כשהילה מלמד (38) חזרה מהשבי עם אביה ושניהם יצאו מהמסוק בבית החולים שיבא - כל הרגשות התפרצו. "התפרקנו זו על זה ממש, אי אפשר להסביר את זה במילים. כל הרגש שנבנה מתחילת המלחמה שלא יכולנו לשחרר אותו ברמה הזאת, פתאום לחוות את זה מול עוד בנאדם ולדמיין את עצמך בסיטואציה הזאת, במפגש הזה. פשוט נשברנו שם". גם כשיונתן בק (37) חזר מהשבי, הרגשות הציפו והוא בכה עם הרופא והעובד הסוציאלי. הילה ויונתן הם שחקנים במרכז הסימולציה הרפואי בשיבא (מסר) שבו מדמים תרחישים רפואיים. מעולם לא העלו על דעתם שיגלמו שם חטופים ישראלים שחוזרים מהשבי בעזה.
המרכז הרפואי שיבא קלט עד כה יותר מ-30 חטופים ששבו, ונערך מראש בין היתר באמצעות סימולציות. "אנחנו מריצים את הצוותים על יבש עם השחקנים. נותנים להם תחושה אמיתית עם שחקן שמדמה חטוף במצב המאתגר הפיזי הנפשי התקשורתי", מסבירה גלית גרבלר, מנהלת תחום סימולציה מבוססת שחקנים. היא מסבירה שכך ניתן לשים דגשים על מה צריך לשנות, מה לא עובד ומה צריך לחזק. גרבלר מעידה שבזמן הסימולציות השחקנים מאופרים ומולבשים בצורה שמדמה את החטופים ובמידת האפשר נכנסים לנעליהם, דבר שלא קל גם עבורם.
הילה מלמד משחקת כבר 10 שנים. בין הדמויות ששיחקה בסימולציות הייתה גם חטופה שחזרה במצב נפשי ירוד. היא לא יכלה לתקשר בכלל לאחר שחוותה התעללות מינית. "ניסינו לחשוב על כל בנאדם ואיך הוא היה יכול לחוות את השבי הזה. מה רמת הטראומה והתקשורת. אם זה פגיעות מיניות, איך להתמודד עם הדבר הזה". מלמד מעידה שבסימולציות חשבו על כל הפרטים הקטנים - מה להביא לחטופים, איך לדבר איתם, מה המשפט הראשון שאומרים להם, איפה להושיב את המשפחות שמקבלות אותם ובמה להאכיל אותם, "עכשיו זה אולי נראה טריוויאלי, אבל לא ציפיתי לרמה כזאת של פרטים".
יונתן בק שיחק אב של חטופה שחזרה מהשבי אחרי שעברה שם פגיעות מיניות. בתפקיד אחר שיחק נער שחזר מהשבי. בק הגיע להבנה שכל דמות גברית מלחיצה אותו, היא הזכירה לו את השובים בעזה. הוא העיר על כך במשוב ולאחר מכן העיד שקרא שבמקרים רבים רוב הצוות שקיבל את החטופים הורכב מנשים. הוריו של החטוף ששיחק בק נרצחו ב-7 באוקטובר, ובסימולציה הוא נאלץ לקבל את הבשורה כשהגיע לבית החולים לאחר ששוחרר מהשבי בעזה. "לא הייתי צריך לשחק בכלל", מספר בק, "כשאנחנו משחקים, אנחנו בוכים באמת ומנסים להבין מה הדמות מרגישה. פה הבכי היה משותף - של השחקן, של הרופא וגם של העובד הסוציאלי. יחד הבנו שזאת המציאות, וההבנה המשותפת הזאת חזקה מאוד".
יונתן בק: "כשאנחנו משחקים, אנחנו בוכים באמת ומנסים להבין מה הדמות מרגישה. פה הבכי היה משותף - של השחקן, של הרופא וגם של העובד הסוציאלי. יחד הבנו שזאת המציאות, וההבנה המשותפת הזאת חזקה מאוד"
במרכז הסימולציה הרפואית בשיבא, עם שלוחה נוספת בהדסה הר הצופים, פעילים כ-100 שחקנים החל מגיל 18 (שיודעים לשחק במידת הצורך גם קטינים) ועד גיל 85. הוא הוקם על ידי פרופ' אמתי זיו שמנהל אותו כיום במקביל לתפקידו כמנהל בית החולים השיקומי המשולב בשיבא. הוא הביא את החזון והיוזמה הזאת מארה"ב לאחר שנחשף לסימולציות דומות בבתי חולים ובבחינות בבתי ספר לרפואה. המטרה שעמדה לנגד עיניו הייתה לשפר את תרבות, בטיחות, איכות ומוכנות מערכת הבריאות במשימות שגרה וקיצון. נושא החטופים קרוב במיוחד לליבו. הוא סיים קורס טיס באותו מחזור עם הנווט השבוי רון ארד, ולדבריו היה מעורב בהחזרת גלעד שליט.
