בשיתוף המרכז הרפואי הדסה
שי דדון, לוחם הנדסה קרבית בגדוד 8173 במילואים, נשוי ואב לשתי בנות, עסק בינואר שעבר בהשמדת תשתיות טרור במרכז רצועת עזה. "באחד מהימים נקראנו למרכז הרצועה, למלכד מנהרת אמל"ח הכי גדולה שמצאנו עד אותו יום", הוא משחזר.
רגעים לפני שסיימו למלכד את המנהרה התרחש פיצוץ עז, שהותיר אותו עם פציעות הדף ורסיסים חמורים. "עפנו כמה מטרים באוויר", מספר שי. "איבדתי המון דם והגעתי לבית החולים הדסה במצב אנוש".
הוא הוגדר כפצוע הקשה ביותר שהגיע למרכז הרפואי הדסה בירושלים באותו יום. "איבדתי המון דם במהלך הטיסה במסוק לבית החולים. הייתי בהכרה חלקית, ובאותם רגעים לא בדיוק ידעתי מה קורה. הייתי שרוף, עם רסיסים בכל הגוף ובפנים. עוד באותו יום עברתי סדרת ניתוחים מצילי חיים, רק כדי להוציא את הרסיסים ולחבר את איברי הפנים".
למחרת, המשפחה כבר עברה שיחה שהמחישה כמה המצב קשה. הכי קשה שאפשר לדמיין. "בבוקר הרופאים קראו לבני המשפחה שלי ואמרו להם, 'אנחנו עושים הכול למען שי, שעבר בלילה קריסת מערכות. השעות והימים הבאים יהיו קריטיים״.
כמעט שנה עבר מאותו יום שבו נפצע באורח אנוש ודדון, שבתו השנייה נולדה חודש לאחר 7 באוקטובר וכמה ימים אחרי שנכנס לעזה, עבר שיקום מרשים ומעורר השראה בהדסה הר הצופים. עכשיו הוא מתפנה לשחזר, יחד עם שני הרופאים הבכירים שנלחמו והצילו את חייו, את הימים שבהם התנדנד בין חיים למוות, אבל לא הפסיק להילחם.
"כמו זוג שמציל חיים"
"שי הגיע במצב קשה ומורכב במיוחד", מספר פרופ' אלון פיקרסקי, מנהל האגף לכירורגיה בהדסה שטיפל יחד עם ציוותו בעשרות מפצועי הלחימה. "היו לו פגיעות הדף ופגיעות חודרות, כולל במעי ובטחול.
"הפגיעה הכי חמורה שלו הייתה הפגיעה הריאתית, שנבעה מההדף של הפיצוץ. הוא הגיע אלינו עם ריאות הרוסות לחלוטין. בשלב מסוים, הוא קרס נשימתית ונדרש להנשמה מורכבת. זאת הייתה הנקודה הקריטית וללא שיתוף הפעולה עם מחלקת ההרדמה בהדסה, לא היה ניתן להצילו".
בניתוח הראשון של דדון השתתפו צוותים רחבים: כירורגים, מרדימים ואנשי טיפול נמרץ. ד"ר סטפן לדוט, מנהל מחלקת ההרדמה והכאב בהדסה עין כרם, מדגיש את חשיבות שיתוף הפעולה בין המחלקות: "אנחנו כמו בני זוג. עובדים בסנכרון מלא. הכירורג לא יכול לעבוד בלי המרדים וההפך, כך שהמשימה עומדת מול שניהם ועליהם למלא אותה בדרך שתשמור על חיי המטופל במינימום סיכונים.
"במקרים כמו של שי, שיתוף הפעולה קריטי. נדרשנו לשיטות הנשמה מתקדמות ומדויקות ובמקביל השיח בין המערכים הוא חשוב, ואנחנו מקפידים על כך. אנחנו לומדים מהעבר, מתכוננים מראש אסטרטגית לכל סיטואציה אפשרית ומשתפרים כל הזמן".
פרופ' פיקרסקי מרחיב על הניסיון רב השנים: "מערך הכירורגיה והטיפול הנמרץ ובכללו הרדמה, עובד כבר שלושים שנה ביחד. למרבה הצער, למדנו בתקופת הפיגועים בירושלים בשנות ה-2000 להתמודד עם פגיעות הדף מורכבות, ואני חושב שזה הכין אותנו למקרים כמו של שי.
"מאז 7 באוקטובר, הגיעו המון פצועים קשים כמוהו מחזית המלחמה. כול אנשי הצוות נרתמו לטיפול והמערכת עובדת בתיאום מצוין בין בעלי התפקידים השונים".
