בשנה האחרונה לחייה, חזרו הסיוטים של אמא שלי - הילדה היחידה שנשארה בחיים מכל ילדי שופרון – לטרוף את שנתה. בחלומה, הנאצים מגלים שוב את מקום המסתור בבלטון, ומרביצים לאימה בצינורות גומי. היא רצה אליהם וצועקת "תעזבו אותה", ואמא שלה אומרת לה: "מארי, אל תדאגי, זה לא כואב לי".
אביה, הלא הוא סבא שלי, אליעזר דוידוויץ, חזר הביתה מעבודות הכפייה וגילה שאשתו ושבעת ילדיו נרצחו באושוויץ. המכתבים והציורים שלהם שמורים עד היום עמוק במזנון. סבא הקדיש את חייו להבאת נרצחים יהודים משופרון שבהונגריה לקבורה בבית העלמין הישן בטבריה. הוא נישא שוב ונולדו לו חמישה ילדים. הוא עבד, למד, ניהל חיי משפחה. ובכל זאת, מדי לילה ישן עם בגדי ילדיו המתים מתחת לכר.
מה נחשב לסיפור הצלחה אחרי שואה? האם אפשר בכלל להשתקם מזוועות כאלו ולחיות חיים רגילים? ומה עם אלו שלא הצליחו לשים את הזוועות מאחור, אלו שהשואה המשיכה לטרוף את חייהם והפכה אותם לאבק אדם? שורדים צעירים שהגיעו לארץ הלומי אימה, ועקב טעות איומה בזיהוי נסגרו במחלקות פסיכיאטריות, נשכחים מלב, שם בילו את חייהם בבדידות ואומללות. הם והצוותים הרפואיים שעוטפים אותם במסירות, שותפים יחידים לשואה, שעבורם מעולם לא הסתיימה.
קראו עוד:
מאכילה אותו ובוכה
לפי הנתונים האחרונים של הרשות לזכויות ניצולי השואה, בישראל חיים היום 150,600 שורדי שואה, ויש לשער שנכון ליום השואה הזה, המספר כבר נמוך בהרבה. בשנה שעברה נפטרו מעל 15 אלף שורדים. יותר מ-30 אלף עברו את גיל 90 וכאלף מהם חגגו מאה. 60% מתוכם הן נשים וחיפה היא העיר שבה מתגוררים הכי הרבה מהשורדים.
"העולם אולי שכח אותם", אומר וליד כבהא מהיישוב ברטעה, אח קליני מומחה לגריאטריה במעון ניצולי השואה של מרכז בריאות הנפש "שער מנשה", "אבל בשבילי הם הכי חשובים שיש. כאן אני שמח, סוף-סוף מצאתי את עצמי.
"במגזר שלנו, היחס למבוגרים הוא יחס של כבוד. אני זוכר אותנו כילדים בכיתה ד', ה', מטפלים בזקנים, רוחצים וסועדים אותם. זה לא דבר חדש", הוא אומר. "עד היום אני הולך עם עוד אח ואנחנו עושים סיור ביישוב, דופקים בדלתות, עוברים מבית לבית ועוזרים לכל המבוגרים שצריכים אותנו בהתנדבות".
מרינה רוברט: "שורדי השואה לימדו אותי מה שלא למדתי בשום אוניברסיטה. המטופלים האלו הם אנשים שקופים, אין להם משפחות, אף אחד לא דואג להם, ואנחנו מטפלים בהם כאילו הם הסבים והסבתות שלנו"
עד שפגש ניצולים, השואה עבורו הייתה עניין ששייך לשיעורי היסטוריה. רק אחרי שנחשף לאנשים ולסיפורים, נגע בנושא בפעם הראשונה. "כשאני בודק ריאות של שורד שואה או שם סטטוסקופ על הלב, אני מתרגש, אני מרגיש שאני נוגע בהיסטוריה, באדם שהוא אנדרטה חיה לכל דבר.
"רוב השורדים מתקשים לתקשר אבל אני מרגיש את המצוקה שלהם גם בלי מילים ואני ניגש אליהם תמיד בכבוד, בשקט, רוצה להחזיר את הכבוד שנלקח מהם. המידע שמגיע אליי הוא בעיקר קליני אבל אני עובד בשיתוף עם מירב פרבר, עו"סית הוסטל ניצולי השואה שלנו, שממנה אני מקבל מידע על ההיסטוריה המשפחתית והנפשית, ורק אז מתחיל לטפל".
