כשהגיע פרופ' אלחנן בר־און עם משלחת הסיוע של צה"ל להאיטי אחרי רעידת האדמה הגדולה, בינואר 2010, הוא פגש שם בחור צעיר עם פגיעה קשה מאוד ברגלו. "ניסינו להימנע ככל האפשר מקטיעות גפיים, כי היכולת השיקומית בהאיטי מאוד נמוכה", מספר הרופא הבכיר, מנהל המרכז לרפואת אסונות וסיוע הומניטרי במרכז הרפואי שיבא תל השומר. במקרה הזה, למרבה הצער, לא היה מנוס מקטיעת הרגל, אך הפצוע סירב לחתום על טופס הסכמה לניתוח. "הסברנו לו שהוא עלול למות, והוא אמר שיש לו אישה ושלושה ילדים והסביר שאם ימות הם יסתדרו, אבל אם יצילו אותו עם רגל קטועה הוא יהיה מעמסה עבורם והם לא ישרדו. לבסוף שיכנענו אותו לעבור את הקטיעה. האם עשינו את הדבר הנכון? אני לא יודע".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אסון הטבע הנורא גבה אז את חייהם של יותר מ־230 אלף בני אדם. עוד כרבע מיליון נפצעו, ומעל מיליון גברים, נשים וילדים נותרו חסרי בית. בימים אלה שוב נמצא בר־און בזירת אסון – אלא שהפעם הוא לא נגרם בידי כוח עליון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביום שלישי בשבוע שעבר נפתח בעיירה האוקראינית מושצ'יסקה, כ־20 ק"מ מגבול פולין, בית החולים הישראלי לפליטים – יוזמה של משרד החוץ, משרד הבריאות והמרכז הרפואי שיבא. פרופ' בר־און משמש כמנהל הרפואי שלו. "כבר בשעות הראשונות הגיעו עשרות מטופלים לבית החולים שלנו", הוא מספר, כשברקע נשמעת בכריזה הקריאה לאנשי הצוות לגשת למטופלים. "הבוקר הגיעו המון מטופלים ואנחנו כבר עושים כאן שינויים כדי להגדיל את כמות החולים. יש פה חולים עם מחלות כרוניות לצד חולים במחלות אקוטיות. אתמול טיפלנו בחולה שעבר התקף לב. ייצבנו אותו והעברנו אותו באמבולנס לבית חולים גדול בלבוב. טיפלנו גם בכאבי מפרקים, ואנחנו מאבחנים ילדים עם בעיות אורתופדיות. מחלקת הילדים כאן מאוד פעילה וגם מחלקת הנשים. הצרכים הם הוא גדולים מאוד".
בית החולים נחנך לאחר עיכוב משמעותי שנבע מחילוקי דעות בין משרדי הבריאות והאוצר באשר למקורות המימון שלו. עד הרגע האחרון גם היה חוסר בהירות לגבי המיקום. "התגברנו בשלושת השבועות האחרונים על הרבה מאוד מכשולים", אומר פרופ' בר־און. "הרגשתי כמו ברכבת הרים. שלוש פעמים אמרו לי להכין את בית החולים ואז הקפיאו. יצאנו למשימה ובנינו משהו שלא ידענו אם יקרה או לא. אבל בסוף זה קרה". בסוף השבוע שעבר הגיע הציוד הרפואי, והשבוע נחתו באוקראינה גם אנשי הצוות הישראלים. "יש לנו בבית החולים אוהלים מיוחדים, מתנפחים ומחוממים, שבהם נקיים את הפעילות האמבולטורית כמו המרפאה, חדר המיון והרפואה מרחוק", הוא מסביר. "כשהוקמו האוהלים התרגשתי מאוד. מדהים לראות את זה בעיניים. יש לנו גם יכולת אשפוז ואת זה נעשה בתוך בית הספר. בשלב הראשון אמור בית החולים לפעול במשך כחודש. כיוון שלא הבאנו לפה יכולת ניתוחית, מסיבות לוגיסטיות של משקל והטסה, אנחנו מתבססים על חדר הניתוח בבית החולים הקטן של העיירה. יש גם כוונה להוציא צוותים שלנו אל הכפרים, כנראה באמצעות מרפאה ניידת, לצד אמבולנס צמוד שיופעל על ידי צוותים מקומיים".
