אתמול (יום א') פורסם סיפורו הטרגי של אלירן מזרחי, לוחם מילואים בחיל ההנדסה הקרבית, שאובחן כפוסט-טראומטי ושם קץ לחייו ביום שישי האחרון, יומיים לפני שהיה אמור לחזור להילחם ברפיח, אחרי חמישה חודשי לחימה. משפחתו מבקשת כעת להביאו לקבורה כחלל צה"ל, אולם נתקלת בקשיים בירוקרטיים מול המדינה.
הילה גדליהו (37) אחותו של מזרחי סיפרה בשיחה עם ynet ו"ידיעות אחרונות" על אחיה: "אלירן גויס ב-7 באוקטובר על דעת עצמו עוד לפני שהוא קיבל צו. הוא הגיע לחוד החנית והיה מבין הראשונים שנכנסו לעזה. הוא ראה את כל הגופות של כוחותינו בקיבוצי העוטף. הוא היה אחראי לקחת חלק מהגופות. גם כשהוא נפצע באחד הקרבות, הוא רצה להישאר להילחם בכל זאת. הוא עשה את תפקידו הכי טוב שאפשר".
שיר מזרחי, אחותו הקטנה, אמרה: "אלירן הוא אדם שמח, חייכן, אופטימי ומצחיק. כולם הכירו אותו ואהבו אותו. כולנו בהלם, אף אחד לא מסוגל לקלוט בכלל שהוא לא כאן. בימים שלפני האסון הוא לא דיבר איתי, לא אמר לי כלום, גם לא 'שיר אני אוהב אותך'. אף אחד לא מבין איך זה קרה. חשבנו שאולי הוא עלול למות במלחמה, בשום אופן לא דמיינו שהוא ישים סוף לחיים שלו".
מזרחי שיתפה עוד: "הוא היה שם 187 ימים, הוא נתן את הנשמה שלו, וברגע שהוא באמת הגיע הביתה, הוא לא השתחרר, הוא לא באמת השתחרר. הנפש שלו נשארה שם. ואחרי שהנפש שלך נשארת שם, ואתה אמור, ממש אתמול הוא היה אמור שוב להתגייס. אבל משהו בו נשבר. הוא לא חזר אותו דבר במאה אחוז. הוא חזר מכונס יותר, הוא חזר עצבני יותר, הוא חזר חסר סבלנות. אבל הוא היה שחקן, מה זה אומר הוא היה שחקן? הוא לא הראה לנו את הכל.
"רואים את התמונות, איך הוא מחייך, מבסוט. בן אדם עליז, בן אדם באמת שמח. אז הוא שיחק אותה איזה משחק של,וואלה אני גבר גבר והכל בסדר ואני אעבור את זה, וכאילו, אני אחזור להילחם. כל הזמן הוא רצה, הוא רק חיכה לחזור להילחם. הוא אמר: אני אחזור לעזה, אני אחזור לעזה. אני אעזור לנצח, אני אוציא את החטופים, אני אעשה את כל הדברים האלה. ובאמת, מה שקרה בתכל'ס, בפועל, הנפש שלו היתה שבורה. הנפש שלו פשוט הייתה שבורה".
היא מסבירה, כי ניסתה לשאול אותו על מה שקרה שם. "אותי ספציפית יחסית הוא שיתף יותר מכולם. כי את שאר האנשים הוא לא כזה רצה להדאיג, את אמא שלי הוא לא רצה להדאיג כל כך, הוא אמר לי שהוא ראה דברים מאוד קשים והאמת היא שתכננו לעשות סרט יותר כזה מורכב על מה שהוא עבר שם, מהמצלמות, כל הדברים שהוא צילם, כי הוא הסתובב שם עם גו-פרו. אבל זה היה לא פשוט, גם מה שהוא סיפר, אני מאמינה שזה אפילו לא עשירית ממה שהוא חווה שם".
ד"ר אורן טנא: "חשוב להסביר, להגיב לטראומה, זה לא פתולוגי, זה אפילו מאוד טבעי ונכון. יש תגובה לעוצמות של הרגש ושל החוויות שהם חוו, זה מתבקש ודרך התחלתית של הגוף והנפש והמוח, לעבד את מה שקרה להם"
הפסיכיאטר ד"ר אורן טנא, מנהל המכון הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון מנטליקס, מסביר בריאיון ל-ynet: "אני לא מכיר ספציפית את הסיפור הזה, וגם לא הייתי יכול לדבר עליו, אם הייתי מטפל בו, אבל באופן כללי, לא תמיד אנשים במצוקה יודעים להגיד את זה לעצמם ואפילו לא לסביבתם. לפעמים אנשים מרגישים מצוקה ומורגישים מוצפים, בלי יכולת להסביר את זה. לא יודעים לומר מה מעיק עליהם". צפו בריאיון המלא:
(צילום: אורי דוידוביץ)
אני מניח שבחודשים האחרונים פגשת לא מעט אנשים שחזרו משדה הקרב. מה מאפיין את האנשים שחוזרים?