"לא משקרים למשפחות"
היום כבר ברור שצוותי הרפואה הישראלים התמודדו ב-7 באוקטובר עם מצבים שלא התמודדו איתם בעבר בשום מקום בעולם. זו הסיבה שדווקא השנה, בולט במיוחד הפרס שמעניק המרכז הרפואי הדסה, זו השנה השנייה, לאנשי צוות נבחרים, במסגרת מיזם "רפואה עם נשמה".
מדובר במיזם ראשון מסוגו בארץ, במסגרתו דירקטוריון הדסה ובראשו הגב׳ דליה איציק, מזמינים את הציבור הרחב לבחור מכלל מקצועות הבריאות בבית החולים, מיהם אנשי הצוות שהעניקו להם או לבני משפחתם רפואה המשלבת נשמה עם תשומת לב אישית, חמלה ומסירות יוצאת דופן. כאלה שלא שוכחים זמן רב לאחר הטיפול הרפואי.
בראש ועדת הפרס השנה עומדת איריס חיים, אמו של יותם חיים, שנהרג מאש כוחותינו כשנמלט משוביו בעזה. חיים מספרת כי הבחירה בה לעמוד בראש הוועדה משלבת את הערכים שהיו חשובים לבנה - ראיית הטוב שבאדם ותרומה לעולם טוב יותר.
את אנשי הצוות שטיפלו בו, די ברור שדדון לא ישכח. "אני מההתחלה האמנתי שהבחור מספיק חזק כדי להתגבר על הפגיעה", משתף פרופ' פיקרסקי. "למרות שהוא היה מחוסר הכרה הוא פשוט נלחם - אפילו תוך כדי שינה".
לדבריו, התקדמות הטכנולוגיה והאמצעים הרפואיים שיפרו משמעותית את היכולת להציל חיים. "אנחנו כל הזמן משפרים ומתאימים את שיטות העבודה. לאחר כל מקרה אנחנו יושבים יחד, מנתחים את מה שעבד ומה פחות, ולומדים ממנו. זו הדרך להמשיך ולהתקדם".
גם על הקשר עם המטופלים ויקיריהם הרופאים הבכירים לא פוסחים, אפילו ברגעים המלחיצים שהם חווים. "כערך עליון ומוביל אנחנו לא משקרים למשפחות", מציין ד"ר לדוט. "האנשים שלנו מסבירים את המצב כפי שהוא בכנות, אבל גם מעודדים ומראים שאנחנו כאן, כולנו כאן בשבילם, עם הצוותים הכי טובים בארץ. הרבה פעמים אנחנו רואים ששיתוף הפעולה עם המשפחות חשוב לא פחות – הן הופכות חלק מהצוות הרפואי או הטיפולי ברגעים הקריטיים האלה".
הרופא לא מש מהמיטה
למרות הקשיים האדירים, דדון התגבר על הפציעה האנושה באופן מעורר השראה. "הייתי מורדם ומונשם שמונה ימים ביחידה לטיפול נמרץ- שם אני יודע שטיפלו בי בדאגה וכולם היו סביבי, כשאני ישן עמוק. וכשהתעוררתי לא הבנתי בכלל מה קרה לי", הוא מספר. "כששמעתי מאשתי על מה שעברתי ועל המסירות של הצוותים, הייתי בהלם. הם ביחד החליטו לא לוותר עליי - להחזיר אותי לחיים.
"הצוות בטיפול נמרץ מורכב מאנשים מדהימים, מיוחדים אחד אחת. פרופ' פיקרסקי שניתח אותי כמעט ולא עזב את המיטה שלי, גם אחרי שסיים את המשמרת שלו. מההתחלה הוא היה אופטימי וחיזק - בהתחלה את המשפחה וכשהתעוררתי - גם אותי, אמר שהכול יהיה בסדר. שאני מסוגל". והמילים האלה מחלחלות עמוק: "הוא אמר לאשתי, 'את תראי שהוא יילחם ושהוא יתעורר. הוא פייטר".
"מה שיפה בסיפור של שי, שזה לא רק מטפל אחד בהדסה, בלי היכולות המתקדמות של כל מערך ושיתוף הפעולה, לא היינו מוציאים את הפצוע הזה כמו שהוא יצא", מדגיש פרופ' פיקרסקי. "שי הוכיח שהוא בדיוק כמו מה שחשבתי שהוא, עוד לפני שהכרנו אישית - לוחם. לא רק בשדה הקרב, אלא גם בזמן הפגיעה, הטיפול והשיקום. אנחנו גאים להיות חלק מהסיפור שלו".
בשיתוף המרכז הרפואי הדסה