פגשנו את פרופ' בר־און לקראת הקמתו של בית החולים, כאשר הצטרפנו לכוח החלוץ של שיבא ושל משרד החוץ. מצויד במחברת ובעיפרון קטן הסתובב ברחבי המתחם, משרטט היכן בדיוק יעמדו האוהלים במגרש הצמוד לבית הספר ואיך ייראה מתקן האשפוז אחרי שהשולחנות והכיסאות בכיתות הלימוד יפנו את מקום לטובת מיטות אשפוז וציוד רפואי. הוא נראה מרוכז ובשליטה מלאה, אבל גם האיפוק של האיש שראה כמעט הכל לא יכול להסתיר את העובדה שאנחנו נמצאים בלב אזור שבו מתרחש אחד המשברים ההומניטריים הקשים בעשורים האחרונים.
זה לא דומה לאף אחד מהאסונות הקודמים שבהם העניק בר־און סיוע וטיפול רפואי לנפגעים – והוא היה בלא מעט. יותר מעשרה מיליון אוקראינים, כרבע מאוכלוסיית המדינה, הפכו לפליטים בארצם או מחוצה לה. "אסון הומניטרי הוא לא רק כשלאנשים אין מה לאכול או איפה לגור", הוא מסביר. "מדובר במיליוני אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם ולהיטלטל בדרכים. נכון שזה שונה מפליטים שאנחנו מכירים מאפגניסטן, רואנדה, קוסובו ושאר משברי הפליטים. זו עדיין לא המציאות שבה אנשים חסרי כל זרוקים במשך שנים במחנות פליטים ומחפשים עולם חדש. אבל מדובר באנשים שעברו טראומה קשה ביותר. החלשים, אלו שלא יכלו לעמוד בתורים ולהיטלטל בדרכים, נותרו מאחור. לא רק קשישים אלא גם אנשים שאין להם יכולת לקחת את המשפחה ולחפש מקום חדש לגור בו".
"מדברים על הטיפול בפצועים, אבל רפואת השגרה שמפסיקה לתפקד היא בעיה לא פחות גדולה. זה מה שקורה עכשיו באוקראינה. יש מגמה של שינוע חולים למערב המדינה"
בדרך לעיירה אנחנו חולפים על פני מעבר הגבול שבין פולין לאוקראינה. מולנו, בצד השני של הכביש, משתרך תור אינסופי של אלפי פליטים בדרכם למדינה שקולטת יותר פליטים מכל מדינה אחרת באירופה. בקור העז, במשך שעות ארוכות ולעיתים גם כמה ימים ולילות, הם עומדים כשבידיהם מזוודה אחת ובה כל מה שהספיקו לקחת איתם. "הפליטים שאנחנו רואים כאן הם בריאים יחסים", אומר בר־און. "הרבה מהם יודעים לאן הם נוסעים וכולם רוצים לחזור הביתה. אבל זה רק חלק מהסיפור. יש הרבה חולים באזורי הקרבות, וכיוון שכל המשאבים מופנים לטיפול בפצועי המלחמה, המערכת הרפואית הרוטינית לא מתפקדת".
כשמערכת הבריאות מגויסת כולה למאמץ המלחמתי, ההשלכות הן קשות: אנשים נשארים ללא הטיפול התרופתי שלהם, לנשים הרות אין לפעמים איפה ללדת, והחולים לא מקבלים את הטיפול והליווי הרפואי שהם זקוקים להם. "ראינו את זה בכל האסונות שבהם היינו. התקפי הלב לא מפסיקים, הלידות נמשכות ויש הרבה מאוד לידות מוקדמות. בצונאמי הגדול ביפן מתו כ־3,000 איש מתו רק בגלל חוסר נגישות לתרופות היומיומיות שלהם. תמיד מדברים על הטיפול בפצועים, אבל הבעיה של רפואת השגרה שמפסיקה לתפקד היא לא פחות גדולה – לפעמים אפילו יותר. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו באוקראינה. יש מגמה של שינוע חולים ופצועים לכיוון מערב המדינה, והמספרים רק ילכו ויגדלו".
