לונג קוביד, פוסט קוביד, תסמונת פוסט קורונה: לא משנה איך תקראו לזה - מדי יום מצטרפים מחלימי קורונה חדשים למעגל ומעידים על אינספור תסמינים מסוגים שונים: בעיות נשימתיות, כאבי שרירים ומפרקים, סיבוכים לבביים ונוירולוגיים, סחרחורות, בחילות, כאבי ראש, עייפות, הפרעות שינה, מחלות עור, ירידה בשמיעה ובראייה, מצוקה נפשית ועוד.
קראו עוד:
"חשוב לי שאנשים יבינו מה אנחנו עוברים, ושזה אמיתי", אומרת אור פז מרמת גן, אחת מנפגעי הפוסט קורונה שהסכימה לדבר על כך. היא בת 63, אם לבן, עובדת במחלקה האונקולוגית של בית החולים אסותא ברמת החייל, והיא מתארת את חוויותיה לפרטי פרטים: תאריכים, מספרים, בעיקר כאבים וקשיים.
הגיע הזמן שנפשיל שרוולים ונצא למלחמה
"ב-30 במאי 2022 חליתי בקורונה", היא משחזרת. "החום זינק ל-40 מעלות, ומיד החלו כאבי ראש וגרון, שיעול, דופק מהיר - כל החבילה בתוך כמה שעות. רצו לאשפז אותי, אבל סירבתי. חודש ימים לקח לי להתחיל להתאושש. אחרי חמישה שבועות רצו שאחזור לעבודה. באותה תקופה היה אצלנו מחסור בכוח אדם, ונאלצתי לחזור למשרה מורחבת. האמת, קרסתי".
איך זה התבטא?
"הייתי חסרת יציבות. כשהייתי קמה מהכיסא, למשל, הייתי צריכה להיאחז במישהו, וזה היה סיוט. באחד הבקרים נהגתי לעבודה; השעה הייתה שש וחצי בבוקר, הרחוב היה ריק מאנשים, ולפתע ראיתי שחור בעיניים. הגעתי לבית החולים היסטרית. לחץ הדם שלי היה 210. אחר כך היו לי ימים מטורפים של לחץ דם 180. אנשים לא ממש הבינו מה עובר עליי, ולמה אני מתלוננת. הלכתי לרופא תעסוקתי, והוא המליץ לי לעבוד במשרה חלקית למשך שלושה חודשים, ואחר כך האריך את זה לחצי שנה נוספת. רק אז הרגשתי שיש מישהו שמבין מה אני עוברת.
"אני עדיין הייתי אופטימית אז, אבל הוא לא. הוא אמר, 'אני רואה את הבדיקות שלך, וברור לי שייקח זמן עד שתחזרי למשרה מלאה'. עכשיו אני מבינה כמה הוא צדק. בחודש השני להחלמה עדיין האמנתי שהחולשה שלי היא תוצר לוואי של המחלה, ושזה אוטוטו יעבור. נכון לעכשיו, אני סוגרת שבעה חודשים מאז שחליתי בקורונה, ועדיין יש לי בעיות שינה, סחרחורות, שיעול מתמשך, תחושות של חוסר אוויר, נזלת שלא מפסיקה והפרעות קצב לב שהיו לי במצב קל ומאוזן לפני הקורונה והחמירו. אובדן הטעם והריח זה משהו שולי, אז אני לא מציינת אותו".
לדבריה, היא לא קיבלה שום הדרכה או הסבר מהמערכת הרפואית. "מי חשב ללכת להיבדק? התחושה הייתה שזה עובר. בלי ד"ר אליזבטה דודניק, רופאה אונקולוגית ריאות שאימצה אותי, ובלי המנהלים שלי באסותא, אולי רק היום הייתי מתחילה את הבירורים".
אור פז: "נשארנו תלויים באוויר, בלי פתרון לבעיות שלנו. בהיעדר גוף שיודע לראות את הקורונה כמחלה כוללנית, נוצר מצב שרופא מומחה אחד שולח אותי לרופא מומחה אחר, וזה מעגל שלא נגמר"
היא כועסת גם על העובדה שרוב המרפאות הייעודיות למחלימי קורונה נסגרו. "עבדו בהן מיטב המומחים, שנתנו מענה בתחומים רבים, והן לא קיימות יותר, כי הקורונה נגמרה, כביכול. עדיין יש לי הפניה למרפאה כזאת, אבל אני לא יכולה לממש אותה, כי היא כבר לא קיימת. נשארנו תלויים באוויר, בלי פתרון הולם לבעיות שלנו. בהיעדר גוף שיודע לראות את הקורונה כמחלה כוללנית, נוצר מצב שרופא מומחה אחד שולח אותי לרופא מומחה אחר, וזה מעגל שלא נגמר.
"בדרך כלל אני לא בן אדם שנלחם ומשמיע קול, אבל אני חושבת שהגיע הזמן שנפשיל שרוולים ונצא למלחמה על ההווה ועל העתיד שלנו ושל המצטרפים החדשים למעגל המחלימים. המדינה חייבת לתת את דעתה עלינו, לשקול פרויקט משותף של משרד הבריאות עם קופות החולים והמרכזים הרפואיים ולדאוג לנו. הקורונה לא נגמרה. אנשים ממשיכים להידבק ולחלות".
שהרופאים לא יגידו שזו חרדה
דניאל פלד בולטניקוב (29) משלומי, בעל עסק לתשתיות לאתרי אינטרנט ולאפליקציות, סובל כבר חמישה חודשים מפוסט קורונה, וגם הוא חושב שיש להעלות את הנושא למודעות הציבורית ולקדם חקיקה שתקל על המחלימים לשרוד את התקופה שאחרי המחלה.
