במהלך השנה האחרונה תושבי ישראל מתמודדים עם טראומה, אובדן, מתח וחרדה. חשיפה, גם אם "רק" שניונית, לזוועות ולאכזריות הבלתי נתפסת. הלב שנשבר לנוכח עוד ועוד חיילים שגודשים את מחלקות השיקום, סיפורי החטופים, הנופלים, והתופת שעוברים יקיריהם. הדאגה ללוחמים בחזית, למפונים שנעקרו מביתם ומשגרת חייהם, ליושבי התפוצות, לעתיד ארצנו האהובה. הפחד מטילים, מפיגועים, ממלחמה כוללת. ההבנה הכואבת שהשנאה והאנטישמיות לא פסו מן העולם. התנפצותו של החלום היהודי-ציוני, "לכתת חרבותינו לאתים".
הטלטלה הרגשית המתמשכת שמציאות חיינו מכתיבה, מהווה דחק (stress) מתמשך, שעלול להשפיע לרעה על מצב הרוח, להוביל לירידה בתפקוד ולערער את המצב הבריאותי. על מנת להתמודד באופן מיטבי עם הסיכונים הללו, חשוב להבין את הבסיס הנוירוביולוגי לתגובת הדחק, וכיצד דחק כרוני משפיע על המוח.
"הילחם, ברח או נצח"
האמיגדלה היא מבנה בעומק המוח שממלא תפקיד חשוב בעיבוד מידע רגשי. כאשר האמיגדלה מזהה סכנה, היא מעוררת שרשרת תגובות הורמונליות ופיזיולוגיות בציר ההיפותלמוס-היפופיזה-אדרנל, שמובילה לשחרור מספר הורמונים, הידוע שבהם קורטיזול. במקביל, היא מפעילה את המערכת הסימפטטית, שבאמצעות שחרור אדרנלין ונוירו-אדרנלין יוצרת תגובה גופנית מקיפה הכוללת למשל דופק מוגבר ועלייה בלחץ הדם. השינויים הללו נועדו להכין את האדם להתמודד באופן מיטבי עם מצב החירום, תגובת ה"הילחם או ברח", הידועה.
במצבים בהם הדחק כרוני, אותם אמצעי הגנה שהיו יעילים והסתגלותיים בתגובה קצרת המועד הופכים לעיתים להרסניים: ההפעלה החוזרת של תגובת הדחק מוציאה את המוח מאיזון וגוררת שינויים במבנהו, בתפקודו, ובדפוסי העבודה המשותפת של אזורים שונים במוח.
מחקרים שנערכו בעולם על אוכלוסיות החשופות לדחק מתמשך, למשל ילדים שעברו התעללות או חיילים קרביים, הראו שינויים במערכת הלימבית. מערכת זו כוללת אזורים עתירים בקולטנים להורמון קורטיזול, וכן אזורים שמווסתים את פעילות ציר ההיפותלמוס-היפופיזה-אדרנל, כך שהיא ממלאת תפקיד מרכזי הן בהפעלת תגובת הדחק והן בוויסות התגובה.
המערכת הזו כוללת, בין היתר, את האמיגדלה, שכאמור מתמחה בעיבוד מידע רגשי, את ההיפוקמפוס, מבנה מוחי שממלא תפקיד מרכזי בלמידה וזיכרון, וגם אזורים בקורטקס הפרה-פרונטלי, שאחראי בין היתר על התפקודים הניהוליים, ויסות רגשי וקבלת החלטות. דפוסי הפגיעה הקוגניטיבית וההתנהגותית שנצפים לעיתים לאחר חשיפה מתמשכת לדחק, תואמים תפקידים אלה.
דחק משפיע על ההיפוקמפוס והאמיגדלה, ועל האופן בו שני המבנים הללו פועלים לצורך יצירת, ארגון, שימור, ושליפת זיכרונות. לצימוד בין דחק וזיכרון יש ערך הישרדותי – חשוב לזכור היטב את האיום כדי להימנע מסכנה בעתיד. הצימוד הזה גם עומד בבסיסן של מגוון תופעות. ראשית, הפרעת דחק פוסט טראומטית, שנובעת מזיכרון מקוטע של האירוע הטראומטי, ומחוסר היכולת להטמיע אותו כנרטיב מאורגן במערכות הזיכרון. זאת ועוד, גם מי שלא מפתח הפרעת דחק נוטה לזכור את פרטי האירוע הטראומטי באופן חזק ומפורט מהרגיל, אם כי במקרים אחרים דווקא נחסמת הגישה למודעות (הדחקה). ולבסוף, במצבים של דחק כרוני, זיכרון העבודה, יכולת הלמידה, והיכולת לשלוף זיכרונות עלולים להיפגע.
