4 דורות של סיעוד
(צילום: הקריה הרפואית רמב"ם)
כשליאורה אוטיץ (60), מנהלת הסיעוד בבית החולים "רות" לילדים ברמב"ם, סיימה את לימודי הסיעוד שלה לפני 40 שנה, היא הפכה לחוליה בשרשרת. ממש כמו אמה, סבתה והדודה רבתא שלה, כולן היו אחיות סיעודיות. כעת, בתה מעין (24), פוסעת אף היא בעקבותיה, ולומדת זו השנה השנייה את המקצוע שהפך למסורת משפחתית. ארבעה דורות של אחיות, כולן במשפחה אחת.
6 צפייה בגלריה
ארבעה דורות של סיעוד. מימין: מעין, שושנה וליאורה ובתמונה הסבתא רבתא מרגלית פיירמן
(צילום: הקריה הרפואית רמב"ם)
"הכל התחיל עם סבתא מרגלית (חייטיה) פיירמן, לפני המון שנים באמסטרדם", משחזרת אוטיץ את ראשיתו של הסיפור המשפחתי, "יש לנו תמונה שלה משנות ה-20 המאוחרות במדי אחות. היא עבדה אז באחד מבתי החולים באמסטרדם עד שנישאה. במלחמה המקצוע הציל את חייה – היא הוצבה במתקן ששימש כבית חולים מאולתר במחנה המעבר וסטרבורק, למשך תקופה ארוכה, שם עזרה כמה שיכלה ולמי שיכלה. אמא שלי הייתה אז ילדה בת תשע. בהמשך הם עברו למחנה ריכוז, עד שהרוסים שיחררו אותם".
קראו עוד:
בתום המלחמה, חזרה פיירמן לאמסטרדם, שם המשיכה לעבוד כאחות שעוברת מבית לבית, כשהיא רכובה על טוסטוס ("טילון"). "העבודה שמרה עליה", מסבירה שושנה שניידר, בתה של פיירמן ואמה של אוטיץ, "הרופא אמר לה ללכת לעבוד אחרי המלחמה".
6 צפייה בגלריה
מפורסמת בכל הקריות. מרגלית פיירמן והטוסטוס שעלה איתה לישראל
(צילום: באדיבות משפחת אוטיץ)
במהלך שנות החמישים ארזה סבתא פיירמן את מה שנותר ממשפחתה ואת הטוסטוס, ועלתה לארץ. פה חיכתה לה אחותה, ליזל אופנהיימר, שעלתה לישראל עוד לפני המלחמה ועסקה אף היא בסיעוד, בתחום המיילדות. המשפחה השתקעה באזור הקריות והאחות ההולנדית הפכה לאייקון שכולם הכירו: "קראו לי 'הנכדה של הסבתא על הטוסטוס'", מספרת אוטיץ, "זה היה בשנות ה- 60. נשים מבוגרות הרוכבות על רכב דו-גלגלי לא היה מחזה נפוץ, אבל זה מה שהיא עשתה וכך היא הייתה ידועה".
אחות ב(כחול)-לבן
עבור שושנה שניידר, בתה של האחות על גלגלים, הסיעוד היה בחירה מובנת מאליה. "אמא שלי הייתה אחות, דודה שלי הייתה אחות. לי זה היה ברור שגם אני אהיה אחות. לא חשבתי אחרת", היא מצהירה, "יום קבלת התעודה בתום שלוש שנות לימודים אז, היה מעמד מרגש מאוד - טקס עם ראש העיר חיפה וסגנו בבי"ח בני ציון. כל המי ומי הגיעו", מספרת שניידר, שהייתה למעשה הראשונה מבנות המשפחה שהוסמכה לאחות בישראל.
6 צפייה בגלריה
שושנה שניידר בסיום לימודיה עם אמה מרגלית פיירמן בבית חולים בני ציון
(צילום: באדיבות משפחת אוטיץ)
"זה מקצוע קשה. לא כל אחת יכולה להיות אחות, אבל לא הייתי בוחרת אחרת. ואני גאה מאוד בבת הבכורה שלי ליאורה ובמעין, הנכדה שלי, שממשיכות את הדרך".
לאוטיץ, דור שלישי למפעל הסיעוד המשפחתי, הבחירה הייתה דווקא קצת פחות מובנת מאליה, אבל בסופו של דבר גם היא נלכדה בקסמי המקצוע: "בכלל רציתי להיות גננת בגן ילדים ולפעמים אני חושבת שאולי הייתי יכולה לפתוח עסק למכירת פרחים, אבל אני מאוד אוהבת ומאמינה במקצוע שלקחתי על עצמי", היא אומרת.
