אחת הבעיות המרכזיות של חולי סוכרת שנאלצים להזריק לעצמם אינסולין מדי יום, היא ההתמדה. מחקרים מראים שרבים מתקשים לעמוד במטלה היומיומית הזו, מה שמשפיע ישירות על מצב הבריאות שלהם. עכשיו, יכול להיות שפיתוח חדש שיאפשר נטילת אינסולין דרך הפה, יצליח לפתור את הבעיה ולהפוך את נטילת האינסולין לעניין פשוט לחלוטין.
ההערכה היא ש-422 מיליון אנשים ברחבי העולם סובלים מסוכרת, כש-150 מיליון מתוכם מזריקים לעצמם אינסולין מדי יום. בנוסף, כ-1.5 מיליון מקרי מוות מיוחסים ישירות לסוכרת מדי שנה, נתון משמעותי שמצביע ללא ספק על חשיבות הנושא.
שיטת הנטילה דרך הפה שנוסתה לעת עתה על עכברים, חולדות ובבונים, כחלק ממחקר שהתפרסם בכתב העת Nature Nanotechnology, הניבה תוצאות מעודדות. הניסויים בבעלי החיים הראו שהשיטה החדשה מגיבה לרמות הסוכר בגוף, כאשר כמות האינסולין השתחררה בזמן שריכוז הסוכר בדם היה גבוה, אך לא פחות חשוב מכך, לא בזמן שרמות הסוכר בדם היו נמוכות.
בכדור או בצורת סירופ?
נטילת האינסולין דרך הפה נעשית באמצעות קפסולות שמכילות חומר בקנה מידה מזערי במיוחד - 1/10,000 מרוחב שערה אנושית. הודות לשיטה החדשה, מתאפשר שחרור מבוקר של אינסולין בהתאם לצרכי המטופל, בניגוד לזריקות בהן כל האינסולין משתחרר בזריקה אחת.
על כן, פועלת השיטה החדשה בדומה לאופן שבו אינסולין פועל אצל אנשים בריאים, כשציפוי הקפסולה מגן על החומר מפני הרס שעלול להיגרם כתוצאה ממגע עם חומצת הקיבה. "היתרון החשוב ביותר של האינסולין האוראלי הוא קודם כל שיפור פוטנציאלי ניכר בהיענות לטיפול התרופתי", מבהיר ד"ר ליאור נוימן, מומחה ברפואת המשפחה, רופא השמנה וסוכרת. "אמנם חלה התקדמות עצומה בתחום הטיפול בסוכרת ב-100 השנים שחלפו מאז הומצא האינסולין, אך בישראל וברוב העולם המערבי התרופה הזו עדיין ניתנת אך ורק על ידי הזרקה תת-עורית - אם על ידי עט הזרקה, מזרק או משאבה. העובדה הזו גורמת לבעיה משמעותית של היענות לטיפול בקרב חולי סוכרת, או במילים אחרות, לירידה בנכונות שלהם לקבל ולדבוק לאורך זמן בטיפול שהומלץ להם על ידי הרופא".
למי זה מיועד?
ד"ר נוימן מסביר: "בראש ובראשונה מדובר במטופלים עם סוכרת סוג 1, רבים מהם בני נוער וצעירים, שחייבים לקבל אינסולין מבחוץ עקב הרס בלתי הפיך של תאי הבטא שלהם בלבלב, אך מתקשים מאוד להשלים עם כך שנגזר עליהם להזריק אותו באופן קבוע למשך כל חייהם כמה פעמים ביום או לשאת על גופם משאבה, עם כל המשתמע מכך מבחינה גופנית ונפשית. יש לציין כי בארה"ב קיים כבר בשוק תכשיר של אינסולין קצר טווח המגיע בצורת אבקה לשאיפה וניתן על ידי משאף, בדומה לזה שמשמש חולי אסתמה, אך לא ברור האם ומתי יגיע התכשיר הזה לישראל".
ד"ר ליאור נוימן: "המעבר משיטה של הזרקת ההורמון, שמאפשרת ספיגה יחסית יעילה שלו מהתת-עור אל זרם הדם, אל שיטה של בליעת ההורמון דרך הפה, מציבה אתגר ביולוגי גדול. צריך להתמודד כאן לא רק עם איום הפירוק של ההורמון על ידי החומצה בקיבה, אלא גם עם תהליך הספיגה המורכב של ההורמון הזה מהקיבה אל זרם הדם"
המחבר הראשי של המחקר, ד"ר ניקולס האנט מבית הספר למדעי הרפואה של אוניברסיטת סידני, אומר שפיתוח טכנולוגיה של נטילת אינסולין דרך הפה, הינה בטוחה ויעילה, אם כי היה מדובר באתגר לא פשוט מאז התגלה האינסולין לפני יותר מ-100 שנה. "אתגר עצום שניצב בפנינו היה האחוז הנמוך של אינסולין שמגיע לזרם הדם, שכן הוא מתפרק בקיבה ולא מגיע למקום הדרוש לו בגוף", אומר ד"ר האנט.