מרינה רוברטמרינה רוברט היא אחות פסיכיאטרית, אחראית הוסטל ניצולי השואה ב"שער מנשה". "אני מברכת על היום שדרכתי כאן. שורדי השואה לימדו אותי מה שלא למדתי בשום אוניברסיטה. המטופלים האלו הם אנשים שקופים, אין להם משפחות, אף אחד לא דואג להם, ואנחנו מטפלים בהם כאילו הם הסבים והסבתות שלנו. מפנקים אותם בכל מה שאנחנו יכולים, כולל ציוד יקר ואיכותי".
איך עברתם את תקופת הקורונה?
"זה היה הכי קשה. האנשים האלו שרדו שואה, שרדו מלחמה, שרדו חיים עם מחלות וסיוטים ומתו מווירוס, בבדידות נוראית, זה שובר את הלב".
אחת המחלות הנפוצות בקרב שורדי שואה מבוגרים היא הדמנציה. "כל מה שהם רצו לשכוח כל החיים חוזר אליהם בגדול עכשיו", אומרת רוברט. "אשה בת 90 סיפרה לי איך כשהייתה ילדה הגרמנים הביאו את כל העיירה ליער, הכריחו אותם לחפור בורות ואז ירו בהורים וציוו על הילדים לקבור אותם. דווקא בשנים הכי חשובות הם לא קיבלו שום טיפול, אבל הם כאן, הם חיים וקיימים איתנו.
"קשישים אחרים לא זוכרים שירים מהגן או את הבישולים של אמא, אבל הם זוכרים את כל הזוועות שניסו להדחיק. כשזה קורה והם הולכים שוב לאיבוד, הכי חשוב זה לקרקע אותם דרך החפצים שלהם, התמונות של הנכדים אם יש, וכל מה שמחבר אותם לכאן ועכשיו".
"אוכל הוא נקודה חזקה בקרב שורדי שואה", מסבירה רוברט. "שורד שואה אחד סיפר שהם היו מבשלים סוליות נעליים מרוב רעב, ותמיד היה אומר שהכול טעים לו, הוא אוהב הכול, ואני מאכילה אותו ובוכה. הדיירים לא ישאירו שום דבר בצלחת. הם מודים על הכול, גם כשאני מחליפה להם טיטול".
אנשים נשכחו ונזרקו
על היחס לניצולי השואה מנקודת מבט ארוכת טווח יכולה להעיד חנה יצחקי, דור שני לניצולי שואה, עובדת סוציאלית קלינית שעבדה בבית חולים אברבנאל 44 שנה, מאז שנת 1974. יצחקי היא מומחית בבריאות הנפש, CBT, ובעלת תואר שני בפסיכותרפיה. לפני יציאתה לגימלאות עבדה ב"מכון שי" וב"מכון אלה", מכונים שעסקו בטיפול פסיכותרפויטי של ניצולי שואה. כיום היא עובדת בדיור מוגן בבת ים ובפתח תקווה, שם היא מטפלת נפשית בשורדי שואה. לפני שנה גם חזרה לאברבנאל לחצי משרה כפסיכוגריאטרית.
חנה יצחקי"אז, בשנות החמישים, השישים, השבעים ומעלה, שורדי השואה לא קיבלו שום דבר. האנשים האלו נשרו לתהום הנשייה, ואף אחד לא עזר להם. אחרי קום המדינה הגיעו לכאן ניצולים תלושים, הזויים, חולים, ללא משפחות, ללא קרובים עוטפים ומחבקים, והם נזרקו ישר לתוך מדינה צעירה עם מלחמות, עם צנע, עם עולים חדשים, כשלאף אחד אין את היכולת, הרצון או המוכנות להתייחס אליהם בכלל.