במהלך שנות עבודתה הרבות ברמב"ם, כיהנה אוטיץ בתפקידים רבים ומגוונים, ממחלקת ילדים, דרך רפואה דחופה, עיסוק במצבי חירום ועוד, עד שהגיעה לאחד התפקידים הבכירים שקיימים בתחום הסיעוד ברמב"ם. "נכון שאני באה ממשפחה של אחיות, אבל אני לא יודעת אם הקדשתי לזה בהתחלה יותר מדי תשומת לב. היום אני מבינה שזה מלווה את הבחירות שלי", היא אומרת ומציינת על שני אירועים שמסבירים את העניין היטב, "הייתי בכנס בנושא שעת חירום באמסטרדם, ונתתי שם הרצאה. לקחתי את אמא איתי לכנס והקדשתי את ההרצאה לסבתא. סיפרתי שם את הסיפור שלה בקצרה, על כך שהייתה הסבתא על הטוסטוס גם באמסטרדם. זה מאוד ריגש את הקהל ובמיוחד אותנו. הרגשתי שאני סוגרת מעגל".
אירוע נוסף התרחש כשעבדה בחדר מיון וטיפלה שם באישה שזיהתה כהולנדית: "התחלנו לדבר ואז הסתבר שהיא מכירה את סבתא שלי עוד מהמחנות. היא אמרה שסבתא הצילה אותה. זה מדהים איך שהכול מתחבר".
100 שנה בחלוקים לבנים
(צילום: הקריה הרפואית רמב"ם)
מבצע סבתא והמזרק
עם שושלת של אחיות מאחוריה, בימים אלה עושה מעין אוטיץ את צעדיה הראשונים בתחום הסיעוד. כשהיא בעיצומה של השנה השנייה ללימודי האחיות, היא נזכרת שהבטיחה לאמה לפני המון שנים, שהיא לא תלך לתחום הזה. אבל נראה שתוכניות לחוד ומציאות לחוד: "רציתי עבודה שמשלבת אנשים ותקשורת בין-אישית, גם תחום הרפואה, ביולוגיה וגוף האדם עניינו אותי מאוד. הייתה התלבטות עמוקה ושיתפתי את אמא, שתמיד תמכה בבחירה שלי לעשות מה שאני רוצה, ובסוף החלטתי שאין מנוס. נראה לי שאמא וסבתא מרוצות", היא צוחקת. "אמא שלי הייתה מאוד גאה בכולנו", מאשרת סבתא שניידר, "ובמיוחד בקטנה הזו".
עם כל כך הרבה כוח סיעודי בבית אחד, המחויבות למקצוע זולגת גם מחוץ לשעות העבודה: "כשהיינו בבית ספר לאחיות למדנו להזריק", משחזרת ליאורה אוטיץ. "חזרתי הביתה ואמרתי לאמא ולסבתא שאני לא יודעת איך אני אצליח לדקור מישהו, וזה מה שמעין אומרת לי עכשיו", היא צוחקת, "ואז סבתא שלי אמרה לי, 'אין בעיה, את דוקרת אותי!'. היא נשכבה על המיטה ונתנה לי מזרק עם תמיסה. בדיעבד התברר שהזרקתי כנראה במקום לא נכון וגרמתי לה לכאבים חזקים, אבל באותו רגע היא לא אמרה לי כלום. מאז הזרקתי הרבה פעמים ולא הכאבתי לאף אחד", היא ממהרת להבהיר בחיוך, "אמרתי למעין שאני מוכנה לתת לה להתנסות עלי". "גם סבתא התנדבה", אומרת אוטיץ הצעירה.
כשהיא מחזיקה בתמונות המשפחה בשחור-לבן, מסבירה שניידר מי היא מי, מה עשתה כל אחת במקום אחר בעולם ובתחומי רפואה שונים, ומציגה בגאווה גדולה את בנות משפחתה הגרעינית. "אמא שלי הייתה אחות, הבת הבכורה שלי ליאורה הלכה בעקבותיי ועכשיו הבת הצעירה שלה לומדת. אנחנו ארבעה דורות של אחיות ואני יכולה להגיד שאני חושבת שאמא שלי הייתה האחות הכי טובה מכל המשפחה".