"אסור שיהיו עוד 134 רון ארדים. זה אחד הסיוטים הכי גדולים שיכולים לקרות לחברה הישראלית", הוא אומר. אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כשהמשיך להתאמן בטיסות מילואים, התמחה ברפואת ילדים ובמשך השנים שם לב להבדל המהותי בין הכשרות רופאים לאלו של הטייסים. לדבריו, הטייסים חייבים להתאמן ולתרגל כישורים שונים בצורה רגולטורית כחלק מרישיון הטיס שלהם. לעומתם, הכשרת הרופאים הייתה בעיקר מקצועית אבל לא מעשית בכל נושא כישורי האנוש. "רופאים לומדים את זה תוך כדי תנועה והיה לי קשה לראות את זה". פרופ' זיו רצה להכניס את הכישורים האנושיים לתוכניות הסטודנטים לרפואה כמו שעושים במשובים חברתיים בחיל האוויר. לשלב מיומנויות של עבודת צוות, עבודה תחת לחץ ובמצבי קיצון בזמן התרגולים והקורסים. "את הדבר שצריך שיהיה לטייסים, הרפואה הזניחה", אומר פרופ' זיו.
בשנות ה-90 החל זיו לעבוד עם ארגון אמריקני שבחן את נושא המוכנות והמיומנות של בוגרי לימודי הרפואה בארה"ב. באותם הימים פורסם דוח שחשף שסיבת המוות החמישית בארה"ב היא כשלים במערכת הבריאות. לפי הדוח, בכל שנה מתים יותר מ-100 אלף מטופלים בארה"ב מטעויות של מערכת הבריאות. כיום, לדברי פרופ' זיו, טעויות רפואיות הפכו לגורם נפוץ עוד יותר והן הגורם השלישי למוות באמריקה, כש-70-60 אחוזים מהטעויות של הרופאים מבוססות על התקשורת האנושית שלהם. "העולם מנסה להדחיק את זה. שכשאתה בא לרופא זה די מסוכן. אין אדם שלא מכיר מטופל שנפגע מטעות רפואית, אז הסימולציה ככלל וזו שמבוססת על שחקנים בפרט באה לסייע בשיפור מיומנויות צוותי רפואה ובצמצום מגפת הטעויות".
5 צפייה בגלריה
"סימולציה משפרת מיומנויות של צוותי רפואה כדי לצמצם את מגפת הטעויות". פרופ' אמתי זיו, מנהל בית החולים השיקומי במרכז הרפואי שיבא
( צילום: ירון שרון)
פרופ' זיו והצוות שלו יצרו מודל מבוסס שחקנים שיגלמו דמויות באותם מצבי הקיצון שהצוות הרפואי יפגוש ויבחנו כישורים קליניים ותקשורתיים לצד הבדיקות הרפואיות וגם נותנים משוב בונה בסוף הסימולציה, מודל שנעשה בו שימוש בבחינות רבות בעולם עד היום. זיו חזר לארץ בשנת 2000 והקים בשיבא את מרכז הסימולציה שעושה שימוש באותו המודל. "זה מקום לטעות בו ולתהות בו. הכול מתוחקר ומיושם לצורכי עבודה טובה יותר מול המציאות עצמה".
פרופ' אמתי זיו: "גם אם תעשה את הכי טוב שאתה יכול, לעולם לא תהיה מוכן לפגוש את השבויה שחוזרת שאולי עברה התעללות מינית. אז תרגלנו כדי לדייק כיצד לעטוף אותם בצורה הכי נכונה ונעשה עוד תרגולים כאלו בתקווה לעסקה נוספת"
זיו מספר שמרכז הסימולציה בשיבא הוא אחד מהמעסיקים הגדולים בארץ של שחקנים. הוא מכין צוותי רפואה וגם קצינות נפגעים למצבי קיצון נוספים ומצבי תקשורת שאף הכשרה אחרת לא הייתה מכינה אותן אליהם. בהקשר הזה נכנס גם נושא השבויים. רוב האנשים שבאו איתם במגע, מרופאים בבתי החולים ועד הקב"נית בכרם שלום, עברו סימולציות דומות שיכינו אותם לקבלת השבויים והמשפחות. "גם אם תעשה את הכי טוב שאתה יכול, לעולם לא תהיה מוכן לפגוש את השבויה שחוזרת שאולי עברה התעללות מינית. אז תרגלנו כדי לדייק כיצד לעטוף אותם בצורה הכי נכונה ונעשה עוד תרגולים כאלו בתקווה לעסקה נוספת".