מדוע להקים את בית החולים באוקראינה עצמה ולא בצד הפולני של הגבול? אתם לא מעמידים את אנשי הצוות הצוות בסיכון?
"אם היינו חושבים שיש פה סיכון משמעותי, לא היינו מקימים את בית החולים בנקודה שבה הוקם. בדקנו את כל האספקטים הביטחוניים ואנחנו שקטים. בחנו את הסוגיה הזו לעומק וביקרנו במחנות הפליטים שנמצאים בצד הפולני. יש שם מחנות מאוד גדולים עם אלפי אנשים, אבל מדובר במחנות מעבר. המקום היחיד שבו אנחנו יכולים להיות אפקטיבים הוא בעיירה שנמצאת על נתיב התנועה של הפליטים".
כבר שמענו על מאבקי אגו סביב הקמה של פרויקטים דומים. נתקלת בזה גם במהלך הקמת בית החולים באוקראינה?
"מהיום שנכנסתי לעולם הסיוע אני נתקל בפוליטיקה שמלווה אותו. לאו דווקא במובן המדיני. יש הרבה ארגונים גדולים שנאבקים על יוקרה, תקציבים ופרסום תקשורתי. רוב עולם הסיוע ניזון מתרומות, וצריך להראות תמונות דרמטיות כדי לשכנע תורמים לפתוח את פנקס הצ'קים. יש גם הרבה אגו ומאבקי כוח בתוך ארגוני הסיוע. מהבחינה הזאת יש פה הישג, וחשוב לציין את זה. הקמת בית החולים היא אירוע היסטורי. עד היום, כל בתי חולים השדה שיצאו ממדינת ישראל היו במסגרת הצבא. זו הפעם הראשונה שיוצא בית חולים אזרחי, וזו התגשמות חלום".
למה בעצם זו משלחת אזרחית ולא צבאית? כדי לא להרגיז את הרוסים?
"לא. הסיבה לכך היא שבהרבה מאוד מקומות אנשים לא רוצים לראות מדים זרים על אדמתם. אני מאוד מעריך את בית החולים הצבאי ואני חלק ממנו אבל אני עדיין חושב שיש מקום לבית חולים שדה אזרחי ולמשלחת סיוע אזרחית".
בר־און, 70, נשוי, אב לשלושה וסבא לחמישה, מתגורר במושב טל שחר שבשפלת יהודה. לאחר סיום שירותו הצבאי כטייס בחיל האוויר פנה ללימודי רפואה, ובהמשך התמחה באורתופדיית ילדים. "אבי היה רופא וזה היה מסלול טבעי עבורי", הוא אומר. אמו ניצולת השואה נולדה בעיירה טרנופול, שהייתה אז בשליטת פולין וכיום היא חלק מאוקראינה. כשנמלטה משם עברה בעיירה פשמישל שבגבול פולין־אוקראינה. 80 שנה אחר כך ישהה בנה הרופא באותה עיירה ממש במסגרת ההכנות להקמת בית החולים. "היא התחזתה לרוסייה", הוא מספר. "אחד מקציני האס.אס שפגשה בתחנת הרכבת כאן אמר לה: 'אני יודע שאת יהודייה', אך לבסוף שיחרר אותה לדרכה".
כבר יותר מ־20 שנה שהוא מגיע לאזורי אסון במסגרת משלחות סיוע הומניטרי. באוגוסט 1999 היה בר־און חלק ממשלחת פיקוד העורף לאזור רעידת האדמה בצפון־מערב טורקיה, הזכורה בעיקר בזכות החילוץ הדרמטי של הילדה הישראלית שירן פרנקו מבית ההריסות. מאז ביקר בשורה של מוקדי אסון ובהם רעידת האדמה במערב הודו (2001), רעש האדמה בהאיטי, סופת הטייפון בפיליפינים (2013), רעידת האדמה בנפאל (2015), התפרצות הר הגעש בגואטמלה (2018), התפרצות מגפת הכולרה בזמביה באותה שנה וסופת הציקלון במוזמביק (2019).