"מחקרים מבוקרים הראו תגובת דחק מינורית יותר בתנאי ניסוי בו לנבדקים ניתנה האפשרות לעצור את גורם הדחק (למרות שהם לא השתמשו בה בפועל) בהשוואה לתנאי ניסוי בו לא היתה לנבדקים שליטה על גורם הדחק. זו אחת הסיבות לכך שההישגים הצבאיים האחרונים שיפרו את המורל הלאומי – התחושה שישראל מעצבת את המציאות ולא רק מנסה להכיל אותה"
נזק קבוע או הפיך?
הדעות חלוקות ביחס לשאלה אם הנזקים שדחק כרוני גורם הפיכים או קבועים. מחד, ישנן עדויות שההשפעות של דחק כרוני מצטברות וארוכות טווח. למשל חוקרים מאוניברסיטת ייל, בדקו באמצעות הדמיה תפקודית של המוח (fMRI), כיצד אירועים טראומטיים שאנשים בריאים חוו בעברם משפיעים על תגובתם המוחית במצבי דחק חריף.
בקרב אנשים שדיווחו על יותר אירועים טראומטיים בעברם, הודגמה תגובת יתר באמיגדלה ובהיפוקמפוס, כלומר, האנשים הללו מושפעים יותר ממצבים מלחיצים. מנגד, נראה שלפחות חלק מהשינויים המוחיים הם הפיכים. למשל, במחקר שהתפרסם בכתב העת היוקרתי PNAS, נבחנה ההשפעה של דחק פסיכולוגי מתמשך בקרב סטודנטים שהתכוננו לבחינה חשובה. הודגמו דחק, שינויים בתפקודי הקשב, ושינויים באזורים מוחיים פרה-פרונטלים. כחודש לאחר מכן, בתקופה רגועה, נצפתה חזרה לתפקוד רגיל וגם הפעילות המוחית חזרה לתקנה. נראה שחלק מהשינויים שמביאה עמה חשיפה לדחק כרוני הפיכים יותר וחלקם פחות. יכולת ההתאוששות מושפעת גם מגורמים כמו, עוצמת הדחק, משכו, ומידת הפגיעות של הפרט לנזקי דחק.
ישנם הבדלים בין אישיים בתגובה לדחק. תגובה זו מושפעת הן מהאופן בו האדם מעריך ומפרש את המציאות והן מטיב המשאבים הפנימיים שעומדים לרשותו. העובדה שהתגובה הפיזיולוגית למצבי דחק אינה נגזרת באופן חד חד ערכי מהמציאות האובייקטיבית, נותנת תקווה. היא מציעה שהתערבויות שעוזרות לאדם להירגע יכולות לצמצם משמעותית את הדחק הנחווה וכתוצאה מכך גם את הנזקים הפוטנציאלים. ואכן, ישנן עדויות מצטברות להשפעה מיטיבה של טכניקות הרגעה כמו מדיטציה או מיינדפולנס על הפגיעה במצב הרוח שדחק כרוני יוצר. מחקרים הראו שבד בבד עם השינוי ברמת הדחק שהאדם חווה, הטכניקות הללו יוצרות שינוי במבנה ותפקוד המערכת הלימבית (למשל, באמיגדלה).
ד"ר עירית שפיראצילום: שלומי יוסףהיבט מנטלי נוסף שיש לו השפעה מכרעת על היכולת להתמודד עם דחק הוא תחושת השליטה במצב. מחקרים מבוקרים הראו תגובת דחק מינורית יותר בתנאי ניסוי בו לנבדקים ניתנה האפשרות לעצור את גורם הדחק (למרות שהם לא השתמשו בה בפועל) בהשוואה לתנאי ניסוי בו לא היתה לנבדקים שליטה על גורם הדחק. זו אחת הסיבות לכך שההישגים הצבאיים האחרונים שיפרו את המורל הלאומי – התחושה שישראל מעצבת את המציאות ולא רק מנסה להכיל אותה. ברמת הפרט, תחושת שליטה במצב יכולה להיווצר באמצעות עשייה, כגון: שירות מילואים, התנדבות אזרחית, תרומה לכלכלה, הצטיידות למצב חירום.
אמצעים שונים תורמים להתמודדות עם חשיפה ממושכת לדחק: שמירה על השגרה, תזונה מאוזנת, שינה מספקת, פעילות גופנית, הגבלת החשיפה למידע ולתכנים קשים, הפעלה של מערכות הנאה, תמיכה חברתית, טכניקות הרגעה, עשייה. העובדה שתגובת הדחק הפיזיולוגית תלויה באופן בו המוח מפרש את המציאות יוצרת הזדמנות ליצירת חוסן באמצעות עבודה מנטלית.
הכותבת היא מנהלת ה-fMRI בבילינסון וחוקרת זיכרון באוניברסיטת תל אביב
