מאז מתקפת החמאס האכזרית ב-7 באוקטובר צפיתי בלא מעט זוועות שהתרחשו במהלך הטבח הנורא. דווקא אני, שנמנעת מצפייה בסרטי אימה ואפילו בסדרות מתח, לא פספסתי כמעט אף תמונה או סרטון מחרידים מאותה שבת ארורה.
אם להיות כנה - מעולם לא צפיתי בכל כך הרבה גופות כמו בחודש וחצי האחרונים. אולי זו גם הסיבה לכך שהרגשתי מספיק חסינה כדי לאשר את הגעתי להקרנת העיתונאים של "סרטון הזוועות". אותו סרטון שמורכב מפשעי המלחמה המחרידים שביצעו מחבלי החמאס, וצולמו על ידי מצלמות הגוף שנשאו עימם באותו יום ארור. אותו סרטון שרק מעטים שרדו אותו עד סופו. 47 דקות של רוע טהור, שכמותו ראו רק ניצולי השואה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ואולי כאן גם טמון ההסבר לחובה המוסרית שהטלתי על עצמי כדור שלישי לשואה: בדיוק כפי שצפיתי בכל סרט שואה שקיים ואני יודעת לדקלם בעל פה את הזוועות שהנאצים חוללו, כך עליי לצפות בזוועות שהמחבלים הנתעבים ביצעו בתושבי העוטף, במבלים במסיבה ובחיילים באותה שבת. אם אלו שניצלו מהטבח ונחשפו למראות קשים כל כך הצליחו לשרוד - גם אני אצליח להתמודד עם 47 דקות של גיהינום.
אבל זה לא קרה. יום אחרי שאישרתי את הגעתי להקרנה, כבר שלחתי הודעת ביטול לוואטסאפ של החיילת החביבה מדובר צה"ל. אחרי לילה שלם של מועקה ומחשבות על הזוועות שבהן אני עומדת לצפות, במקביל להבנה שיכול להיות שאצא מהאולם שונה מאיך שנכנסתי אליו, הגעתי למסקנה שלמרות הרצון לדעת, ולמרות הצורך להרגיש את הכאב של אלו שחוו על בשרם את הטבח - שום דבר טוב לא יֵצא מכך שגם הנפש שלי תיפצע.
והנפש בהחלט עלולה להיפצע. הסרטון של דובר צה"ל הוא כלי חשוב ומהותי בהסברה של ישראל, עדות בלתי ניתנת להכחשה לאכזריות של חמאס. אבל עבור רבים מאיתנו, אלה שכבר יודעים מה קרה, צפייה בסרטונים מהשבת השחורה יכולה להפוך למכה קשה. המועצה הלאומית לפוסט-טראומה, בניהולו של פרופ' איל פרוכטר, אפילו הוציאה מכתב אזהרה מפני צפייה בסרטון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"הצפייה בסרטון הזוועות עלולה להוביל להתפרצות של תחלואה נפשית מלאה, עלייה בדיכאון ושימוש בתרופות הרגעה", אומר פרופ' פרוכטר. "יש אנשים שדיווחו שהם סובלים מביעותי לילה מאז הצפייה בסרטון, חלקם גם דיווחו על תסמינים פוסט-טראומטיים, בהם גם העורכים שצפו בחומרים וחתכו את הסרטים, וזקוקים לטיפול ייחודי בטראומה".
המכתב נשלח בעקבות חשש לדליפה של הסרטון, אף על פי שהוא מוקרן בפני קהלים מסוימים מאוד, ולא ניתן להכניס מכשירים סלולריים להקרנות שלו. "החשש שלנו הוא שתהיה הרחבה של מעגלי הצפייה, דבר שעלול כאמור להוביל לנזק לצופים - בעיקר עבור אנשים שסובלים מפוסט-טראומה והסרט עלול להוות טריגר משמעותי שיחמיר את מצבם, עבור בני נוער וילדים שהצפייה עלולה ליצור אצלם סימפטומים של טראומה, להעצים אותם או לפגוע בנפש לטווח הארוך, וכן עבור בני משפחות הנרצחים, שעלולים להיחשף להתעללויות שעברו קרוביהם לפני שנרצחו", מוסיף פרוכטר.
החשיפה לזוועות באופן כל כך ישיר ומפורט כפי שהיא מתרחשת מאז 7 באוקטובר היא חסרת תקדים. אין מחקרים רבים בנושא, אבל לא צריכים להיות מומחים גדולים כדי להבין שצפייה בתוכני מדיה מזוויעים שאינם חלק מסרט אימה הוליוודי עלולה לצלק את הנפש, על אחת כמה וכמה כשמדובר בזוועות שהתרחשו במדינה שלך ושמאיימות על ביטחונך האישי.
"למוח יש יכולת להבחין בין מציאות לדמיון. נכון שמרכזי הפחד יכולים להידלק גם באמצע חלום או במהלך צפייה בסרט אימה, אבל כשנתעורר מהשינה או כשהסרט שבו צפינו יסתיים נבין מיד שמדובר במציאות מדומה", אומרת ד"ר קרן בן יצחק, חוקרת מוח ומטפלת רגשית. "לעומת זאת, ברגע שאני נחשפת לסרט זוועות שהתרחשו במציאות, ההשלכות על המוח שלי יהיו שונות לחלוטין".