"אני גדלתי במעברה של כפר שלם, בתת-תנאים, ושם התגודדו יוצאי אירופה וביניהם הרבה שורדי שואה. לעולם לא אשכח אותם. כבר כילדה קטנה שמתי לב למוזרות, לחריגות, לטראומטיזציה של אותם אנשים. זה מאוד השפיע עליי כשהגעתי מאוחר יותר לטפל בהם, הייתי מוכנה יותר, כי היה לי בסיס. אני זוכרת זוג אחיות, אחת הייתה גבוהה ורזה, שתיהן אומללות, ללא שיניים, עם שיער מאפיר. הצעירה הייתה נורמלית, והמבוגרת הייתה פסיכוטית והזויה, שלא הפסיקה לצרוח כל הלילות מסיוטים נוראיים, ואחותה המסכנה ניסתה להרגיע אותה ללא הצלחה. אני זוכרת נגר, איש מקצוע מעולה, שאיבד את אשתו וילדיו וכבר היה נשוי בשנית עם שני ילדים. לילה אחד הוא קם ותלה את עצמו".
כתם מחפיר על החברה הישראלית
"שורדי השואה הצעירים שהגיעו לכאן לא היו בעלי הבלורית והכתפיים החסונות, אלא כפופים, שפופים, טראומטיים", אומרת יצחקי. "האנשים האלו נשכחו ונזרקו. כשהגיעה אוניית מעפילים מלאה עם ניצולי שואה, הורידו אותם באישון לילה ישר מחיפה לבית הסוהר לשעבר של עולי הגרדום. האנשים האלו גרו בתנאים מחפירים, לא מעט התאבדו מרוב סיוטים, ואף אחד לא התעניין בהם.
"שורדי הדור הראשון שהגיעו לאברבנאל הפכו מיד לאנשים בשולי החברה. אף אחד לא התייחס אליהם והם נשכחו אצלנו. זה חוב וכתם מכפיר על החברה וההנהגה הישראלית. אם מישהו היה שולף אותם משם ומביא אותם להוסטלים ובתי אבות, הם היו חיים היום. בתקופה ההיא היה נוח מאוד למדינה להשאיר אותם קבורים. הם סבלו מסיוטים בלילות, מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, ופיתחו מחלות נפש נלוות על רקע השואה. גם המעבר מבתי החולים להוסטלים היה טראומטי עבור רבים.
עו"ס חנה יצחקי: "אני זוכרת מילדותי זוג אחיות, אחת הייתה גבוהה ורזה, שתיהן אומללות, ללא שיניים, עם שיער מאפיר. הצעירה הייתה נורמלית, והמבוגרת הייתה פסיכוטית והזויה, שלא הפסיקה לצרוח כל הלילות מסיוטים נוראיים, ואחותה המסכנה ניסתה להרגיע אותה ללא הצלחה"
"אני זוכרת את נתן, שהתגורר במחלקה הפנימית הפסיכיאטרית שהייתה מאוכלסת כולה בניצולי שואה. הוא היה איש גבוה, וכל בוקר כשהייתי מגיעה הוא היה נעמד עם הידיים מאוגרפות כלפי השמיים וצועק: 'חנה, את יודעת מה עשו לי הגרמניייים?'. הוא סבל מהזיות ולא זכר שמות ומקומות. אחרי כשהתחלתי לחקור, מצאתי אחות בפתח תקווה שלא רצתה לבקר אותו. התברר שהם היו במחנה טרנסניסטריה, אחד מהמחנות הסדיסטיים ביותר, שבו נאלצו האסירים לחצוב בהר עם מכושים, לעלות ולהוריד אבנים, עבודת עינוי. ומי שכשל, הוכה למוות. אחותו הייתה תופרת במחנה. היא קיבלה פיצויים כי הגישה בקשה, הוא לא קיבל כלום, כי אחרי המכות שקיבל בראש הוא היה כבר מטורף".
יצחקי פעלה ביחד עם אלון גרייבר, גרמני שהתגייר, להוצאת תיקים של ניצולים עם עבר של עבודות כפייה במטרה לסדר להם קצבה. "אף אחד לא תיעד מה קרה לניצולים האלו בתקופת המלחמה", היא אומרת, "ביחד איתו עברנו תיק-תיק ועזרנו ככל האפשר".
