רק בגלל גוגל (ואני עוד אבוא איתו חשבון) והמידע שמתפרסם בפורומים ובאתרים על מחלת COPD, לא הצלחתי להירדם כל הלילה. לא הייתי צריכה להיכנס לזה בכלל, כי איך שהבנתי מה הסימפטומים, הם התחילו להגיע, ולא רק הם - גם כל המרד של גיל ההתבגרות וגלי החום ודפיקות הלב המואצות של גיל המעבר. הכול חזר לי. אלוהים ישמור! רעדתי מפחד. אומרים שכשאנשים הולכים למות, סרט חייהם חולף להם מול העיניים. זה מה שקורה גם אצלי עכשיו, ואני עוברת את זה גם פיזית. ומה שהכי הטריד אותי: האם תכף ארגיש דחויה כמו הילדה הפוזלת בת העשר שהייתי? האם שוב יקראו לי "חבקה צנון" במקום רבקה דנון, רק כי המורה המחליפה שיבשה את שמי בבוחן בחיבור? כמה סבלתי בגלל זה!
לפרקים הקודמים בסדרה:
הקשבתי לעצמי בדומיית הלילה. הצלחתי לשמוע איך הנשימה שלי מתחילה לשרוק את "יצאנו אט" (אחר כך זייפה ועברה ל"ים של דמעות"). בבוקר יצאתי מהבית במצב רוח קודר והלכתי לבית המרקחת עם המרשם שקיבלתי, לרכוש את התרופה. עכשיו, ידעתי, אני חייבת להפעיל את כל האינטואיציות הבריאות שלי כדי לזהות את חומרת מצבי לפי ההתנהגות של רחל הרוקחת. אם היא, שיש לה לב מגרניט פורצלן, תניד עפעף - אני בצרות.
כמו תמיד בבית המרקחת, היה צפוף, ושלא כהרגלי בפעמים קודמות, הפעם לא שקעתי במחשבות על הספר שעוד לא כתבתי, אלא מצאתי את עצמי מתעמקת יותר מתמיד בחוליים של האחרים. עשיתי סיבוב ליד השולחן של רחל (היא לא מרשה להתקרב יותר מדי), הבטתי במוצרים שבמבצע, וכדי לשדר אמינות, הטלתי אותם לתוך סלסלה שהחלה להתמלא בכל הקפסולות, השמנים האתריים, מכשירי האידוי ומשחות השיניים שהבטיחו נשימה רעננה. הופס, זה בדיוק מה שאני צריכה.
פתאום חשבתי על רחל המשוררת
עמדתי והקשבתי לצרות של אנשים, והיה בזה משהו מנחם. עשיתי עצמי קוראת תוויות, ומדי פעם זרקתי מבט סקרן לחולים והשוויתי בינינו. היה שם שיקום אחרי אירוע מוחי, סרטן, סוכרת, אסתמה, שיגרון, פרקינסון (זיהיתי לבד), אלרגיה, כאבי גרון ואוזניים. הרבה מעי רגיז, כאבי ראש ומיגרנות. לאף אחד לא היה COPD. הייתי לבד. מאז ומעולם הייתי אאוטסיידרית, אז מה חדש?
פתאום חשבתי על רחל המשוררת. כנראה לא סתם חטפתי COPD. יש פה קארמה. שנים חשבתי עליה ועל השחפת שלה. מסכנה, למות ככה מחרחרת. בטח גם היא הייתה מרגישה כאן בודדה כמוני. באחרית ימיה גרה רחל לא רחוק ממני, בחדר קטן בעליית גג ברחוב בוגרשוב 5. כמה פעמים הלכתי לבקר את רוחה. הייתי עומדת מול הבניין עם הדקלים בשני צדיו שנשתלו במיוחד למענה, מביטה בחלון שבגג ומדמיינת אותה שוכבת במיטת הסוכנות שלה, רזה, חלשה ובלי תיאבון, מסתכלת בעיניה הכחולות אל השמיים ושואלת: "האתה הוא הקץ? עוד צלול המרחב". והייתי בוכה. עיניי נרטבו גם עכשיו, כשחיכיתי לתורי אצל רחל הרוקחת.
