בשיתוף בילינסון
סרטן המעי הגס הוא המחלה הממארת השלישית בשכיחותה בישראל. בשנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית בכל הנוגע למודעות למחלה ולגילויה המוקדם, אך ישנו סוג פחות מדובר של סרטן המעי, שעלול להיות מורכב יותר אם הוא מתגלה בשלבים מתקדמים – סרטן הרקטום (חלחולת).
הרקטום ממוקם בחלק הסופי של המעי ואורכו כ- 15 ס"מ. הוא איבר המשמש כמעין שק שמאחסן את הצואה הנצברת בגופנו ולאחר מכן פולט אותה מחוץ לגוף דרך פי הטבעת, מסביר פרופ' ברוך ברנר, מנהל המחלקה האונקולוגית במרכז דוידוף בבילינסון מקבוצת הכללית והאונקולוג הראשי בשירותי בריאות כללית. "כשהאיבר הזה נפגע, נפגעים השרירים, העצבים וכלי הדם שסביבו ותפקוד היציאות עלול להיות לקוי".
מהם התסמינים של סרטן הרקטום והאם הם שונים מסרטן המעי?
פרופ' ברנר מבהיר כי סרטן הרקטום דומה מאד במאפיינים הקליניים, הביולוגיים והגנטיים שלו לסרטן המעי. "כמו בסרטן המעי, בשלבים הראשונים של המחלה לא יופיעו בדרך כלל תסמינים. בשלבים המתקדמים יופיעו הפרעות משמעותיות יותר שפוגעות באיכות החיים, כמו דימומים וכאבים ביציאות, עצירויות, אי-שליטה ובעיות של דחיפות. אני פוגש לא מעט אנשים שסובלים מהתסמינים האלו שדוחים את הבירור וממשיכים לסבול במשך חודשים ארוכים".
אחד המצבים הרפואיים המטעים והגורמים לעיכוב באבחנה של סרטן הרקטום הוא טחורים. "אנשים מרגישים לא נוח לברר לגבי סרטן הרקטום, זה לא נושא נעים, אבל חשוב להבין שמדובר בסוג של סרטן שמאוד קל לייחס בטעות את התסמינים שלו לבעיית טחורים שקיימת. אם למישהו יש טחורים וגם דימומים או הפרעה ביציאות, חשוב שהוא ייגש לבדיקה אצל פרוקטולוג (כירורג המתמחה בבעיות הרקטום) לשלילת קיומו של גידול".
מהם גורמי הסיכון למחלה?
"בדומה לסרטן המעי, הגורמים לסרטן הרקטום יכולים להיות סביבתיים, משפחתיים וגנטיים. מי שיש לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה (הורה, אח/אחות) שחלה בסרטן המעי והרקטום, נמצא בסיכון פי 2 ביחס לשאר האוכלוסייה לחלות. מדובר בנתון לא מבוטל. יש לזכור כי 1 מתוך כ-15 אנשים ללא גורמי סיכון מיוחדים צפוי לחלות במחלה, וחשש זה עולה מאד בנוכחות גורמי סיכון. לדוגמה, מחלות מעי דלקתי כרוניות כמו קוליטיס כיבית ומחלת קרוהן מעלות את הסיכון בצורה משמעותית. אנשים שהיו חולים בסרטנים אחרים הם גם בסיכון מוגבר, וכמובן שיש את הגורמים ההתנהגותיים והסביבתיים כמו תזונה לקויה (צריכת בשר אדום ומיעוט באכילת פירות וירקות), צריכת אלכוהול, חוסר בפעילות גופנית, ועישון".
הטיפולים החדשניים והמניעה
לסרטן רקטום ממוקם לאיבר עצמו (כלומר, שטרם התפשט לאזורים אחרים בגוף) יש מאפיין ייחודי שגורם לטיפול בו להיות מורכב יותר ביחס לסרטן המעי. "בגלל המיקום העמוק של הרקטום באגן, יש קשיים טכניים בביצוע הניתוח. בניגוד לשאר המעי, בו ניתן לקחת שוליים רחבים, המבטיחים כריתה מליאה של הגידול, בעת כריתה חלקית של המעי (והגידול בתוכו), הרי שאורכו הקצר של הרקטום, מיקומו העמוק באגן וקרבתו לפי הטבעת , מקשים על המנתח לקחת שוליים רחבים".
בדיוק מסיבות אלה, במקרה של מחלה ממוקמת ברקטום, מוסיף פרופ' ברנר, קיים גם סיכון גבוה יותר, בהשוואה לשאר המעי, לחזרת המחלה אחרי ניתוח לכריתת הגידול. זו הסיבה שסיכויי הריפוי של סרטן הרקטום הם פחות טובים מאלו של סרטן המעי ביחס לשלב בו התגלה הגידול הממאיר. הבדלים אלה מכתיבים גם גישה טיפולית שונה בגידולי הרקטום. כדי להקל על הניתוח ולהקטין סכנה להישנות מקומית, מקובל בגידולי הרקטום המתקדמים מקומית לתת טיפול אונקולוגי טרום-ניתוחי, לרוב טיפול הכולל קרינה עם או בלי תוספת כימותרפיה.