ל"מסר" יש אגפים שונים ומגוונים של סימולטורים בהם סימולטורים שמדמים טיפול בעזרת בובות ואביזרים נוספים שמייצרים מדדים כמו דופק ולחץ דם ובין היתר אגף מתוחכם יותר - אגף החולים המדומים. באגף זה השחקנים הם הכלי המרכזי בסימולציות שעוזרות לעבוד על מיומנויות התקשורת של צוותי בית החולים.
גרבלר מסבירה שהשחקנים משחקים תפקידים שונים החל ממטופלים, קולגות, בני משפחה ועוד. עוד לפני הסימולציות, השחקנים מקבלים הדרכה מאנשי מקצוע בהם רופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים כדי ללמוד מהם הסימפטומים הפיזיים והפסיכולוגיים לכל תרחיש שהם מעלים. השחקנים לומדים מהן המיומנויות התקשורתיות שהם צריכים לבצע מול הרופאים כדי שיהיו מוכנים בזמן אמת וכך קרה גם עם קבלת החטופים. "השחקנים הגיעו עם מוטיבציה מאוד גדולה להשתתף בימים האלו", מספרת גרבלר, "הם חשו תרומה אדירה למערכת וחזרו וביקשו לקחת חלק במה שאפשר. זה היה מאוד משמעותי וחזק עבורם".
אמונה צבי (55) משחקת כבר 32 שנה. היא הופיעה על הבמות הגדולות של הקאמרי והבימה. בזמן שהייתה בהיריון חיפשה להמשיך לשחק, וגילתה את עולם הסימולציות, שהפכו מאז לעבודתה היומיומית. "נשאבתי לזה וגם יש לזה ערך מוסף". בשיבא שיחקה לא פעם בתוך סיטואציות רפואיות מטלטלות - מנשים שעברו התעללויות ועד למות מטופל עקב רשלנות רפואית.
"רק כשדיברתי עם בן משפחה הרגשתי בבית"
אף אחת מהסימולציות הללו לא הכינה אותה לשחק כחטופה שחזרה מעזה. באחת הסימולציות נשמעה אזעקה אמיתית שעוררה בה בהלה. במקביל היא הבינה שקולות הפועלים שמדברים בערבית עלולים להכניס את החטופים לחרדה נוספת. צבי סיפרה שפרצה בדמעות ברגע שדיברה עם "אימא שלה" בטלפון. "בשלב מסוים נתנו את הטלפון ומדברת איתי מהצד השני מישהי ואין לי מושג מי באמת מדברת, לכאורה אימא שלי. שתינו התפרקנו בבכי ואז הבנתי שהחלק הכי חשוב זה בעצם לדבר עם בן המשפחה הכי מוקדם שאפשר כי שם הרגשתי שאני בבית, רק כשדיברתי עם בן משפחה. כמה שכל הצוות מקסים ומכיל, אתה לא מרגיש בבית עד שאתה מדבר עם מישהו שרוצה לחבק אותך".
יונתן בק משחק 12 שנה בסימולציות: "הדבר המרכזי שאנחנו עושים הוא לנסות להכין את כל הצוותים למפגש הזה ולתת להם הזדמנות לתרגל את הדבר הזה לפני שהוא קורה. לתת להם את ההרגשה שזה אמיתי לפני שהם נתקלים בסיטואציה הזאת, לעשות טעויות ולהבין טוב יותר מול עצמם מה הם רוצים לעשות וזה הערך הגדול של מה שאנחנו מביאים".
אמונה צבי: "בשלב מסוים נתנו את הטלפון ומדברת איתי מהצד השני מישהי ואין לי מושג מי באמת מדברת, לכאורה אימא שלי. שתינו התפרקנו בבכי ואז הבנתי שהחלק הכי חשוב זה בעצם לדבר עם בן המשפחה הכי מוקדם שאפשר כי שם הרגשתי שאני בבית, רק כשדיברתי עם בן משפחה"
הילה מלמד מעידה ש"זו זכות גדולה לקחת חלק באירוע כזה. היום הראשון שעשינו היה ממש רק כדי לבדוק ברמה הכי לוגיסטית בעולם, איך לוקחים את החטופים מהמסוק, מביאים להם שמיכה, מה אומרים להם. עבדנו על כל הפרטים הקטנים". היא מספרת שהשחקנים עבדו עם הצוותים בקבוצות קטנות עם הכנה מדויקת שכללה הכנה עם פסיכולוגים ומומחי טראומה שסייעו לשחקנים להבין את תחושות החטופים. "היה לי מאוד מטלטל - תחושת כבוד והאפשרות לסייע איכשהו מהמקום שלי. מצד שני זה היה מאוד קשה לנסות לדמיין מה עובר עליהם, איך הם יחזרו מהתופת הזאת, מה עבר עליהם שם ולנסות גם לשקף את זה לצוותים הרפואיים".