על אף שהחשיפה לאירועים היא עקיפה?
"לצפייה בסרט שאני מבינה שהוא אמיתי, וקרה לא רחוק מהבית שלי, יש אלמנט של חשיפה ישירה. נכון שעל פי ההגדרה היבשה זו חשיפה עקיפה, אבל 'נוירוני המראה' במוח, המשמשים בסיס לחיקוי התנהגותי ולהבנה של סיטואציות חברתיות, להפגנת אמפתיה ולהזדהות, גורמים לנו להרגיש חלק מהאירוע.
"חשוב גם להדגיש שמבחינה פסיכיאטרית אירועי קצה לא חייבים להכיל איום קונקרטי. חוויית האיום יכולה גם להיות סובייקטיבית ורגשית לחלוטין, וזו גם עוד אחת מהסיבות לכך שהצפייה בסרטון עלולה להוביל לתגובה טראומטית".
5 צפייה בגלריה
הנוירונים בחלקים האחוריים של המוח גורמים לנו להרגיש חלק מהסיטואציה
(צילום: shutterstock)
עם זאת, בן יצחק מבקשת להדגיש ש"אין דבר כזה 'תמיד' או 'אף פעם' כשמדובר בבני אדם - הכול תלוי באדם שצופה, במשך זמן הצפייה, במבנה הנפשי שלו ובכמות המשאבים שיש לו באופן כללי להתמודדות עם סיטואציות קיצוניות בהן הוא נתקל, ואפילו בתקופה שבה הוא נחשף לתכנים האלו. אנחנו מאוד הטרוגניים, והמוח הוא איבר דינמי במיוחד".
אז למה לא להציג את סרטון הזוועות ולאפשר את הבחירה למי שמעוניין לצפות בו?
"מכיוון שעדיין אנחנו מדברים על הכלל, ויש סיכוי מספיק סביר כדי שתצא אזהרת צפייה. אני באופן כללי לא ממליצה לצפות בזה למי שלא חייב. אין ספק שיש צורך בהסברה ולכן הסרט הזה גם נערך, ויחד עם זאת זה לא משהו שאמור להיות נגיש לאוכלוסייה הכללית, בטח לא לילדים ולבני נוער שהמוח שלהם עדיין מתפתח, וחייבים להחזיק עבורם את האשליה שהם מוגנים ובטוחים. הזוועות האלו יכולות לסדוק את התודעה באופן מאוד מטלטל".
אז האם מאז 7 באוקטובר כולנו בסוג של טראומה, כפי שרבים נוהגים לומר בימים אלו? לפי ד"ר בן יצחק, ממש לא: "נראה שהמילה 'טראומה' מאוד קלה על ההדק בימים אלו; 'כולם טראומטיים', 'כולם סובלים מטראומה', 'כולם עלולים להיכנס לטראומה'. אז לא, לא כולם בטראומה ולא כולם ייכנסו לטראומה, ואולי כדאי להסביר את המשמעות של האבחנה הזו כדי שנבין שלרובנו יש תגובות נורמליות לתקופה לא נורמלית".
טראומה בהגדרתה הראשונית היא פצע. ההגדרה הנוספת והמקצועית שלה היא קבוצה של תגובות לאירועי קצה, ממשיים או עקיפים, ובניגוד למה שחלק טועים לחשוב, טראומה היא התגובה ולא האירוע עצמו.
"מדובר בפגיעה מאוד מפתיעה וברוטלית ברקמות הגוף שמגינות עלינו מפני גירויים שעלולים לחדור אותן ולפגוע בנו", היא מסבירה. "מתוך הידיעה הזאת אפשר לומר שטראומה נפשית היא פציעה ברוטלית מאוד, בלתי צפויה ובלתי נשלטת ברקמות ההגנה של המבנה הנפשי שלנו, שעלולה להוביל לתגובות הטראומטיות".
שלוש תגובות כוללת אותה קבוצה: הראשונה שבהן היא "תגובת דחק מיידית", הנחשבת לתגובה טבעית שלרוב לא תתפתח להפרעה פתולוגית, לא תפגע בתפקוד ולא תהפוך לחלק מהתודעה היומיומית. אצל רוב האנשים היא תחלוף מעצמה כעבור שלושה ימים, שלאחריהם ילכו ויצטמצמו גם הסימפטומים המתלווים אליה. בין היתר מדובר במראות חודרניים מהאירוע, מחשבות חודרניות שמגיחות באופן בלתי נשלט וכוללות תגובות פיזיות של חרדה כמו דופק גבוה, עלייה בלחץ הדם ובקצב הנשימה, בחילות והזעות. במקרים רבים יופיעו גם חלומות רעים וקשיי הירדמות.
