט 24'. באותה נקודת זמן היה זה סוף חודש נובמבר, ולחליפה לא היה זמן מיותר לבזבז. "פשוט התחלתי להתאמן", הוא אומר, "אימון כל יום. כל יום משהו אחר. לפעמים גם שילוב של שניים או שלושה דברים בתוך אימון אחד. בהתחלה לא הצלחתי אפילו לצלוח אימון ראשון, אפילו עשרה קילומטרים של ריצה, אך מאימון לאימון הרגשתי שאני משתפר".
חליפה התמיד באימונים והגוף לא אכזב. שלושה חודשים לאחר מכן, בחודש ינואר הוא כבר צלח את אבן הדרך הראשונה – מרוץ מרתון שהתקיים בים המלח. בחודש מרץ לאחר מכן כבר הספיק לסיים בהצלחה את תחרות הישראמן באילת – חצי איש ברזל. "זו הייתה התחרות הראשונה שלי, תחרות מאוד אמוציונלית", הוא מתאר, "הגיעו המון אנשים שקשורים לחטופים או לאנשים שנרצחו ב-7 באוקטובר. אני זוכר את סבא של נעמה לוי שם, היה מדהים לראות אותו. כל אחד הגיע עם החולצה של ההנצחה של היקירים שלו, היו שלטים ודגלים בדרך. היה פשוט מדהים ועצוב כאחד לראות כמה הדבר הזה נותן לאנשים מקום מפלט".
8 צפייה בגלריה
הותקלו על הכביש בדרך לאשדוד. מימין: בן שמעוני ז"ל, רומי גונן, אופיר צרפתי ז"ל, גאיה חליפה ז"ל
כשהסתיימה תחרות הישראמן גם האימונים העלו הילוך. "היו אימונים מאוד קשוחים", מסכים חליפה, "למאמן שלי אריאל הלר היה אימון מיוחד: שעה ריצה ושעה רכיבה במשך שלושה סבבים. שש שעות. באיזשהו שלב אתה מרגיש שאתה חסין לכול. בחודשיים האחרונים אני זוכר שהייתי קם לאימונים עם הרגשה של 'מה שתביאו לי אני עושה'. מצד אחד אתה מרגיש כבר את השרירים כואבים, אבל הראש כל כך חזק שאתה כבר נכנס לזון משלך".
יום התחרות התקרב. אל מלאכת ההנצחה התגייסו כל 12 חברי הקבוצה של חליפה שכבר הפכו להרבה יותר מחברים טובים. "הוצאנו חולצות משלחת ביחד עם הקעקוע שמסמל את גאיה", הוא חושף על ידו קעקוע של גרמופון, אותו קעקוע שהיה שייך לגאיה. "בסוף השבעה הלכנו כל המשפחה לעשות אותו", הוא אומר, "היא אהבה מוזיקה מאוד. הדפסנו על החולצה את הגרמופון וכל הקבוצה הייתה ממש בתוך הדבר הזה".
אך גם ההגעה לתחרות עצמה לא הייתה פשוטה. "בדיוק בשבוע לפני התחרות היה את כל האיום האיראני של הכטב"מים, הסיבוב הראשון", הוא מספר, "לא היו טיסות וגם הטיסה שלי עצמה התבטלה. היינו כולנו צריכים למצוא טיסות חלופיות ולהתחיל לריב על מקומות. הפכנו את העולם. הגענו לקופנהגן ארבעה ימים לפני התחרות כדי לראות את השטח ולהתכונן. המאמן שלי אריאל עזר לי מאוד. הוא הגיע על תקן מלווה והכין אותי לתחרות: איך לסדר את האופניים, מה לאכול ומה לא לאכול. הוא הקפיד על זה ממש".
יום התחרות הגיע. "כמעט לא ישנתי", נזכר חליפה, "אחרי שלוש שעות כבר התעוררתי. רצו לי בראש המון מחשבות. כשרק הגענו לקופנהגן לא רציתי לתת למחשבות להיכנס, לא לחשוב על גאיה. רציתי לשמור את המחשבות האלה לתחילת התחרות כדי שתהיה לי מוטיבציה, אך יום לפני התחרות ההורים שלי הפתיעו אותי במלון. פשוט הייתה לי תחשה שאני הולך לעשות את התחרות בצורה מאוד טובה. אריאל המאמן ערך שיחה לכל אחד עם האסטרטגיה של התחרות: כמה להשקיע בשחייה, כמה ברכיבה, וכמה בריצה כדי לא לשרוף את כל האנרגיה, וכמה לאכול, אך לי הוא אמר 'לך אני לא דואג, אני יודע שאתה תסיים את התחרות גם אם תזחל לקו הסיום'".