"המשלחת לטורקיה הייתה הפעם הראשונה שבה הגעתי לאזור של רעידת אדמה", הוא מספר. "זו הייתה סיטואציה עוצמתית מאוד שעוררה אצלי הרבה מחשבות פילוסופיות על מי אנחנו ומה אנחנו בעולם, מה כוחנו, מה אנחנו שווים, וגם על הכוח העוצמה של הטבע. זו חוויה שמשנה ומעצבת את החיים".
5 צפייה בגלריה
''באזור אסון המטרה היא לעשות הכי טוב בשביל הכי הרבה''. נפאל, 2015
(צילום: אלבום משפחתי)
באותה נסיעה הוא נחשף גם לצד הפחות מחמיא של ארגוני הסיוע, שלעיתים מתמקדים יותר בהפגנת נוכחות במקום בהענקת סיוע ממשי. "הגענו לאחד מבתי החולים באזור ושוחחנו עם המנהלת. שאלנו אותה מה היא צריכה. היא הסתכלה לנו בעיניים ואמרה: 'תקשיבו, חבר'ה, כל יום בא לפה צוות יועץ אחר, שואל שאלות ונותן עצות. אין לי זמן, אני אחרי שתי רעידות אדמה, רבים מאנשי הצוות שלי נפצעו ונהרגו, אין לי כוח לברברת. אם אתם רוצים להתקדם אז בשמחה ואם לא, עשו לי טובה ותנו לי להמשיך לעבוד'. בסופו של דבר הקמנו את מרכז השיקום הישראלי בבית החולים שלה. אני זוכר את המבט שלה בעיניים, רופאה אחרי שבועיים של עבודה ללא הפסקה. אז הבנתי מה זה להיות רופא שעובד אחרי רעידת אדמה".
המשלחת לטורקיה הייתה גם נקודת מפנה בקריירה שלו, שכן היא הובילה להחלטתו להתמקד בסיוע הומניטרי באזורי אסון ובחיזוק מערכות בריאות במדינות מתפתחות. כיום, שני עשורים לאחר מכן, הוא הרופא הישראלי המזוהה ביותר עם התחום.
"שאלנו את מנהלת בית החולים הטורקי איך אפשר לעזור והיא ענתה: 'חבר'ה, אני אחרי שתי רעידות אדמה, רבים מאנשי הצוות שלי נהרגו או נפצעו, אין לי זמן לברברת'"
בעוד שטורקיה גרמה לו להבין מהו הייעוד שלו, בהאיטי הוא חזה בתוצאות ההרסניות של המפגש בין אסון טבע כבד למדינה עם תשתיות רפואיות רעועות. "כשמגיעים למקום כמו האיטי, ויש שם 300 אלף פצועים מתוך אוכלוסייה כמו של מדינת ישראל, אתה מבין שזה פשוט עולם אחר", הוא מספר על השבועות שבהם שהה במדינה מוכת האסון כמפקד המחלקה האורתופדית של בית החולים. "זה מצב של חוסר איזון מוחלט בין הצרכים לבין היכולת שלך לספק אותם. מה שלא תעשה, תמיד תרגיש שזו טיפה בים, משום שעל כל חולה שאתה מטפל בו ישנם 1,000 שלא הצלחנו להגיע אליהם. מעבר לכך שברוב המקומות שאנחנו נשלחים אליהם מדובר במדינות מתפתחות עם תשתית בריאותית מאוד בסיסית, במקרה הטוב. המערכת הזו נפגעת גם מבחינת התשתיות וגם מבחינת האנשים. אנחנו מדברים על צוותים רפואיים שנהרגים או נפצעים ועל אנשים בטראומה קשה שלא מגיעים לבית החולים כי הם הולכים לחפש את הקרובים שלהם ולעזור להם".
במצבי קיצון כאלה, הוא מסביר, הכל שונה ממה שאנחנו מכירים: גם שיטות הטיפול, גם סדרי העדיפויות וגם השיקולים האתיים. "בזמן שגרה אנחנו נותנים לכל חולה את המיטב שאנחנו יכולים, אבל באזור אסון זה שונה. המטרה היא לעשות את הכי טוב בשביל הכי הרבה".