שתי התגובות הנוספות כבר משתייכות לתחום הפסיכיאטרי: התגובה הקלה יותר מבין השתיים היא "הפרעת דחק אקוטית" (Acute Stress Disorder), הנמשכת כארבעה שבועות ממועד האירוע ופוגעת בתפקוד. בדומה ל"תגובת הדחק המיידית", גם כאן יופיעו סימפטומים גופניים שמאפיינים חרדה, אבל במקרה הזה הם יימשכו לאורך כל ארבעת השבועות, ויגרמו לניתוק רגשי ולפגיעה משמעותית בתפקוד היומיומי.
התגובה השלישית והחמורה ביותר היא "חוויית דחק פוסט-טראומטית" (PTSD), המתאפיינת בשורה של סימפטומים שמופיעים מתחילת האירוע וממשיכים להופיע גם שנים אחרי שהוא הסתיים. "כאן אנחנו כבר מדברים על היווצרות של סימפטומים כרוניים שפוגעים בתפקוד היומיומי ובהתבססות של חוסר ודאות, חוסר שליטה וחוסר אונים במוח, המייצרים שינוי תודעתי סבוך ומורכב במיוחד לטיפול".
המוח הטראומטי, מסבירה בן יצחק, משתנה גם מבחינה פיזית: "מוח כזה יהיה מעורער עצבית באופן כרוני בחלקים כמו האמיגדלה למשל, שאחראים על הפחד והחרדה, על ההיגיון, על האמפתיה, על יכולת ההזדהות ועל הוויסות הרגשי. יהיו גם שינויים באזור ההיפוקמפוס, הנמצא בסמוך לאמיגדלה ובדומה אליה גם הוא שייך למערכת הרגש, ואחראי בין היתר על התאמת תגובה לסיטואציה. יש אזורים בהיפוקמפוס שלא מתפקדים כמו שצריך במצב של פוסט-טראומה, ולכן אדם שסובל מההפרעה הזאת עלול להגיב בצורה מאוד לא מותאמת לטריגר מסוים. גם הזיכרון שלו לא יהיה מאוחסן באופן תקין, וחלקים מהמוח יתקשו להתייחס לאירוע בזמן עבר ויהיו בו לא מעט חורים שחורים ללא עלילה מסודרת".
מחקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת אירווין בקליפורניה בחן את ההשפעה של שידורי החדשות לאחר אירועי 11 בספטמבר. המחקר, שבו השתתפו יותר מאלף משתתפים, מצא כי לאנשים שצפו בחדשות באינטנסיביות ובמשך זמן ממושך - בין ארבע לשמונה שעות ביום - היה סיכון גבוה יותר לפתח תסמינים של פוסט-טראומה. מבין הנסיינים שצפו בטלוויזיה פחות מארבע שעות ביום, 3% פיתחו תסמיני פוסט-טראומה, אך מבין אלה שצפו יותר מארבע שעות ביום זינק שיעורם ל-12%. המשתתפים הפגינו רמות גבוהות מאוד של לחץ, שכללו לא רק תגובות מנטליות אלא גם תגובות פיזיולוגיות, שבאו לידי ביטוי גם לאחר שלוש שנים.
מיהם לרוב אותם אנשים שיצפו בסרטונים האלו?
"לדעתי, מבלי שחקרתי את הנושא, רובם אנשים צעירים. בטח לא אנשים בגיל השלישי ולא הורים לילדים קטנים. הטאבו שיש על הסרטונים האלו גורם לחלק מהמתבגרים לרצות 'דווקא' לצפות בהם. הגיל הזה מתאפיין ב'מבחני אומץ' שהמתבגרים עושים לעצמם, והרצון שלהם לצפות בזה קשור לשלבים התפתחותיים של המוח, ליצר של סקרנות ובאופן פרדוקסלי גם לצורך בוודאות. אנשים שזקוקים באופן אובססיבי וכפייתי לוודאות ולמידע נמצאים גם הם בסיכון גבוה יותר לצפות בסרטונים האלו, למרות המחיר הנפשי הגבוה שהם משלמים על הצפייה".
לצד אלו, היא אומרת, יש אנשים שצפייה בסרטונים האלו היא הדרך שלהם לשחרר יצרים אלימים החבויים בהם. "סרטי הזוועות האלו הם למעשה כמו סרטי סנאף, ויש אנשים שהצפייה בזוועות היא הדרך שהם מצאו כדי לפרוק את היצרים האלימים שלהם מבלי להוציא אותם לפועל. אבל שוב, אני לא חושבת שאלו רוב האנשים שצופים בזה".
מהו הסיכוי שהצפייה בסרטונים תפגע בחמלה ובאמפתיה של הצופים?
"בדיוק כמו השאלה על צפייה או חשיפה לאובדנות. אז לא, אלימות היא לא מידבקת כמו שאובדנות היא לא מידבקת, אלא רק עבור אותם אנשים שמלכתחילה הם בעלי מבנה אישיות אלים או אובדני. אדם שהוא לא אלים לא יתחיל להיות אלים כי הוא צופה בסרט כזה. זה לא עובד ככה, ואוי ואבוי לנו אם כן. בוודאי שהצפייה בתכנים האלו יכולה לעורר בנו זעם, ואין דבר אנושי מזה, אבל זה לא יגרום לנו להתחיל לבצע פעולות אלימות".
