למי זה לא קרה? אחרי יום ארוך של עבודה, אתם מחליטים להירגע קצת בערב בפאב או במסעדה. חניה אין בנמצא – ואתם נאלצים להחנות את הרכב הרחק מהיעד. אחרי הליכה של רבע שעה מהחניה אתם מגיעים סוף-סוף לפאב, אבל אז אתם ממששים לרגע את הכיסים, בודקים את התיק בדאגה – ומבינים ששכחתם את הטלפון באוטו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
טוב, זה לא כזה אסון. שעה וחצי-שעתיים בלעדיו, אתם תעמדו בזה. או שאולי לא? אם בנקודה הזו אתם חושבים שהייתם עושים את הדרך הארוכה בחזרה לאוטו כדי לחלץ את הטלפון, ייתכן שאתם סובלים מנומופוביה (קיצור של No mobile phone phobia) – פחד מאובדן מגע עם הטלפון הסלולרי.
במובן כזה או אחר, הסלולרי הפך עבור חלקנו כמעט לאיבר בגוף. הוא מזמן הרי לא משמש אותנו רק למטרתו המקורית של קיום שיחות טלפון, אלא גם לשליחת הודעות, להכוונה בדרכים, לשיטוט ברשתות החברתיות, לליקוט מידע, לאסקפיזם ועוד.
המושג נומופוביה נטבע לראשונה במחקר שנערך בבריטניה ב-2008. אותו מחקר מצא כי קרוב ל-53% מהנבדקים חשו חרדה מהאפשרות שיאבדו את הטלפון הנייד שלהם, שיאזל להם נפח השימוש במנוי או שתיגמר הסוללה. בארה"ב המצב היה חמור אף יותר: מחקר שנערך שם מצא כי 65% מהנבדקים ישנים עם הסמארטפון או לידו, ומחציתם אף עונים לטלפון במהלך מגע אינטימי. כמו כן, המחקר האמריקאי העלה כי יותר ממחצית הנבדקים אינם מכבים את הטלפון הסלולרי לעולם.
"נומופוביה היא פוביה מפני האפשרות של התנתקות מהנייד, לרבות הפחד להישאר ללא מכשיר הטלפון הנייד או ללא תקשורת סלולרית. הפחד הוא שהסוללה תיגמר, שלא תהיה קליטה, שהמכשיר יאבד, ייגנב, יתקלקל ועוד", אומרת לירון שניר, פסיכותרפיסטית במכון טמיר. "התופעה הזו, שנולדה בעידן הדיגיטלי ונפוצה בקרב מדינות מתועשות, באה לידי ביטוי בסימפטומים שונים של פוביה הכוללים תגובה של חרדה, כאשר המצב אינו מעורר תגובה כזו אצל אנשים אחרים בדרך כלל. הסימפטומים הגופניים הם דופק מהיר, עלייה בלחץ הדם, רעד והזעת יתר, למשל, כשהמכשיר הנייד לא זמין מסיבה כלשהי. המחשבות המלוות תגובת חרדה יכולות להיות פחד גדול מפני אסון. לדוגמה, במקרה של נומופוביה, האדם עלול לחשוש שיקרה משהו נורא והוא לא יהיה זמין ולכן לא יוכל לעשות משהו בנידון, דבר העלול להביא לתחושה לא פשוטה של חוסר אונים". שניר אף מסבירה כי פוביה מביאה איתה כמעט תמיד גם הימנעות - מאמץ עילאי להימנע ממצב שבו נשארים ללא הטלפון הנייד.
הפסיכותרפיסטית לירון שניר: "כשהמצב מגיע להגבלה תפקודית, הימנעות או תחושות פיזיות לא טובות, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי קצר מועד ממוקד לחרדות, שבו לומדים באופן הדרגתי להתרחק מהסמארטפון, לקחת הפסקה מההתעדכנות האינסופית, ללמוד להתמודד עם מצבים של חוסר ודאות, להגדיר שעות מסוימות שבהן אנחנו ללא הנייד, להחזיר את השליטה על הסלולרי ולא לאפשר לו לנהל אותנו"
"רוב האנשים חשים חוסר נוחות כשהנייד רחוק מהם, שכן מדובר בהיבטים רבים בחיים שטמונים ותלויים במכשיר הקטן. הסמארטפון מחבר למעגלים החברתיים של אדם, והוא מאגד בתוכו מידע אישי משמעותי. לכן, טבעי שתתעורר חרדה מעצם הרעיון של ניתוק מהמכשיר - מחרדה מתונה ועד כזו הפוגעת באיכות החיים ובתפקוד היומיומי. תסמיני הנומופוביה כוללים בין היתר בדיקה תכופה של זמינות המכשיר, חיפוש תכוף של נקודות גלישה, חוסר יכולת ליהנות ולהיות בנוכחות של פעילויות עכשוויות, בהלה רבה כשלא ניתן להשתמש במכשיר ועוד", מוסיפה הפסיכותרפיסטית רויטל רגב. לדבריה, נומופוביה שכיחה יותר אצל אנשים עם קושי לשאת אי ודאות וצורך מוגבר בשליטה, שכן העידן הדיגיטלי הרגיל את רובם המכריע של האנשים להיות זמינים כל הזמן, מה שמאפשר להם להיות באשליה של שליטה ולשאת פחות אי ודאות. גם אינה ארצי, פסיכותרפיסטית ומנהלת תחום התמכרויות במרכז ד"ר טל, אומרת כי כולם עלולים לחוש נומופוביה ברמות שונות: "נומופוביה הופכת לבעיה כשהיא מתחילה לנהל ולצמצם את דרגות החופש שלנו. למשל כשלא יכולים ליהנות מפעולות שלא מאפשרות לנו להיות צמודים לסלולרי, כשאנחנו מתוחים כשאין באפשרותנו לראות הודעות או לקבל שיחות, כשאנו בדאגה מתמדת שהסוללה תיגמר או שהטלפון יאבד".
