מחאת המתמחים ב־2011 התקיימה על רקע חתימת הסכם השכר הקיבוצי של הרופאים, ההסכם האחרון שנחתם עימם. זו הייתה אחת המחאות החריפות שידעה מערכת הבריאות, וגם זו שחשפה את המתיחות והפערים מול הרופאים הוותיקים ומול ההסתדרות הרפואית. בצעד חריג הודיעו אז יותר מאלף מתמחים על התפטרות קולקטיבית, אחרי שדרשו להסיר התחייבות להמשך התורנויות במשך חמש שנים מתום ההתמחות, ובהמשך יישמו את הצעד כשהגישו מכתבי התפטרות אישיים לבתי החולים.
מחאת המתמחים 2021:
במשך כחודשיים הצליחו אז המתמחים להותיר את המחאה חיה ובועטת, חסמו כבישים וקיימו הפגנות, עד שלבסוף קיבלו תקציב לתשלום על תורנויות, והסרת חובת ביצוען לאחר תום ההתמחות. חלק ממובילי המחאה לפני עשור, שלחמו גם להגבלת מספר התורנויות החודשי, הופיעו על שער "ידיעות אחרונות" וזעקו את זעקתם. כעת הם מעניקים גב למתמחים של 2021, אבל לא כולם מסכימים על אופי המאבק.
ד"ר איתי פרץ היה ב־2011 מתמחה באורתופדיה בשיבא. היום הוא מומחה אורתופדיה להחלפות מפרקים ורפואת ספורט בהדסה הר הצופים. "לאחר שהבנו את פרטי ההסכם המתגבש, התקשרנו לכל בתי החולים בארץ ופתאום התחילה מחאה מכלום, מאפס ארגון", הוא נזכר, "באותו יום יצאנו לחסום כבישים. יעקב ליצמן, שעמד בראש משרד הבריאות, הזמין אותנו לפגישה בבני־ברק. הוא היה הראשון שרצה לשמוע מה יש לנו להגיד. עד אז לא התייחסו אלינו. הוא סיפר ששנתיים קודם לכן היה בסורוקה וראה מתמחה בעשר בבוקר עם עיניים טרוטות".
פרץ תומך במחאת המתמחים הנוכחית. "היא צודקת וחיונית", הוא אומר, "אי אפשר לעבוד 26 שעות רצוף פעמיים בשבוע. הגענו לרפואה כדי לרפא אנשים, לא כדי לצאת למאבקים. הרוח של מאבק שבא מהשטח היא מצוינת, נפלאה, של אמת. החבר'ה של ליצמן תמיד שאלו איפה האינטרסים שלנו, ולא מצאו, כי באנו עם סכין בין השיניים. המאבק הנוכחי כנראה קם כי היה בו צורך. לאן זה יוביל? אני לא יודע, אבל הם מוזמנים להתייעץ איתי. אם הם חושבים שהמאבק כולל התפטרות, הם צריכים להתפטר כולם. היכולת שלהם להגיע להישגים תהיה גבוהה יותר. אני התפטרתי פעמיים. הלכתי הביתה פעמיים".
ד"ר דניאל לנצברג הוא היום רופא נשים, מומחה בתחום פריון הגבר והאישה, שימור פריון והפריה חוץ־גופית. ברזומה שלו גם הובלת מחאת המתמחים ב־2011, בזמן שהיה אז תורן בשיבא. "עשיתי תורנויות שארכו גם 30 שעות", הוא מספר. "אני מחזק את יד המתמחים ומצדיע להם על הנחישות ואומץ הלב. הם התקווה שלנו למציאות צודקת יותר".
לנצברג וקבוצת מתמחים תבעו לפני עשור את המדינה "על הזכות הבסיסית שלנו כרופאים מתמחים לישון". כעת הוא אומר ש"זה היה מסע כנגד כל הסיכויים, היו איומים עליי באופן אישי. איתגרנו את המערכת המשפטית – מדוע רופאים מוחרגים מחוק שעות עבודה ומנוחה. בסוף המשפט נפסק שהזכות לשינה היא זכות בסיסית ועל המעסיקים לאפשר בין שעתיים לארבע שעות שינה. לא היה ברור לנו איך הגיעו למספר הזה, ואז הוסיפו את צמד המילים 'במידת האפשר'. אז זה לא התאפשר, והמשיכו להעסיק אותנו באותו אופן".
ד"ר לנצברג מתגורר כיום עם משפחתו במלבורן, אוסטרליה. הוא בן להורים רופאים ונשוי לד"ר עינת, מומחית לרפואת ילדים, ואב לשלושה. עד לפני שנתיים שימש רופא בכיר ביחידה להפריה חוץ־גופית ופריון הגבר בבית חולים ליס ליולדות ונשים, ויצא לעשות תת־התמחות באנדוקרינולוגיה בפוריות בבית החולים המלכותי לנשים במלבורן.
"הזמן פה באוסטרליה, מעבר להזדמנות המקצועית הנדירה, הוא פיצוי לזמן הזוגי והמשפחתי שהחמצנו בשנות ההתמחות שלנו", הוא אומר, אבל מבהיר שמשפחתו מתכוונת לחזור לישראל.
ד"ר גיל הר־זהב היה לפני עשור מתמחה בכירורגיה כללית בשיבא בתל השומר. היום הוא מומחה בכיר בבית החולים ספרא לילדים בשיבא. "מהמחאה ההיא אני זוכר בעיקר את התחושה בזמן שכתבתי את מכתב ההתפטרות, ההבנה שאני הולך לעזוב את המקצוע", הוא אומר. "המטרות אז היו קצת אחרות – לא קיצור תורנויות אלא חיזוק הרפואה, התנאים והשירות. אני לא בטוח שקיצור התורנויות הוא הבעיה הכי גדולה כיום".
האם צריך לקצר את התורנויות? הר־זהב מציג עמדה מורכבת, שאינה בהכרח תואמת את מחאת 2021. "דין רפואה פנימית אינו כדין כירורגיה, כי פה קיצור התורנות יכול לפגוע בהכשרה", הוא אומר. "צריך פתרון יצירתי, אולי הארכת תקופת ההכשרה. היא תהיה יותר ארוכה, אבל גם יותר נוחה. המתמחים טיפסו על עץ ומחפשים לרדת ממנו. הפתרון נמצא באמצע. מצד אחד, הרכבת יצאה מהתחנה. מצד שני, להגיד 16 שעות או שנתפטר זה קיצוני ולא מוביל לתוצאות".
במבט לאחור הר־זהב אומר ש"ההתמחות היא תקופה קצרה בחיים המקצועיים. תמיד ידעתי שמה שאלמד בהתמחות לא אלמד לאחר מכן. כמו בצבא, בסוף זה נגמר".