האם תכף ארגיש דחויה כמו הילדה הפוזלת בת העשר שהייתי? האם שוב יקראו לי "חבקה צנון" במקום רבקה דנון, רק כי המורה המחליפה שיבשה את שמי בבוחן בחיבור? כמה סבלתי בגלל זה!
חיכיתי עד שיתפנה אצלה התור. החוף הכי שלו, שגעגועיי התעצמו אליו כמו לנחל - לזה הייתי זקוקה עכשיו. לא לאירנה הדרמטית שתצעק פה בקולי קולות את שם המחלה שלי ותעשה לי בושות. בכל הפעמים שבאתי לקנות תרופות לאסף בני, שהיה תינוק הברונכיטיס שלי - לא זע ולא נע שום תו בפניה של רחל. ולא תגידו, צינון של חורף: זה היה תינוק שסובל ומשתנק ועושה אינהלציות. חשבתי לעצמי: איזה חוסר אמפתיה. ואם זה היה התינוק שלה? שום מילה טובה, שום עידוד. הלכתי למות.
רחל הרוקחת הייתה התגלמות הרוגע והשלווה ודיברה בשקט-בשקט. שום סרטן לא הוציא אותה משלוותה, ובטח גם COPD לא יעשה את זה. כל כך רציתי קצת תשומת לב ממנה, שהתנגשתי בתמ"י 4, וגם אז היא רק הביטה בי ואמרה למישהו אחר: 239 שקל.
סוף-סוף הגיע תורי. היא לקחה ממני את המרשם והביאה לי את מה שיהיה הצמוד החדש שלי: דיסק סגול, שממנו עליי לשאוף כל בוקר. היא לא הסתכלה עליי באופן מיוחד, לא חייכה אליי אפילו קצת. שום דבר בעולם הזה לא גורם לה להזיז שריר. מה שבטוח, קמטים לא יהיו לה לעולם. התחלתי לשכנע את עצמי שהיא לא דרמטית כי אין לי שום דבר מיוחד. עובדה, לא דוקרים אותי, לא מבתרים אותי, לא מאשפזים אותי, ואם לא היו אומרים לי שאני חולה ב-COPD, לא הייתי יודעת.
שופינג מקיף בבית מרקחת
פתאום משום מקום זינקה עליי אירנה, הקניינית של בית המרקחת. "COPD, יש לי משהו בשבילך", אמרה לי ושלפה מכשיר אימון צבעוני לנשימה. "עשר דקות כל יום, ותהיי בסדר", הוסיפה. מי אני שאגיד לא? המכשיר נראה כמו צעצוע חמוד, ואני חשבתי שבאמת, המחלה שלי היא ממש משחק ילדים. מה השלב הבא, אני אחזור לזחול? מה קורה פה? האם הסיפור שלי מתחיל להיות מופלא כמו של בנג'ימין באטן? האם בסוף אפגוש שוב את אמי? שווה!
"1,723 שקל", לחשה רחל וארזה לי את כל בית המרקחת בערך. לא כל כך היה ברור לי מה קניתי, אבל אני מודה שכשאני בהתקף חרדה, הרבה דברים לא ברורים לי. זה היה השופינג הכי מקיף שעשיתי אי פעם בבית מרקחת. גיליתי שהם מוכרים לי בריאות בהמון צורות. זה לא רק תרופות, אלא גם תחזוקה ומניעה. אני אהיה בסדר. המדע דואג לזה, המדע ואירנה. בסך הכול יש לי איזו בעיה קטנה בנשימה. יהיה בסדר. המכשיר הצבעוני הזה הוא סוד תחיית הריאות שלי. הן כנראה זקוקות לקצת שמחת חיים.
שתי מחשבות עוברות לי עכשיו בראש:
- למה קניתי גם מכשיר לבדיקת סוכרת?
- מישהו צריך אספקה קבועה של מי פה ומסטיקים בטעם מנטה?
בפרק הבא והאחרון: דלקת של הריאות ושל מה שנשאר מהן
הכותבת היא עיתונאית וקופירייטרית, מתגוררת בתל אביב, אמא של ענת ואסף, מאכילת חתולים ובעלת כלבה כנענית בשם לילי