בנוסף לסימולציה עצמה, חלק לא פחות חשוב הוא הפידבק של השחקנים לאנשי הצוות. ב"מסר" פיתחו כלי למשוב פרטי שנעשה לאחר כל סימולציה לכל איש צוות שלקח בה חלק. השחקנים משתפים איך הרגישו, מה תרם, מה הזיק ומה ניתן לשפר. מלמד סיפרה: "הפידבק שלנו כשחקנים וגם היכולת שלהם להתנסות ולראות כמה הם מתרגשים מהמעמד עזרו מאוד. בכל יום הרגשנו שיפור משמעותי בהתנהלות וביכולת של הצוות להתמודד בסיטואציה המורכבת הזאת".
צבי מוסיפה: "לרוב, הפציינט לא אומר לרופא מה הרגיש ואמרו לי שהדברים שאמרתי במשוב הולכים עם הצוות עד היום ויש לזה השלכה. אז לא הייתי על הבמה, הצחקתי או ריגשתי, אבל למה שאני עושה כאן יש ערך מוסף, לשפר את היחס של הרופא, שלא יהיה רק האיש שמאחורי המחשב, שייצור קשר עין, יראה את המטופל, את כל המכלול של להקשיב לא רק לבעיה אלא לשפת גוף של המטופל, למה שהוא גם לא אומר".
בק מעיד שלרוב שחקני תיאטרון מרוכזים בעצמם, אבל הפעם זה לא היה המקרה. "למרות שיש פה המון דרמה, המטרה שלנו היא פשוט לתת שכל, נשמה וגוף בשביל לנסות ביחד עם הניסיון של צוות בית החולים להבין איך בדיוק נכון לגשת לחטופים ששבו. אנחנו, כשחקנים, יכולים לתת איזושהי פרספקטיבה מבפנים, להבין ולהרגיש מה אפשר לעשות ואיך אפשר לעזור ולדייק את הדברים. זאת הייתה חוויה מאוד חזקה".
אתם מתארים חוויות מאוד קשות רגשית, איך בכלל ניגשתם לדבר הזה?
מלמד: "מ-7 באוקטובר כל מה שעשיתי זה לדמיין מה קורה לחטופים בעזה, איך הם מרגישים ואפילו עכשיו בשיחה איתך אני דומעת. זה באמת משהו שישב לי בראש כל הזמן ואני חושבת שכולנו מרגישים ככה בארץ. ברמה של כל מיני חוויות, גם אם לא נחשפת, אנחנו עושים בסימולציות שלנו הרבה פעמים נושאים רגישים של פגיעות מיניות והתעללות פיזית, אז יש לנו המון ניסיון לשחק את הדמויות האלו. לזה תוסיף את ממד החשיפה וחוסר המידע על המשפחה שלך. לא יכולתי באמת לדעת אם אני עושה חסד למה שהם חוו, אבל אני מקווה שאת העוצמות של הרגש ושל הטראומה הצלחתי להעביר ברמה שאיפשרה לצוותים הרפואיים להרגיש את זה לפני שהם פוגשים בדבר האמיתי. זה היה אחד הדברים הכי משמעותיים שעשיתי בתור שחקנית".
5 צפייה בגלריה
"אחד הדברים הכי משמעותיים שעשיתי בתור שחקנית". במרכז הסימולציה של שיבא
(צילום: דוברות שיבא)
צבי: "די מהר נכנסים לסיטואציה, כי הכול נראה כל כך אמיתי. אבל מצד שני אני לא חושבת שכל שחקן יכול לעשות סימולציה. כי להבדיל מהתיאטרון שהבמה שלך, כאן צריך לתת למתנסה את הבמה. אני לא נותנת את הופעת חיי, אני צריכה לתת לו את האפשרות ולכוון אותו. אם הוא מצוין, לתת לו עוד אתגרים וגם לתת משוב שהוא החלק הכי חשוב. הרגשתי שליחות, שאני מאוד חלק מזה. לעזור לתרום משהו מהרקע המקצועי שלי. זאת הייתה חוויה ענקית".
בק מסכם: "כשחקן, עובדים יום ולילה ואתה לא יודע מה נשאר מאחוריך, אבל היו כמה ימים של הרגשה טובה שבאמת הצלחנו לעזור בצורה קונקרטית. דווקא אחר כך הגוף שלי הגיב בעוצמה והייתי הכי חולה שהייתי בחיי. הגוף נכנס לחרדה של כמה ימים עד שהוא שחרר מזה. מצד שני, זה עשה טוב לנפש לדעת שעזרתי בתוך הסימולציות עצמן. אנחנו לפעמים עובדים חודשים ארוכים על הצגה, קומדיה או דרמה. שעתיים של סימולציה שווה שנה של עבודה מבחינת ההרגשה של לעשות משהו משמעותי בעולם".