כשאימה חלתה באלצהיימר, הגישה ערר מול משרד האוצר וביחד עם הפסיכיאטר פרופ' יורם ברק, השיגה תקדים בתחום ההכרה בתשושי הנפש ניצולי השואה. "טענתי שהאלצהיימר קרה לה בגלל המלחמה", היא אומרת, "ובית המשפט קיבל את העובדה שזה קרה בגלל הנרדפות. את פסק הדין קיבלנו חודשיים אחרי מותה.
"מי שגדל בבית של דור ראשון לשואה, ילד של אנשים שעברו את הזוועה על גופם, במחנות ריכוז, פרטיזנים, בבריחה – בין אם דיברו או לא, הטראומה חלחלה אליהם וללא ספק הם פגועים. יש פה העברה בין-דורית, חד משמעית, רואים את זה במחלקות עם הדור השני".
הפרעות נפש קשות
הפסיכיאטר ד"ר אסף שלף, סגן מנהל בית החולים הפסיכיאטרי לב השרון, הוא דור שלישי למשפחה של ניצולי שואה. "סבתי חיה בארץ אבל כל בני משפחתה נרצחו פרט לאח אחד ששרד", הוא מספר. "כילד, לא דיברו איתי על השואה באופן ישיר, אבל ספגתי את אווירת השואה שהייתה נוכחת מאוד בבית. אולי זה מסביר את הבחירה שלי מול מבוגרים וניצולי שואה. הרגשתי צורך לעזור להם, לגעת בדבר הזה שקוראים לו שואה דרך האנשים עצמם".
יש מאפיינים ספציפיים לשורדי שואה תשושי נפש?
"הספרות הרפואית מראה שכשאנשים נחשפים לאירועי חיים קשים, הם מפתחים יותר מחלות קשות. צריך להבין שרוב ניצולי השואה שניצלו ועלו לישראל וגם למקומות אחרים בעולם, היו אנשים שתפקדו בסדר גמור, עם קשיים של פוסט-טראומה מן הסתם, אבל לא כאלו שמנעו מהם לתפקד בעבודה ולהקים משפחה, גם אם סבלו מסיוטים ומחרדה גבוהה.
"חלק קטן של הניצולים פיתח תסמינים קשים של הפרעות נפש כמו מאניה-דיפרסיה (הפרעה בי-פולארית), סכיזופרניה, דיכאון קשה, וברבות השנים גם דמנציה, נראה לי שבמספרים גבוהים יותר מאשר באוכלוסייה הרגילה. למי שסבלו מתזונה לא טובה ומאירועים קשים יש יותר נטייה לפתח דמנציה".
איך השואה באה לידי ביטוי במחלות שלהם?
"אם יש מחשבות שווא והזיות, כנראה שהן תהיינה קשורות יותר לשואה, למשפחה שנרצחה, לאירועים קשים שעברו. בדמנציה הם חוזרים אחורה ואז קשה להם יותר לדבר והם פחות יכולים לתקשר, ושם באמת אתה רואה מצבים קשים. אצל אלו שעוד קצת מתקשרים אתה יכול לראות את השרידים של הטראומה.
ד"ר אסף שלף"שורדי השואה זו אוכלוסייה הטרוגנית. יש כאלו שמעלים זיכרונות ומדברים, יש כאלו שאתה קורא בתיק הרפואי שלהם סיפור מחריד, ובאמת רואה חרדת רדיפה, פרנויה, פחד שרוצים להרוג אותם, או כל פירוש פסיכוטי חולני של המציאות. זה יכול להתבטא בזה שבכל אישה הם רואים את הבת שלהם. יכול להיות שמדובר בבת שעדיין חיה אבל עזבה, כי היא לא יכלה להתמודד.
"אני מכיר חולים בי-פולאריים עם סיפור קשה, שיכולים לתת עדות בסלון כשהם במצב טוב יותר, וגם כאלו במצב גרוע עם מחלת נפש לאורך השנים. בלב השרון יש גם אנשים עם דמנציה שהם פחות ורבליים. מה שמיוחד אצלנו זה שכבר יש לנו דור שני לשואה, אנשים שגדלו במשפחות עם ניצול שואה, עם השפעות נפשיות לא פשוטות".
ומה עם מנגנון ההדחקה? זה עזר להם או התנקם בהם לעת זקנה?