"חשוב לנצל את הבמה כדי להגיד, שהאנשים שהיו שם ולחמו, חזרו מאירוע שאפשר לדמות אותו לרכבת הרים מטורפת של חוויות, שחלקן מאוד קשות. הם היו שם המון זמן, לא יום ולא יומיים. כשאתה יורד מרכבת הרים, תחשוב איך לפעמים אתה מרגיש, אפילו אחרי דקה. אתה מרגיש קצת מנותק, אתה לא כל כך מבין מה קורה סביבך. רמות ההתרגשות עד שהן יורדות, זה לוקח זמן. הכל נראה קצת לפעמים כמו סרט. אז הרבה מאוד מהחבר'ה, שחוזרים מהלחימה, חשוב להסביר להם שמה שהם עוברים הוא דבר מאוד מאוד טבעי.
ד"ר אורן טנא: "החבר'ה שחוזרים מהלחימה לא מוצאים את עצמם בחוץ. הם חווים תחושה של הזרה. הכל נראה להם זר קצת. מדובר במנגנונים של ניתוק. אנשים לא מצליחים להתרגש, וזה גורם להם למצוקה מאוד גדולה"
"הרבה אנשים שואלים אם הם פוסט-טראומטיים, כי אנשים מאוד מבוהלים. הם אומרים לי: 'אוי, עכשיו אני שרוט וזה לתמיד'? חשוב להסביר, להגיב לטראומה זה לא פתולוגי, זה מאוד טבעי ונכון. זאת אומרת זה שיש תגובה לעוצמות של הרגש ושל החוויות שהם חוו, זה דבר אפילו מתבקש ודרך התחלתית של הגוף, הנפש והמוח, לעבד את מה שקרה להם. אז חשוב מאוד להבין שהמון ממה שהם עוברים זה טבעי".
האם העובדה שאנשים מיהרו לחזור ללחימה, זה מצביע על כך שאולי הם רצו לחזור לרכבת הרים הזאת כמה שיותר מהר?
"יש הרבה סיבות שמניעות אנשים לחזור, הרצון להיות שוב עם החבר'ה, התחושה שהם צריכים לתרום, יש גם דברים חיוביים בדבר הזה אבל כן לפעמים מאחורי זה בעצם עומד הרצון שלהם, או משהו אפילו הלא מודע, לחזור לריגוש ולרכבת הרים הזאת, כי הם קצת לא מוצאים את עצמם בחוץ. והרבה חבר'ה מתארים את התחושות האלה. זו תחושה מרכזית שהם מתארים. תחושה של הזרה. הכול נראה להם זר קצת. מדובר במנגנונים של ניתוק. אנשים חוזרים והם אמורים להתרגש פתאום ממשהו בעבודה, או משהו שהם עושים בבנק או משהו שהילד אפילו צייר, והם לא מצליחים למצוא את ההתרגשות הזאת בתוכם, וזה גורם להם למצוקה מאוד גדולה".
ד"ר אורן טנאצילום: טל גבעוניבעקבות שחרור החטופים ההרואי בשבת, פגשנו חטופים שחזרו בכל מיני שלבים, כמה זה שונה, לחזור אחרי 50 יום או אחרי 240?
"זה שונה. אני לא מתייחס למקרה ספציפי, אבל מבחינה תפיסתית זה בוודאי שונה מאוד, אם כי יותר חשוב ממשך הימים, החוויה שעברו. המשך בוודאי הוא פקטור משמעותי בדבר הזה, ומאוד מקשה על הסתגלות חזרה לחיים, אבל אני חושב שהתוכן של המשך יותר משמעותי בהקשר הזה".
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצאים במשבר ועלולים להיות אובדניים, אל תישארו לבד. פנו לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כמו ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר - סיוע והקשבה ברשת. לפרטים על הרצאות להעלאת מודעות למניעת אובדנות, היכנסו לאתר "בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, או ב-03-7487771