כשאירע האסון בהאיטי הוא בכלל ארז את המזוודות לקראת נסיעה להודו, שם היה אמור להעביר קורס באורתופדיית ילדים בשיתוף אוניברסיטת הארוורד. "קיבלתי טלפון ממפקדת קצין רפואה ראשי. אמרו לי שהייתה רעידת אדמה בהאיטי ושאלו אם אני יכול להצטרף למשלחת. צילצלתי לזוגתי והיא אמרה לי שהיא צריכה להמשיך לחיות איתי, אז כמובן שאצא למשלחת. למחרת כבר הייתי על מדים ויצאתי.
5 צפייה בגלריה
''לא שיערנו את גודל האסון ואת המחסור בתשתיות''. בר-און בהאיטי, 2010
(צילום: אלבום משפחתי)
"באסונות יש חוק: מה שתמצא בשטח זה אף פעם לא מה שחשבת שתמצא. ובאמת, לא שיערנו את גודל האסון ואת המחסור בתשתיות. כשהגענו שם מצאנו כמות ענקית של פצועים והרוגים. אני זוכר שהובהלנו לאוהל ענק שבו שוכבים מאות פצועים שקיבלו טיפול מינימלי ביותר – קצת חבישות, אנטיביוטיקה ונוזלים, ללא שום טיפול כירורגי. לא היו צוותי רפואה ואנחנו היינו הצוות הגדול הראשון שהגיע. פתחנו את בית החולים 89 שעות אחרי הרעידה, שזה כולל 12 שעות טיסה מישראל, והתחלנו לנתח פצועים סביב השעון. האיטי הייתה אירוע מכונן בחיי. טיפלנו שם ביותר מ־1,000 פצועים".
לפני שובו לארץ מהאיטי פגש פרופ' בר־און את מיקה. "היא הייתה בחורה בת 23, הנפגעת האחרונה שהגיעה אלינו לבית החולים ישר מההריסות", הוא מספר. "מיקה ישבה ליד חברתה בשיעור באוניברסיטה כשהאדמה רעדה ומצאה את עצמה קבורה תחת ההריסות כשהרגל שלה הייתה תחת קורת בטון. הן שרדו במשך שבוע בעזרת תפוח עץ ופחית קולה בלבד. אחרי שבוע הן שמעו מבחוץ רעשים. זה היה צוות חילוץ רוסי שבא לחלץ משם גופות. היא סובבה את הבוהן שלה וכך הם הבחינו בכך שהיא חיה, חילצו אותה והביאו אותה אלינו. ניסינו להציל לה את הרגל אבל לא הצלחנו, ולצערנו נאלצנו לעשות לה קטיעה.
"אחרי האיטי, בדרך חזרה הביתה, אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיגמר כך. אנחנו משאירים שם כמות אדירה של פצועים ונכים, וחייב להיות לזה המשך. למחרת, כשהגעתי ארצה, התקשרתי לחבר שהיה מנהל מחלקת השיקום בשיבא, ויחד עם מד"א יצאנו לשם שוב והקמנו מרכז שיקומי לנכים בבירה פורט או־פרינס. באותה שנה חזרתי עוד שלוש פעמים להאיטי, ובאחת מהן פגשתי את מיקה. הייתה לי הזכות להחזיק בידה בזמן שעשתה את הצעדים הראשונים על הפרוטזה שלה.
"לפני שנתיים הייתי בהאיטי שוב עם צוות לניתוחי כוויות, ופגשתי את מיקה שוב. זו הייתה פגישה מאוד מרגשת ואז היא סיפרה לי שהיא בהיריון. כשהבת שלה נולדה, היא קראה לה יארה. באופן מדהים, בערך באותו זמן בתי ילדה את נכדתי הקטנה ושמה הוא יערה. אז יש לי נכדה בחיפה ונכדה בהאיטי עם שם כמעט זהה".