בגלל המיקום האנטומי של הרקטום וכיוון שהאגן בו הוא נמצא הוא אזור צפוף, ייתכנו בעיות מקומיות וסיבוכים, בעקבות המחלה או הטיפול בה, בסוגרים, באיברים הגניקולוגיים ובדרכי השתן. אחד הקשיים בשלבים מתקדמים של המחלה הוא קיומם של מצבים שבהם נדרשת כריתה של פי הטבעת. "גם במקרים שאין צורך בכריתה, הניתוחים וההקרנות באזור זה עלולים לפגוע בתפקוד האיבר".
מורכבות הטיפול בחולי סרטן הרקטום, אומר פרופ' ברנר, הביאה את הרפואה להשקיע מאמצים רבים בשיפור הטיפול במצבים של מחלה מתקדמת מקומית. עד לפני שנים ספורות, הטיפול הסטנדרטי כלל שילוב של טיפול כימי וטיפול קרינתי טרום-ניתוחי שאורך כחמישה עד שישה שבועות ולאחר מכן ניתוח.
לאחרונה חלו מספר התפתחויות משמעותיות ובראשן קיצור משך הטיפול הקרינתי. "בשנים האחרונות הצטבר מידע בנוגע למצבים מסוימים בהם טיפול קצר מועד שווה ערך לטיפול הארוך. הטיפול הקצר הוא אמנם אינטנסיבי והיה חשש מתופעות לוואי, אך במשך השנים הראו שאין כמעט הבדל בין הטיפול הארוך לקצר".
חידוש טיפולי נוסף הוא מתן תוספת כימותרפיה לפני הניתוח. "חוקרים הראו בשנים האחרונות שהשיטה הזו מכפילה את שיעור החולים שהגידול שלהם נעלם לפני הניתוח ומשפרת את הפרוגנוזה שלהם. בנוסף, היעלמות הגידול בחולים רבים מאפשרת, לפחות בחלקם, להסתפק בניתוחים מצומצמים יותר, ואולי אף להימנע מניתוח בכלל".
בימים אלו, פרופ' ברנר משלים מחקר ראשון מסוגו בעולם בבית החולים בילינסון, שמוסיף נדבך נוסף לטיפול - כימותרפיה בשילוב אימונותרפיה לפני הניתוח. "הטיפול האימונותרפי מפעיל את המערכת החיסונית נגד הגידול על ידי הסרת בלמים שהגידול מציב לה. במקרה של סרטן הרקטום, הטיפול האימונותרפי ניתן בין שלב ההקרנה לשלב הניתוח. נקודת המוצא היא שבמהלך ההקרנה נהרסים הרבה תאי גידול, חלבונים זרים שהמערכת החיסונית יכולה להכיר (אנטיגנים) משתחררים מהגידול, ומתן בוסטר (בעברית דחף) למערכת החיסון עשוי להגדיל את סיכויי הריפוי. בינתיים התוצאות מבטיחות מאוד".
ההתקדמות הרבה בטיפולים והגדלת אחוז החולים בהם הגידול נעלם לפני הניתוח פתחה תחום מחקרי חדש, והוא ניסיון לקבוע באיזה חולים ניתן בכלל להימנע מניתוח. מחקרים רבים בוחנים את היכולת של בדיקות שונות לקבוע מי יכול להימנע מניתוח, וביניהן PET-CT (בדיקת דימות מתקדמת) המבוצעת במהלך הטיפול הקרינתי, אפיון אוכלוסיית החיידקים במעי, שמשפיעה על היעילות של טיפולים שונים, ובדיקת רמות דנ"א גידולי בדם, בדיקות שנחקרות בימים אלה ע"י הצוות של פרופ' ברנר, עם תוצאות מעודדות.
"סרטן הרקטום היא מחלה שיש בה סיכונים וסיבוכים רבים אם היא מאובחנת באיחור", אומר פרופ' ברנר לסיכום, "ולכן המניעה חשובה מאין כמוה. סרטן המעי והרקטום הוא המחלה הממארת היחידה כיום שניתנת למניעה באמצעות בדיקת סקר ופנייה מוקדמת לבירור בעת הופעת תסמינים. בדיקת הסקר הנפוצה ביותר היום היא הממוגרפיה, אבל היא לא מונעת סרטן אלא רק מביאה לגילוי מוקדם. לעומת זאת, בדיקת דם סמוי בצואה או קולונוסקופיה, המומלצות לכל אדם מעל גיל 50 ובקבוצות סיכון אף מוקדם יותר, יכולות להביא לאיתור פוליפים טרום-סרטניים במעי, לאפשר את הסרתם, ולמנוע את המחלה".
בשיתוף בילינסון