"בניגוד למה שחשבו פעם, שאם מישהו מדחיק אז צריך לשבור את זה ולהעלות את הכול על פני השטח, היום הראייה העדכנית של טיפול בטראומה היא שאם מישהו מדחיק וזה עוזר לו, אז לא להתערב. מי שלא רוצה לדבר - אני לא לוחץ עליו, במיוחד אם הוא מתפקד ולא סובל מסימפטומים חוזרים".
הטראומה עוברת בגנים
מחקר גנטי שערכה פרופ' רחל יהודה, בדק 32 יהודים שורדי שואה וילדיהם, וגילה שינויים בגן ספציפי שאפשר לשייך, לדבריה, רק לעובדת היותם של הוריהם בשואה. "האפי-גנטיקה מוכיחה שהגנים משתנים תוך כדי תנועה", אומר ד"ר שלף.
יש הבדלים בפגיעה בין דור ראשון לשני?
"מזווית קלינית רפואית, הדור הראשון שחווה את השואה, 'דור המספרים' שהיה בתוך זה, סבל ממחלות נפש קשות בעקבות האירועים. הדור השני ספג את ההשפעה הגנטית של גדילה באווירה של חרדה גדולה, אי-ודאות או דאגנות מוגזמת, ולכן הוא יפתח הפרעות אישיות קשות, שלא קשורות לפוסט-טראומה, כי בשביל טראומה אתה צריך להיחשף בעצמך למצב מסכן חיים.
"כשאני מטפל בקשישים שורדי שואה אני מרגיש שאני נמצא במקום הנכון. יש לי סבלנות לסיפורים שלהם. זה דבר מרתק, גם מול דור ראשון וגם מול דור שני, ויש לנו היום גם דור שלישי, בגיל 50 פלוס, שסובל גם הוא".
טיפול בקהילה: הזקנה פוגשת שוב את הטראומה
שורדי השואה מקבלים היום טיפול גם בקהילה, באמצעות קופות החולים. הקופות מאפשרות ליווי מקצועי וייעוץ לניצולי שואה במסגרת פרטנית על ידי ביקור במרפאה או בביקור בית, שירותי קו חם, ועזרה מול מוסדות. מאוחדת, למשל, מובילה את תוכנית "בידיים טובות" בשיתוף הרשות לניצולי שואה, שמטרתה לסייע לניצולי שואה עריריים בכל תחומי החיים. למטופלים נבנית תוכנית טיפול מותאמת אישית הכוללת מעקב וביקורי בית. עבור למעלה מ-90 אלף שורדי שואה שמבוטחים בכללית נפתח מוקד ייעודי לניצולי שואה ובני משפחותיהם בטלפון שמספרו: 6009*.
לוצי מרקס נוימן: "כמו חבריי למקצוע בקליניקה שלנו, אני מייצגת את החברה עבורם, ותפקידי הוא לשקם את הפגיעה הכי קשה שחוו: חוסר אמון בבני אדם. לכן העמדה שלי מולם תהיה עם המון הערכה והמון צניעות, עם הרבה כבוד למה שהם חוו"
לוצי מרקס נוימן, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, עובדת במרפאת הגל השלישי בבית החולים שלוותה מקבוצת הכללית: "שורדי השואה שמגיעים אלינו הם בני 82 בממוצע, שם הזקנה פוגשת שוב את הטראומה", היא אומרת.
מה את שומעת מהם?
"מנגנוני ההגנה ששמרו עליהם כל החיים מתרופפים בגיל הזה, וכך נוצר מצב שבו הם חווים לא רק את עלבון הזקנה, שכולל את היחלשות הגוף ונסיגה במעמד החברתי, אלא גם מחשבות טורדניות מזמן השואה, חלומות אימה וזיכרונות טראומטיים. גם אם רובם הצליחו לבנות חיים מפוארים, לא היו להם הורים שהיוו מודל לזקנה וגיל 80 מתחבר להם למוות, שבחוויה שלהם היה קטסטרופלי".
לוצי מרקס נוימן"כמו חבריי למקצוע בקליניקה שלנו, אני מייצגת את החברה עבורם, ותפקידי הוא לשקם את הפגיעה הכי קשה שחוו: חוסר אמון בבני אדם. לכן העמדה שלי מולם תהיה עם המון הערכה והמון צניעות, עם הרבה כבוד למה שהם חוו. אני בת של ניצולי שואה והסיפורים שלהם מתחברים לסיפורי המשפחה שלי מרומניה. צריך הרבה אומץ לשמוע את הסיפורים הקשים שעולים בקבוצה וביחידים כי זה לא קל.