בשעה שש בבוקר התייצב חליפה יחד עם שאר המשתתפים בנקודת ההזנקה אל מקצה השחייה הפותח את התחרות. "הרגשתי את הלב שלי יוצא מהמקום שנייה לפני שנכנסתי למים, אבל מאותו רגע הייתי פשוט בבועה משל עצמי", הוא משחזר, "הייתי מאוד נעול על עצמי. על התנועות, על הנשימות, על להישאר רגוע כדי שהדעה שלי לא תהיה מוסחת. יצאתי אחרי שעה ועשרים ושמונה דקות וישר החלפתי לחליפת טריאתלון והמשכתי ברכיבה. זה היה מדהים. יוצאים מהעיר, כל הטבע והכפרים מסביבך ואנשים בחוץ עומדים ומעודדים אותך. היו לי כמה נקודות קשות שבהן חשבתי על גאיה, אך הכול נעשה עם חיוך. סיימתי רכיבה של 180 ק"מ לאחר 5:58 שעות".
8 צפייה בגלריה
"היו לי כמה נקודות קשות שבהן חשבתי על גאיה, אך הכול נעשה עם חיוך". עידו חליפה במקצה הרכיבה בתחרות האיירון מן (צילום: sportograf)
משם הוא הגיע אל המקטע האחרון – מקטע הריצה. "יצאנו לריצה בתוך העיר – ארבעה סבבים של עשרה קילומטרים. היה איזשהו מקום על המסלול שבכל פעם פגשתי את ההורים שלי ואת בת הזוג שלי", הוא מספר, "זה היה מאוד ממלא לראות אותם כל פעם מחדש".
כשהגיע לקו הסיום, התמלא בתחושות מעצימות. "עליתי על השטיח האדום של האיירון מן ופשוט הייתי מוצף בתחושת ריחוף. לחצי דקה הרגשתי שאם אומרים לי לעשות את זה עכשיו עוד פעם הייתי עושה את זה. אי אפשר להסביר את זה במילים. במקרה גם יצא שהתחרות התקיימה ביום ההולדת של רומי גונן, אז היינו בקשר עם המשפחה ושלחנו להם תמונות, איך שסיימתי הצטלמתי עם תמונה של שתיהן וראיתי כמה טוב זה עושה להורים שלי ולמשפחה המורחבת.
"בתוך כל הדבר הזה יש משהו קטן כדי ליהנות ממנו ולהתגאות בו. לי עצמי זה עשה טוב ברמה האישית הבריאותית והמנטלית אבל גם לראות את הסביבה נהנית מלראות את זה זה עוד משהו קטן שעושה טוב. יום אחרי גם הצעתי נישואים לבת זוג שלי אז היה עוד איזושהי סיבה לחגוג. זו הייתה חוויה מאוד אמוציונלית ועוצמתית ומחזקת מאוד".
"זה מחיה אותי מחדש"
כיום, שלושה חודשים אחרי, אפילו הוא מתקשה לתפוס את העובדה שהצליח בזמן מועט כל כך לצלוח תחרות איירון מן. הוא כבר סמוך ובטוח שזאת לא התחרות האחרונה. "אני נמצא בקבוצה של אנשים שחיים את זה ואוהבים את זה והפכנו לסוג של משפחה", הוא אומר, "אני רואה אותם יותר מאשר את בת הזוג שלי, אנחנו דוחפים אחד את השני וכל הדבר הזה הוא מאוד מיוחד".
מעבר לתחרות האיירון מן הוא והמשפחה אינם חדלים ממלאכת הנצחה של גאיה. "ההנצחה היא ממש תרופה בשביל המשפחה שלנו. קיימנו יריד שמסמל את כל הדברים שגאיה אהבה. היא מאוד אהבה את חג שבועות אז קיימנו את היריד בחג עם הרבה דברים שמאפיינים אותה: בגלל שהיא הייתה פרמדיקית הבאנו ניידת תרומות דם, ערכנו הפנינג לאימוץ כלבים בגלל האהבה שלה לבעלי חיים, מכרנו מאפים כי היא מאוד אהבה לאפות ואת האהבה שלה למוזיקה הבאנו לידי ביטוי על ידי להקות של העיר שבאו לנגן. זה היה דבר מאוד משמעותי שאנחנו יודעים שיחזור על עצמו גם בשנים הבאות.