"יש הרבה אנשים שחווים קשיים ומתביישים לדבר", הוא אומר. "יש גם כאלה שלא מודעים לכך שמצבם קשור לסיבוכי קורונה. המחלימים שמודעים הם מיעוט. אני כבר חמישה חודשים סובל מתסמינים קשים: פעולה פשוטה כמו עלייה במדרגות קשה לי; אחיזה של חפץ קל גורמת לכאבי שרירים; הדופק לא סדיר; הסיבולת אפסית; יש ימים של חוסר תיאבון. ושהרופאים לא יגידו שזו חרדה. יש תסמינים נשימתיים שמעידים על בעיה אובייקטיבית. כשאני נושף, למשל, שומעים צפצוף גבוה, וזה אומר שיש קריסה של דרכי הנשימה העליונות".
דניאל פלד בולטניקוב: "נקלענו למציאות שבה אנחנו כל הזמן צריכים להוכיח שאנחנו סובלים באמת. אני בן 29 עם תסמינים של בן 92. אלמלא אשתי שטיפלה בי, וחמי שהיה צמוד אלינו, היה לי הרבה יותר קשה לעבור את התקופה הזו"
הוא חוצה את חייו לשניים: לפני הקורונה ואחריה. "מאז הקורונה אני סובל 24/7, ואין לזה תאריך תפוגה. זו השנה הכי נוראית שהייתה לי בחיים. מאז שחליתי, ירדתי 17 קילו. אני נשוי טרי, אז עולות מחשבות כמו איך אוכל לתפקד כאבא בצורה הזו, איך אוכל להרים תינוק, לרוץ אחריו, להחליף לו טיטול. כרגע אין לי כוחות בשביל הדברים האלה".
מה אתה רוצה, בעצם?
"שיכירו במונח פוסט קורונה כאבחון רפואי. שהמדינה תבטיח הכנסה בחודשים הראשונים, שהם הקשים ביותר. שייתנו זמן לשיקום ראשוני. שהמדינה תסבסד טיפולי רפואה משלימה, בייחוד תא לחץ היפרברי, שעולה הון עתק אבל נמצא כמציל חיים עבורנו. שיחייבו את ביטוחי הבריאות הפרטיים לכסות את הטיפולים ושיכניסו ללקסיקון שלהם 'פוסט קורונה' בהגדרה. חשוב לשקול גם מתן נכות זמנית, כולל תו נכה, ובגלל הכאבים שיש לנו, לשקול אישור שימוש בקנאביס רפואי".
הוא מבקש להדגיש גם מה לא צריך לעשות. "לא לשלוח אותנו הביתה עם כדור הרגעה ולומר שזו חרדה או שהכול בראש. נקלענו למציאות שבה אנחנו כל הזמן צריכים להוכיח שאנחנו סובלים באמת. אני בן 29 עם תסמינים של בן 92. אלמלא אשתי שטיפלה בי, וחמי שהיה צמוד אלינו, היה לי הרבה יותר קשה לעבור את התקופה הזו".
אני בן אדם חזק, אבל התרסקתי
רועי, בן 37 ממרכז הארץ, נשוי ואב לבן, עובד בתעשייה הביטחונית – מבין בדיוק על מה פלד בולטניקוב מדבר. הוא חלה בקורונה לראשונה לפני שנה, "ובניגוד לרבים אחרים שקיבלו מעין שפעת קלה, אני חטפתי את זה קשה", הוא אומר. "חודש שלם נוטרלתי במיטה. התעוררתי בבקרים עם בחילות, דפיקות לב, חולשות קשות. התסמינים העיקריים נשארו חודשים אחרי, וחלקם מלווים אותי גם עכשיו. הבעיה היא שאנשים לא באמת מבינים את עניין הלונג קוביד ומתייחסים לזה כאל שפעת שגרתית שעוברת. לכי תסבירי להם את האשפוזים הארוכים ואת הבדיקות התכופות שניסו לגלות מה לעזאזל עובר על הגוף שלי".
לדבריו, כל התקופה סבל מהתקפי חרדה. "זה מעולם לא היה בלקסיקון שלי, אבל חטפתי התקפים עכשיו. החרדה לא נבעה ממשהו קיומי, אלא הייתה מגננה של הגוף שלא הצליח להרים את עצמו מהקורונה. לשמחתי, אני בא מבית חזק וממשפחה תומכת. גם בעבודה חיבקו אותי. ברמה הטיפולית ניסיתי כל מה שיכול לעזור, כולל דברים אלטרנטיביים. מה שהביא לשיפור משמעותי היה שתיית מיץ רימונים בכמויות, קפסולות אומגה 3, פרוביוטיקה מסוגים מסוימים וטיפול באור אינפרא-אדום. אנשים צחקו עליי, אבל זה אשכרה עובד. ה-1,500 שקלים האלה היו ההשקעה הכי טובה שהייתה לי בחיי".
גם הוא מבקש שייבחנו זכויות חדשות עבור המחלימים ושייפתחו מרכזים ייעודים למחלה, ש"נזקיה הם אכזריים", לדבריו. "יש הרבה צחוקים והומור שחור בעניין הזה, אבל מי שסובל מלונג קוביד ואומר שהוא לא שבר כלי - משקר לעצמו. בלי אשתי המדהימה והוריי המסורים לא הייתי יוצא מזה. אני בן אדם חזק בדרך כלל, אבל פה התרסקתי".