"השאלה הראשונה שאני שואלת אותם תהיה תמיד, 'מתי השואה התחילה בשבילך?'. התשובות כמעט אף פעם לא תהיינה 'כשהגרמנים כבשו את העיירה'. הם יספרו לי על ערב שבת כשאמא מדליקה נרות ופתאום דפיקות בדלת, הגרמנים מגיעים וצריך להתלבש מהר, לארוז כמה דברים וללכת לפארק, אבל לא לשחק שם אלא לחכות כל הלילה בקור מקפיא ובשלג, ולא לדעת לאן לוקחים אותם.
"ניצולת שואה תגיע לקבוצה לא בגלל הזיכרונות אלא בגלל הקושי עם התמודדויות היום-יום. היא תבוא כי בעלה נפטר והיא לבדה, חווה בדידות, כאילו היא שוב ילדה קטנה ואבודה בלי אימא. תפקידי כמטפלת הוא לעזור להם להפשיר את הזיכרונות שקפאו ולבנות נרטיב חדש. לעשות הפרדה בין מה היה אז ומה היום. שורד שואה שמקבל עזרה, אוזן קשבת ותיווך לביטוח לאומי, יכול להתמודד טוב יותר וגם לעזור לאחרים. אנשים כאלו לרוב התגברו על מצוקות כי היו עצמאיים ולא סמכו על אף אחד. לא פעם הטיפול שלנו הוא לעזור להם להבין שדיור מוגן או מטפל זר הם לא משהו שבא להזיק, אלא להיפך, להיטיב איתם".
קיבלתי אנשים מתים, אבק אדם
"השורדים האחרונים האלו הם הפרק האחרון והחשוב ביותר בתולדות השואה", אומר אלירן קרן, מייסד ומתפעל מערך מתנדבי המעונות לניצולי השואה בישראל, בלב השרון. קרן הוא יו"ר ועד משפחות ארצי למעונות לניצולי השואה, זוכה בפרס מגן שר הבריאות על היקף תרומה עצום לרווחתם של ניצולי השואה פגועי הנפש בישראל, ובעל אות הוקרה מטעם ה"ליונס", ארגון המתנדבים הגדול בעולם. במשך שנתיים היה חבר השולחנות העגולים לניצולי השואה במשרד האוצר ושותף משמעותי בבניית מערך מתנדבים ארצי לכלל ניצולי השואה. אלירן מקדיש את חייו לטיפול בשורדי השואה. לפני כשנה נפטרה אמו, אחת הדיירות במעון שורדי השואה בלב השרון. הוא טיפל בה במשך שנים, והיא הסיבה לפועלו המרשים בתחום.
"אסור לנו לשכוח שרוב שורדי השואה הם לא מסכנים, חולים ועריריים, חלקם הקימו את המדינה, והם סופר מוצלחים ומובילים בתחומם", אומר אלירן. "אלי ויזל, טומי לפיד ואפרים קישון הם רק דוגמה. בתוך האוכלוסייה הזו יש חלק שהטראומה אצלם הייתה ברמה כזו, שהם נשארו אבק אדם, ובהרבה מובנים נשארו בשואה ולא יצאו ממנה".
מה קרה להם?
"כשאותם אנשים הגיעו לארץ מיד תייגו אותם כמטורפים, משוגעים או מפגרים, במקום לאבחן אותם כסובלים מפוסט-טראומה קשה, לא שונה מהיחס להלומי קרב בצבא בעבר. סגרו אותם בבתי חולים פסיכיאטריים ל-50 שנה. רק בשנת 1996 קבעה ועדת בזק ברשות השופט בזק, שזו אחת מהעוולות הנוראיות שנעשו פה ושמדובר בטעות בזיהוי. בעקבותיה הוצאו השורדים מהמחלקות הפסיכיאטריות ועברו למגורים במעונות מיוחדים בתוך הקהילה עם כסף שהגיע מגרמניה. המעונות הוקמו בשלושה בתי חולים פסיכיאטריים: שער מנשה, באר יעקב ולב השרון".