עידו חליפה, על משפחתה של רומי גונן: "אני אישית לא מאמין שהם מצליחים להתמודד עם הסיטואציה הזאת בכזאת אצילות. הם עובדים כל כך קשה כדי להשאיר אותה בתודעה, אך בו-זמנית הם מצליחים גם לבוא ולדבר ולתת לנו ולגאיה את המקום והכבוד. אלה לא דברים שמובנים מאליהם ואני אישית מאוד מעריך אותם על זה. הם אנשים מדהימים ומגיעות להם בשורות טובות"
"בנוסף צילמנו סרט שבו ראיינו בני משפחה וחברים של גאיה כדי לספר את סיפור החיים שלה, מי היא הייתה מנקודות מבט של אנשים שונים, שזה מאוד מרתק לראות. לפני שבועיים עשינו הקרנה מיוחדת. עם זאת מבחינתי ההנצחה תהיה דרך הספורט. בתור אח גדול עם קריירת כדורסל גאיה תמיד הייתה באה לעודד ולדחוף אותי. היה לי מאוד קל לקשר את גאיה לספורט ואני ישר מוצא את עצמי מצליח להביא את עצמי לידי ביטוי ברמת ההנצחה שלה בדרך הזאת".
ובינתיים, משפחת חליפה גם שומרת על קשר קרוב עם משפחתה של רומי גונן, קשר שנרקם עקב שותפות הגורל של שתי החברות הטובות וחיבר בין המשפחות. "אנחנו נמצאים בקשר שוטף, עושים מדי פעם ארוחות שישי", מגלה חליפה, "גם עם אבינועם אחיו של בן שמעוני אנחנו בקשר מאוד טוב, וגם עם רישל אמא של אופיר צרפתי. כל מי שהיה ברכב. כששמענו על בן לא יכולנו להגיע ללוויה בגלל חוקים הלכתיים אך ברגע שסיימנו את השבעה של גאיה ישר נסענו למשפחה שלו ושם נולד הקשר".
בעוד המשא ומתן להשבת החטופים עדיין תקוע, מספר חליפה בהשתאות על תעצומות הנפש של משפחתה של גונן. "אני אישית לא מאמין שהם מצליחים להתמודד עם הסיטואציה הזאת בכזאת אצילות", הוא אומר, "הם עובדים כל כך קשה כדי להשאיר אותה בתודעה, אך בו-זמנית הם מצליחים גם לבוא ולדבר ולתת לנו ולגאיה את המקום והכבוד. אלה לא דברים שמובנים מאליהם ואני אישית מאוד מעריך אותם על זה.
"אני חושב שהם אנשים מדהימים ומגיעות להם בשורות טובות. אני באמת מקווה לזה. זה פשוט סיוט שלא נגמר. אני הייתי בסיוט הזה ארבעה ימים ובאמת שאני לא יודע איך אפשר להתמודד. במהלך השנה הזו זה הגיע למצבים שאמרתי לעצמי שאני מעדיף שזה יהיה הסיפור של גאיה ושהיא לא חטופה".
"זה פשוט סיוט שלא נגמר. אני הייתי בסיוט הזה ארבעה ימים ובאמת שאני לא יודע איך אפשר להתמודד. במהלך השנה הזו זה הגיע למצבים שאמרתי לעצמי שאני מעדיף שזה יהיה הסיפור של גאיה ושהיא לא חטופה"
בצל ההתמודדות הלא-פשוטה של ניצולי הנובה ומשפחות הנרצחים הוא מציין לטובה את ההתגייסות הגדולה של הקהילה, האחד למען האחר. "נפתחו עמותות מדהימות. עמותת 'אור השחר העולה' של חגית גולן-גורמן, אחות של שחר בן-נעים ז"ל שנרצח במסיבה וחברתה מעין גנור. הן החליטו ביחד שהן הולכות לפתוח קבוצת גלישה למשפחות שכולות. הן מלמדות גלישה ואני ואבא שלי הולכים לזה. אני רואה איך אבא שלי פורח שם. הים מאוד תרפויטי. אנחנו הרבה משפחות שמגיעות לשם ונוצר קשר. אתה מגיע, פורק לעצמך, פורק לאחרים וכל זה מבלי שיסתכלו עליך בפרצוף מרחם. יש לנו קשר להרבה משפחות נובה נוספות בעיקר בעקבות העמותה הזאת".
ומה הלאה? רגע לפני סיום חשוב לו לציין את התרומה של הספורט להתמודדות. "אני מגיע מרקע ספורטיבי אך רק בשנה הזאת הבנתי כמה הספורט זה לנפש. יכול להיות שזה לא מתאים לכולם אך כל אחד שמוצא את עצמו מתקשה, צריך לתת לעצמו איזושהי הזדמנות למצוא משהו שהוא אוהב ברמת הספורט ולעשות. זה פשוט מחיה אותי כל יום מחדש".