כדי להתגבר על זה, פיתחו החוקרים נשא ננו שמגביר באופן דרסטי את הספיגה של הננו אינסולין בגוף. "הורמונים הם חלבונים המיוצרים בבלוטות כלשהן בגוף, כמו למשל תאי הלבלב במקרה של אינסולין, ומשם נישאים בזרם הדם, והם מורכבים מרצף ארוך יותר או פחות של חומצות אמינו", מסביר ד"ר נוימן. "המעבר משיטה של הזרקת ההורמון, שמאפשרת ספיגה יחסית יעילה שלו מהתת-עור אל זרם הדם, אל שיטה של בליעת ההורמון דרך הפה, מציבה אתגר ביולוגי גדול. צריך להתמודד כאן לא רק עם איום הפירוק של ההורמון על ידי החומצה בקיבה, אלא גם עם תהליך הספיגה המורכב של ההורמון הזה מהקיבה אל זרם הדם.
"עם זאת, כבר ראינו הצלחות מרשימות בתחום הזה, כמו למשל בתרופות ממשפחת האגוניסטים לקולטני ה-GLP1. עד לפני כמה שנים החומר הפעיל סמגלוטייד (Semaglutide) שכמעט זהה במבנהו להורמון האנושי GLP1, היה ניתן אך ורק על ידי זריקה, זאת המוכרת לכולנו בשם אוזמפיק, אך כיום כבר קיים בשוק כדור לבליעה המכיל בדיוק את אותו החומר ונקרא ריבלסוס (Rybelsus). הכדור הזה נמצא יעיל גם כן בהפחתת רמת הסוכר, המשקל וכנראה גם סיכון למחלות לב וכלי דם.
"סיפור ההצלחה הזה רק משכנע אותי עוד יותר כי זהו רק עניין של זמן עד שאינסולין אוראלי כזה או אחר יצלח בסופו של דבר את שלב הניסויים בבני אדם ויגיע לשוק בארה"ב או באירופה, ולאחר מכן גם לישראל", אומר ד"ר נוימן.
אלו הסכנות בסוכרת לא מנוהלת. צפו:
פחות תופעות לוואי
"דרך זו של נטילת אינסולין היא מדויקת יותר מכיוון שהיא מספקת את האינסולין במהירות לאזורים בגוף שהכי זקוקים לו. כאשר נוטלים אינסולין עם מזרק, הוא מתפזר בכל הגוף, שם הוא עלול לגרום לתופעות לוואי לא רצויות", מסביר פרופ' פיטר מק'קורט מהאוניברסיטה הארקטית של נורווגיה בטרומסו, שנמנה גם הוא על מחברי המחקר. "יצרנו ציפוי כדי להגן על האינסולין מפירוק על ידי חומצת הקיבה בדרכו דרך מערכת העיכול, על מנת לשמור עליו עד שהוא מגיע ליעדו, כלומר לכבד. כאשר מזריקים אינסולין, הרבה ממנו עובר לשרירים ולרקמות השומן (בהשוואה לשחרור מהלבלב), מה שעלול להוביל להצטברות שומנים ואף להיפוגליקמיה שעלולה להיות מסוכנת עבור סוכרתיים", מוסיף פרופ' מק'קורט.
בדיקות פרה-קליניות במודלים של בעלי החיים גילו שבעקבות בליעה, הננו אינסולין הצליח לשלוט ברמות הגלוקוז בדם ללא היפוגליקמיה או עלייה במשקל. "למתן אינסולין דרך הפה יש יתרון נוסף בכך שהוא מפחית מאוד את הסיכון לאפיזודות היפוגליקמיות. למעשה, זוהי הפעם הראשונה בה פותחה שיטת נטילת אינסולין דרך הפה, שמתגברת על המכשול הגדול הזה", מוסיף ד"ר האנט.
צפוי להיות בשימוש כבר בשנים הקרובות
ניסויים בבני אדם צפויים להתחיל בשנה הבאה בהובלת חברת הספין-אוף Endo Axiom Pty Ltd, שנוסדה על ידי פרופ' ויקטוריה קוגר, פרופ' דיוויד לה קוטיר וד"ר ניקולס האנט, לאחר 20 שנות מחקר. מטרתם שבסוף הדרך, שכוללת שלושה שלבי ניסוי, ניתן יהיה לשווק את השיטה החדשה לשימוש (תוך שנתיים, שלוש).
חברה ישראלית נוספת בשם אורמד שוקדת מזה כ-20 שנה על פתרון דומה. לפני קצת יותר משנה הודיעה על כישלון פאזה 3 של המחקר הקליני של כמוסת האינסולין שלה. לפני כשלושה חודשים הודיעה שהיא במגעים לחידוש המחקר הקליני. זאת לאחר בירור שערכה שהעלה שהתרופה יעילה בתתי אוכלוסיות מסוימים עם פרמטרים רפואיים ספציפיים.
"מטרתנו להוביל שינוי באופן שבו מחלת הסוכרת, שמשפיעה על כל כך הרבה אנשים בעולם, תטופל. גם במשפחה שלי חווים כעת את ההתמודדות עם סוכרת סוג 1 (סוכרת נעורים), מה שגרם לי להבין את המציאות איתה חיים הסוכרתיים (הזרקת אינסולין). המקרה הזה הניע את המחקר במובנים רבים ויצר תנופה לשיפור רווחתם של כל האנשים שחיים כיום עם סוכרת. תקוותי היא שנוכל להקל על הסוכרתיים, כך שיוכלו ליטול את האינסולין באופן קל ויעיל יותר, כשמדובר בשיטה דיסקרטית יותר ואף כזו שלא מצריכה את שמירת האינסולין בקירור", מסכמת פרופ' ויקטוריה קוגר מאוניברסיטת סידני, שנמנתה על צוות המחקר.