"אני זוכר שהייתי מגיע לאמא שלי למחלקה, לפני המעבר, ומזדעזע. זה היה מקום סגור ומסוגר עם חומות וגדרות, עם שומר בכניסה, כמו מחנה. הייתי מוצא אותה ואת השאר יושבים בבדידות איומה, שותקים ובוהים בתקרה. כשהתחלתי לדבר אז על מושגים של חמלה והתנדבות, חשבו שאני משוגע".
אלירן לא יכול היה להשלים עם המצב. הוא סגר את העסק, מכר את הבית ועבר לגור סמוך למעון ניצולי השואה לב השרון, לשם העביר גם את אימו. אז גם התחיל בפרויקט חיים עצום ומפעים, שמוקדש כולו לרווחת ניצולי השואה תשושי הנפש. "עד היום עברו כאן קרוב למאה אלף מתנדבים, אין-ספור פרויקטים שעשיתי שנגזרו אך ורק מהצרכים של השורדים, פרוייקטים כמו 'משפחה מחבקת' לשורדי שואה ללא עורף משפחתי, 'פרויקט חגים', הגשמת חלומות, ועוד".
איך מתחילים לטפל באנשים האלו?
"אני קיבלתי אנשים מתים שמהלכים בחיים, הם לא רצו כלום. כל מה שעשיתי עד היום נבע מזה. במשך שנים עשינו עבודה יום וליל רק בשביל להעיר בהם את הרצון למשהו", אומר קרן. "בתפיסת עולמי, כדי לרצות לחיות אדם צריך שני דברים בסיסיים ולא מדובר במזון ושתיה. מבחינתי זה הצורך באהבה והצורך בהשתייכות. במודל הזה, מעל לכל, האתגר הוא כל נושא המשמעות.
חוזרים לדבר בשפת האם
"הסיפור הקשה של שורדי השואה קשור לירידה הקוגניטיבית", אומר קרן. "אנחנו מדברים כאן על אחרוני השורדים עם הפגיעות הנפשיות הכי מורכבות. האנשים האלו היו פעם אנשים צעירים. בני 20, 30, 50 – הם עברו חיים שלמים עד שהגיעו למצב גריאטרי דמנטי. במצב נורמלי, איש מבוגר שוויצרי זוכר שבגיל עשר הוא ליטף פרה ואכל גלידה, אבל שורד שואה חוזר מיד למלחמה. אחרי חיים שלמים בעברית, הם חוזרים לדבר בשפת האם. יידיש, פולנית, רומנית. מבחינת האנשים האלו, השואה מתרחשת עכשיו, ובכל רגע הגרמנים עלולים לדפוק בדלת.
"בשנים שהיו לנו דיירים שורדי שואה עם דמנציה ואלצהיימר, הייתי מבקש מכולם לחלוץ את המגפיים בחורף לפני הכניסה, כי מבחינתם מגפיים זה גרמנים. יש ביניהם כאלו שחיו חיים נורמטיביים עם מנגנון הדחקה מצוין, ואז בגיל 80 הם מתחילים פתאום לדבר ולא מפסיקים. אתה שומע איך הם סירבו לקבל כסף, איך הצברים התעללו בהם וקראו להם 'סבונים'. מהמחקר שעשיתי לאורך השנים, ראיתי איך השואה, שנשארה מודחקת בתת-מודע, מתפרצת באכזריות דווקא בזקנה ובסוף החיים".
קרן חקר ופיתח טכניקות טיפול חדשות. "השתמשנו בכל האמצעים לעורר אותם: מוזיקה, צילום, בוטניקה, ספארי, כותל – כל דבר כזה הוא מבצע לוגיסטי מטורף. הורדנו אותם מהפיג'מות והחזרנו להם את הבגדים, חגגנו ימי הולדת, הגשמנו חלומות. שורדת אחת רצתה לנסוע לים, וזה נגמר בכיסא גלגלים עם בלון מיוחד שנכנס לים שתרם בחור ערבי, והכנסנו אותה למים עם מסוק. התמונה שלה הוצגה באו"ם. שורדת אחרת כל הזמן שמעה את יהורם גאון והוא הגיע לפגוש אותה עם זר פרחים.
