יצאתי לדייט. חבר שידך, אז הלכתי. שעת ההזרקות הקבועה שלי היא עשר בלילה, והיות שאני "לא נותנת להזרקות לנהל לי את החיים", אז לקחתי מזרק וקרחון ויצאתי לפגוש את מר בחור. הדייט היה נחמד. ישבנו בים, דיברנו, שתינו, וידעתי מראש שקצת לפני השעה עשר אני "אצטרך לשירותים". הנחתי שלהגיד "אני צריכה להזריק", יעבוד קצת פחות בדייט הראשון. מה שלא לקחתי בחשבון זה שאני בים ואיך נראים שירותים ציבוריים בים. אני אחסוך לכם את הפרטים. עכשיו תוסיפו לזה גם מזרקים - לא שילוב אידיאלי.
הצטערתי שלא לקחתי הרבה יותר מגבוני אלכוהול לחיטוי (או לפחות בקבוק ליטר וחצי של סניטייזר), אבל ניצלתי עד תום את אלו שהיו לי כדי לנסות לייצר סביבה סטרילית. המזרק והבטן שלי נקיים, אבל אי אפשר לדעת לגבי השאר. האירוע בכללותו לקח לא מעט זמן. חמש הדקות הראשונות הוקדשו רק לשכנוע עצמי שאני מסוגלת להיכנס לשירותים האלה, תוך תפילה שהלוואי שכל מה שיש שם זה רק קורונה. חמש דקות נוספות לאחר ההזרקה הוקדשו להבנה שלא בדקתי מראש כמה נשאר לי במזרק, וש-125 מיליליטר זה הרבה פחות מה-350 שאני צריכה להזריק. ככה זה אחרי 3 יחידות מתמטיקה.
אני מהמרת שמר בחור חשב שנכנסתי לשירותים עם מוסף של סוף השבוע, בהתחשב בכמות הזמן שלקח לי לחזור אליו. אני רק יכולה להגיד שאני מעריכה את התגובה המאוד מנומסת וניסיון הסתרת ההפתעה שלו כשאמרתי לו ש"לא הייתי מסוגלת לעשות כלום כי ממש מלוכלך שם". להגנתי ייאמר שזה היה חצי נכון. ביקשתי ללכת הביתה כי "שתיתי הרבה ואני חייבת לשירותים". זה נשמע טוב יותר מ"כבר הרבה אחרי עשר ואני ממש חייבת עוד מזרק אחד שנמצא אצלי במקרר". בדייט הראשון את לא רוצה לחפור יותר מדי.
בסך הכול מחט ומזרק, לא?
קצת על ההזרקות. בתחילת התהליך יפנו אתכן להדרכת אחיות, שבה יראו לכן את כל סוגי המזרקים ויסבירו לכן איך להזריק. בגדול זה די פשוט, אם מתעלמים מהחלק שבו את באמת צריכה להזריק לעצמך. הזיכרון היחיד שיש לי מההדרכה הוא הרגע שבו אני מנסה להבין האם האחות באמת-באמת חושבת שאני אכניס לעצמי את המחט הזאת לבטן ומה אני אוכל אחר כך בארקפה שליד אסותא. כשכבר הגעתי לביס אבוקדו (למי שתהה) היה לי ברור שאני אבקש מחברים טובים בעלי ניסיון להזריק לי. איזה מזל שיש לי כאלו חברים שגרמו לי להרגיש שהבקשה הזאת היא הכי הגיונית, ושהסכימו בכזה חיוך ואהבה שאתייצב אצלם בבית כל ערב. אולי גם הם חשבו שאני אכנס להיריון כבר בסיבוב הראשון.
כמו שאולי הבנתם כבר מהטור הקודם, אין אצלי חשיבה לטווח ארוך. או חשיבה בכלל. הכול על אוטומט. את ההזרקה הראשונה עשיתי בעזרת חברים (על פיצה ובירה) אבל אחר כך כבר המשכתי לבד, במשך יומיים שלמים. אז הסתבר לי שלפי פרוטוקול הטיפול שלי אני צריכה להחליף מזרק ושלא כל המזרקים זהים. אני בטוחה שכל זה היה בהדרכה. ייתכן שזה היה בשלב שבו ניסיתי להיזכר אם פתחו כבר סניף של לחמנינה גם ברמת החייל.
החברים הטובים שלי, שעברו שבעה סבבי טיפול עד שהגיעה הבת הבכורה המהממת שלהם (ואחריה עוד שניים מהממים לא פחות), היו החברים הכי טובים והתקשרו לעדכן אותי שהם נוסעים לסופ"ש, אבל יהיו זמינים עבורי בערב אם אצטרך. "מה פתאום" אמרתי להם, "לא אפריע לכם", ולעצמי אמרתי שאני גיבורה ועושה תינוק לבד - אז אני חייבת להצליח לעשות גם את זה לבד. ומה הבעיה? יש הכול ביוטיוב. בסך הכול מזרק ומחט. מיליוני נשים כבר עשו זאת לפניי.