לעיתים חוזר בר־און ממסעותיו לא רק עם תחושת סיפוק ועם שלל חוויות – חלקן קשות וחלקן מרגשות – אלא גם עם רופאים מקומיים שהוא מביא להתמחויות בארץ ולאחר מכן חוזרים למולדתם. "האסון עצמו הוא לא סוף האירוע אלא רק תחילתו", הוא אומר. "מדינה עם תשתיות רעועות נשארת עם תשתיות עוד יותר רעועות ובינתיים הצוותים הזרים עוזבים, ויש צורך להמשיך את התהליך השיקומי של הרופאים עצמם ושל המדינה. אחרי האיטי הבאתי לארץ רופא שהתמחה כאן באורתופדיית ילדים, וגם מנפאל הגיע לכאן רופא שעבר חצי שנה של התמחות באורתופדיית ילדים. אני מנסה תמיד לשמור על קשר עם הצוותים המקומיים.
"אני לא מזלזל בסיוע הראשוני, אבל הערך המוסף הוא בבניית היכולות של הרפואה המקומית באמצעות הכשרת צוותים רפואיים וצוותי שיקום. בנפאל, למשל, הגיעה אלינו ילדה עם פציעה קשה מאוד ברגל. ניתחנו אותה, ושנתיים לאחר מכן חזרתי לשם כדי להעביר קורס באורתופדיית ילדים. פגשתי אותה שוב לצורך ניתוח מורכב של הארכת הגפה – אבל לא אני זה שביצעתי את הניתוח אלא אותו מתמחה שהיה אצלי בזמנו בבית החולים לילדים שניידר. זה היה סיפוק גדול לראות אותו מבצע את הניתוח שלמד לעשות בארץ".
בפברואר 2020 הוטל עליו להקים את המחלקה הראשונה בישראל לחולי קורונה. מדובר למעשה באוהל שהוקם במתחם הסמוך לשיבא עבור הישראלים שהיו על סיפונה של אוניית התענוגות "דיימונד פרינסס", שעשרות מנוסעיה אובחנו כחיוביים לנגיף בעת שעגנה בחופי יפן. בדצמבר של אותה שנה נשלח פרופ' בר־און למחוז לומברדיה שבאיטליה, שהתמודד עם גל שני של קורונה שגבה אלפי קורבנות.
במשך עשרות שנים טיפל בר־און באלפי חולים באזורי אסון בעולם ובישראל. לפני כשנה חלה תפנית במצבו הרפואי. "בדיוק הייתי בגינאה המשוונית כחלק ממשלחת שיצאה לטפל בפצועים בעקבות סדרת פיצוצים בבסיסים צבאיים שאירעו במדינה", הוא מספר. "שבועיים או שלושה לאחר מכן מצאתי את עצמי בצד השני של הסכין".
לאחר הניתוח עבר תקופת החלמה – ושב לפעילותו. "אין ספק שאירוע כזה מעורר הרבה מחשבות, בעיקר בלראות את חצי הכוס המלאה ולתהות מה היה יכול להיות ואם הניתוח שארך שמונה שעות לא היה עובר בשלום. יש ביטוי שנקרא 'קארפה דיאם', שהמשמעות שלו היא 'תפוס את היום'. צריך להמשיך ולראות את הטוב שבחיים, לעשות את מה שאנחנו אוהבים ואת הדברים שאנחנו מאמינים בהם. החיים נמשכים, אבל אתה לא יודע מה יהיה מחר".
איך אתה מתמודד בימים אלו עם תוצאות הניתוח, כשאתה בשטח?
"אם אתה עושה את הדברים בצורה הנכונה ושומר על עצמך, אז הכל בסדר. אני לא חושש כי מי יודע מה יהיה. צריך לעשות את מה שצריך לעשות בתבונה ולא לקחת סיכונים מיותרים. אני לא הולך לקפוץ באנג'י".
מה בעצם המוטיבציה שלך לצאת לאזורי אסון ולהיחשף לכל כך הרבה מראות קשים וטראגיים?
"אם אני אגיד שאין בכך הרפתקנות, זה לא יהיה נכון. אני טיפוס הרפתקן, וכשאני מקבל הודעה על משימה המוח שלי משתנה ואני נכנס למצב מבצעי. אבל מעבר לכך, יש גם תפיסת עולם. כשאתה מגיע למקומות האלה אתה רואה שעם כל כך מעט אתה יכול לעשות כל כך הרבה בשביל כל כך הרבה אנשים, ויש בזה סיפוק ענק. וזו באמת חוויה מופלאה".
