בגיל 13 וחצי הגיע יעקב באום לאושוויץ. אחיו בן ה-10 שהגיע יחד איתו, לא שרד את הסלקציה ונלקח למשרפות. אימו ואביו הופרדו ממנו בכוח, והוא הצליח להיפגש איתם אחרי המלחמה ולעלות יחד ארצה. עכשיו, באום בן ה-95, תושב חיפה, מספר את סיפורו במסגרת "זיכרון בסלון" בבתי הספר, ועכשיו גם בבית ספר ערבי, בזכות המטפלת הערבייה שלו מחברת הסיעוד, מנאר מט. צפו בריאיון איתם:
המטפלת הערבייה וניצול השואה
(צילום: ליאור שרון)
מנאר מט, בת ה-39 מחיפה, אם לשני ילדים, עובדת כמטפלת כבר שש שנים מטעם חברת "דנאל סיעוד". "עבדתי כבר עם כמה שורדי שואה ושמעתי את סיפוריהם המרגשים. ליעקב הגעתי לפני שנה, אחרי שאשתו נפטרה, וכששמעתי את סיפורו, שהוא אף פעם לא שיתף, הבנתי שחייבים לספר. האנשים הללו מזדקנים, וצריך למהר ולספר את הסיפור", סיפרה ל-ynet. על ההחלטה להגיע עם הסיפור לבית ספר ערבי, היא אומרת שזה אך מתבקש. "לא רק היהודים צריכים לדעת מה קרה שם. כולם, גם ערבים צריכים להבין לאילו דברים נוראיים גורמת המלחמה".
היחסים ביניהם חמים וחבריים, וההערכה הדדית. "אמרתי ליעקב שהוא חייב לספר את מה שקרה ושם ולשחרר את הכאב שלו. בנוסף, המצב שלנו כיום במדינה כל כך קשה. אולי אם אנשים במגזר שלי ישמעו את הסיפור שלו, הם יבינו מה קרה שם, ויידעו לא לתמוך במלחמה", היא מסבירה.
מנאר מט: "אני בוועד ההורים וכל הוועד תמך בסיפור הזה, והם עושים את זה מכל הלב. אני חושבת שכולנו אנשים, כולנו אותו דבר. רק צריך לעשות את המאמץ ולעשות את הדברים הנכונים אחד כלפי השני"
באום תומך מאוד בהחלטה ומתרגש לספר את סיפורו במגזר הערבי: "אני לא חושב שזה שונה לספר לערבים או ליהודים. זה טוב שאנשים יידעו מה קרה, בפרט החברה הערבית שאנחנו חיים איתם ביחד פה. אנחנו צריכים לספר ולדבר על זה".
אילו תגובות אתה מקבל כשאתה מספר את סיפורך?
"אני מקבל תגובות משמעותיות מאוד, כאלה שלא קיבלתי מעולם. זה מרגש מאוד".
מנאר, אילו תגובות קיבלת מאנשי חינוך במגזר הערבי כשהבאת את זיכרון בסלון לשם?
"הם מאוד תמכו בי. אני בוועד ההורים וכל הוועד תמך בסיפור הזה, והם עושים את זה מכל הלב. אני חושבת שכולנו אנשים, כולנו אותו דבר. רק צריך לעשות את המאמץ ולעשות את הדברים הנכונים אחד כלפי השני".