סרטוני הזרקות ביוטיוב זה כמו כל דבר אחר ביוטיוב. נקודת המוצא היא - אל תאמינו למה שאתם רואים. אני בטוחה שאם מישהו היה מסתכל עליי מהצד הוא היה בטוח שאני עוקבת אחרי הוראות הרכבה לשידת שמונה מגירות Hemnes באתר של איקאה (ואני אלופה בלהרכיב רהיטים של איקאה, סתם לידע כללי). צפיתי בזה שוב ושוב, עצרתי בכל שנייה וחצי בפריז על המסך, חזרתי אחורה, התחלתי שוב, ושוב עצרתי להסתכל על המסך.
לא היה קשר בין הפרצוף המחייך של החמודה והקלות שבה היא משכה את הנוזל למזרק, לבין סימני הדקירות בבטן שלי והמחטים הזרוקות על השולחן אחרי לא מעט ניסיונות כושלים
שעה שלמה על סרטון של שלוש דקות. ועדיין. לא משנה כמה צפיתי בזה, בשום שלב זה לא נראה הגיוני. לא הפעולה עצמה, אבל בעיקר לא היה קשר בין הפרצוף המחייך של החמודה והקלות שבה היא משכה את הנוזל למזרק, לבין סימני הדקירות בבטן שלי והמחטים הזרוקות על השולחן אחרי לא מעט ניסיונות כושלים. זה לא שהייתי לחוצה, פשוט הסתבר שאני קצת מוגבלת כשזה מגיע למזרק הספציפי הזה. החברים הטובים שלי אמרו שאוכל להתקשר אליהם ובשלב הזה אני כבר לא גיבורה בכלל, אז אני מתקשרת.
חברים טובים יהיו שם בשבילך תמיד. תמיד. לא משנה איפה הם יהיו, לא משנה שהם סופסוף לבד בלי הילדים ולא משנה שהם אחרי MD ומסטולים מהתחת. עם כל הכבוד להדרכת האחיות, לעלוני ההסברה ולסרטונים ביוטיוב – אין כמו תמיכה טלפונית של חבר על MDMA כשברקע עוד אנשים מסטולים לא פחות שגם מעודדים אותך (בהתלהבות יתרה אולי), למרות שלא נפגשנו מעולם. אבל זה עבד. אחרי שאושר לי שזה בסדר להזריק גם בועות אוויר.
אולי כל מה שהזוי כאן זה שהסיטואציה באותו רגע לא הרגישה לי הזויה יותר מכל התהליך הזה - של לעשות ילד לבד ובחדר ניתוח.
עד היום, אחרי לא מעט סבבי טיפול, אני עדיין לא מסתדרת עם המזרק של האבקה והנוזל (מה שרק מחזק את ההשערה שהבעיה היא אצלי ואין לכן באמת ממה לחשוש). אבל לפחות עכשיו אני כבר יודעת שיש מזרק "קל" יותר שאפשר לבקש לפעמים במקום, כדי שההזרקות בערב ייקחו רק חמש דקות. כי בסוף, אחרי שנה של טיפולים, אני לא באמת יודעת כמה זמן זה עוד ייקח ואני מנסה לחפש את הדרכים לעשות את זה קל יותר. יש לי מספיק דברים אחרים מסביב להתמודד איתם.
ידעתי מההתחלה שזה ייקח זמן (ועדיין קצת קיוויתי שאיכנס להיריון כבר בסיבוב הראשון) ואני יודעת ובטוחה שבסוף זה יקרה. עד אז, אני משתכללת עם ההסתרות של המזרקים במידת הצורך (בתוך הקלקרים של גלידות "גולדה" זה אולי מסתתר טוב, אבל גם מגדיל את הסיכוי להיחשף) ועם ההזרקות בכלל.
3 צפייה בגלריה
את המזרקים של הסבב הראשון שמרתי בבקבוק זכוכית יפה. בשני כבר עברתי לקופסת קרטון גדולה
(צילום: גל)
אני מקפידה לחייך תמיד כשאני מזריקה, כי גם המוח צריך קצת הורמונים, וחיוך עושה טוב, ואני גם אוכלת משהו טעים לפני / אחרי (סתם כי זה תירוץ טוב). וזה כמעט תמיד מול הטלוויזיה עם תוכנית שאני אוהבת. כמו כל דבר, אחרי שמתגברים על הקושי הראשוני ובאמת מתמודדים עם הפחד - הכול משתחרר ומרגיש קל ופשוט הרבה יותר. ותכלס, מאז הדייט ההוא, אני נכנסת לכל שירותים ציבוריים כמו גדולה.