"אני מרגיש זכות להיות שותף לחלק הרביעי של השואה. שלושת הפרקים הקודמים שנכתבו ותועדו הם הסיפור של ששת המיליונים, הסיפור של חסידי אומות העולם, וההכרה של השנים האחרונות, על יהודים שהצילו יהודים. אני מתעד עכשיו את האנשים שניצלו מהשואה ונשארו בהרבה מאוד מובנים מתים מנטלית. הסיפור של הצלת שורדי השואה והחזרתם לחיים זה החלק הרביעי, שבו זכיתי לשמש צינור.
לדאוג גם לקבורה מכובדת
"אני הבן אדם שנפרד מהכי הרבה אנשים. קרוב ל-300 ב-15 שנים. תקופת הקורונה הייתה הקשה מכולן. לא פעם הייתי היחיד שעמד לצידם ברגעים האחרונים וגם ללוויה הגעתי לבדי", מספר קרן. "כשמגיע אליי שורד שואה חדש, זה כמו לאמץ ילד. לא אתן לשורדי שואה למות משברון לב. המחיר הכי גדול ששילמתי הוא שנפרדתי ממאות אנשים שראיתי אותם כילדים שלי, והייתי עבורם אם ואב".
עוד נושא שלא מדברים עליו הוא הקבורה של שורדי השואה. "לחלק משורדי השואה לא היו תעודות זהות ולא רשומה כתובת מגורים, והיו קוברים אותם בכל מיני מקומות לא מכובדים. עשיתי פרויקט של הפקת תעודות זהות לכולם ומקומות קבורה ראויים, ואני מפרסם מודעות בפייסבוק וכך אנשים מגיעים ללוויה לתת כבוד אחרון.
"הסיפור של דן קליין הוא סיפורם של הניצולים הללו. קליין נולד בזגרב למשפחה עשירה ומפנקת. כשהתחילה המלחמה, הנאצים לקחו את משפחתו למחנה ובדרך נס סבתו הצליחה להציל אותו ואת אחותו. הזיכרון היחיד שלו מהוריו הוא פניהם הנפולים בשעת הפרידה. כל משפחתו נרצחה. בארץ השתלב בקיבוץ והתגייס לגבעתי. אחרי שהשתתף בקרבות שוחרר וניסה להתפרנס מחלוקת עיתונים, בניין, ואפילו כתיבה בעיתון. בשנת 1962 התפרצה אצלו פוסט-טראומה הוא אושפז לראשונה. הוא ניסה לחזור לחיים עצמאיים אבל לא הצליח. בשנות השבעים התאשפז ב'לב השרון' וכשנפתח המעון עבר לשם".
במשך 57 שנה קליין העביר את חייו במוסד פסיכיאטרי, כשהוא מסוגר בחדרו, ספון במיטה. הוא פחד מהמדים של הצוות פחד מוות. "קליין היה חכם וידען גדול בהרבה תחומים אבל אף אחד לא האמין לסיפורים שלו. חשבו שהוא ממציא הכול בגלל שהוא חולה נפש. יום אחד הגיעה שורדת למעון ומיד זיהתה אותו כאלוף שחמט. היא אישרה את כל הסיפורים שלו. החלטנו להפגיש אותו עם מח"ט גבעתי דאז, שהביא לו כומתה והצדיע לו. במשך שנה אחרי הפגישה הזו הוא לא הוריד את הכומתה מראשו וביקש ממני להיקבר איתה. הסיפור שלו הוא הסיפור של כל מי שחי בצללים, שהשואה הכריעה אותו, שנשאר עם הזוועות שלא עזבו אותו. הוא היה שואל אותי כל הזמן, 'אלירן, אפשר למות מדיכאון?'".
הרבה כאב מוטל על כתפיך.
"כשאשתי אמרה לי שאני צורח בלילות, התחלתי לטפל גם בעצמי. בהרבה מובנים אני כמו שורד שואה דור ראשון, כי חייתי ונשמתי שואה מרגע היוולדי. אני מודע למחירים שאני משלם, אבל זו הייתה בחירתי וברור לי שזכיתי בחיים משמעותיים, שאני מקווה שימשיכו גם אחריי".