3 צפייה בגלריה
''הסמארטפון מחבר למעגלים החברתיים של אדם, והוא מאגד בתוכו מידע אישי משמעותי''
(צילום: Shutterstock)
תופעת הנומופוביה נפוצה יותר בקרב צעירים, בני נוער וסטודנטים, שנולדו אל תוך העידן הטכנולוגי וחשופים אליו מגיל צעיר. "ילדים בימינו מחזיקים טלפון נייד כבר בגיל צעיר, וללא הכוונה נכונה עלולים להתמכר לשימוש בו ואף לסבול מנומופוביה. ילדים ובני נוער עסוקים מאוד בקבוצת השווים (מעגל החברים שלהם), ונוצר מצב שחלק גדול מהתקשורת הוא דרך הרשתות החברתיות. הרשתות החברתיות שולחות התראות כל הזמן, דבר שעם הזמן מייצר דריכות מסוימת אצל רבים מהילדים ובני הנוער, אשר קופצים למשמע כל צליל שבוקע מהנייד. הדבר עלול להגביר את תחושת הריקנות והחרדה כשנמצאים ללא הנייד. יחד עם זאת, נראה כי גם מבוגרים רבים סובלים מנומופוביה, ואף בני גיל הזהב מפתחים תלות מהסוג הזה", אומרת שניר.
הטלפון משמש עבורנו לא פעם מעין מוקד לבריחה ממחשבות ומפחדים שקשה לנו לשאת, אבל חשוב לזכור כי אף לחיצה על כפתור לא גורמת לרגשות שליליים להיעלם, בטח שלא בטווח הארוך. "הם אולי נעלמים לכמה רגעים, אך בטווח הארוך הם הולכים ומתעצמים, ואיתם גדל הרצון לברוח יותר ויותר לבהייה ממושכת בנייד. במצב כזה הפחד להישאר בלי הסלולרי מתעצם, כי אחרת נישאר עם עצמנו ועם כל הרגשות האלה. העניין הוא שבסופו של דבר להיות עם הרגשות האלה זה המתכון לחיים משמעותיים ומאושרים, מכיוון שרק כאשר נניח את הנייד בצד וניתן לעצמנו להרגיש כאב, אז יתפנה מקום גם עבור השמחה וההתלהבות לפרוץ החוצה במלוא הדרן. זה קל להגיד אך קשה לעשות, ולכן אנשים רבים בוחרים לפנות לטיפול רגשי ולעבור את המסע הזה באמצעות איש מקצוע. גם חשש מהחמצה (FOMO) גורם לנומופוביה, ומתעורר לנוכח החשש להחמיץ התרחשות ברשתות החברתיות או לפספס אירוע אונליין. חוקרים מצאו שחרדת ההחמצה הייתה נפוצה במיוחד אצל אנשים בעלי צרכים פסיכולוגיים לא מסופקים, כמו הרצון להיות אהוב או מכובד. בנוסף, יש חוקרים שטוענים שהנייד הפך להרחבה של האדם, וכך כשהוא אינו זמין חלה תחושת אובדן של חלק מזהותו, מה שעלול לעורר חרדה".
רגב מסבירה כי הטיפול בנומופוב יתמקד בזיהוי הגורמים העומדים בבסיס צורכי השליטה ובמענה על כמה שאלות: מהו מקורן של תחושות אלו, ואילו נסיבות חיים הביאו להיווצרותן? כיצד המטופל מרגיש כאשר הוא חש שהשליטה נלקחת ממנו או שהנייד עלול להילקח ממנו? אילו מחשבות ופנטזיות יש לו על מה שיתרחש אם השליטה תצא מידיו, ואם ביצועיו לא יהיו מושלמים? הטיפול יתמקד בחקירת החוויות בתחום הבינאישי ובניסיון לבסס תשתית טובה יותר של אמון, חמלה עצמית ויכולת לסמוך על האחר. "בדרך כלל, כאשר מקור צורכי השליטה מובן והמטופל מזהה באופן מעמיק יותר את השלכות התנהגותו, היכולת להרפות מהשליטה גדלה והוא זוכה ליותר דרגות חופש, גם מול המכשיר הקטן", אומרת רגב ומספקת דוגמה מניסיונה המקצועי. "שאלתי את ג', נומופוב שפנה אליי לטיפול, מה יקרה אם יום אחד לא יעלה משהו לסטורי. תשובתו הייתה שעצם הפרסום בסטורי נותן לו תחושת קיימות, כך שכולם יכולים לראות שהוא היה במסיבה או במסעדה כלשהן. שיקפתי לג' כמה כוח הוא נותן בידי החוץ להגדיר את תחושת הערך והשווי שלו - זאת מתוך תחושת היעדר הערך שחווה והרצון לייצר את אותה תחושה חסרה דרך הלייקים - ככל שיקבל יותר לייקים, כך יהיה שווה ערך רב יותר".
גם שניר מבהירה כי החדשות הטובות הן שניתן להתגבר על נומופוביה, באמצעות עבודה של האדם עם עצמו או בעזרת ליווי מקצועי. "בשנים האחרונות הפסיכולוגיה אימצה לחיקה את המיינדפולנס, שנמצא כיעיל בהפחתת נטיות לנומופוביה, מכיוון שבמיינדפולנס יש מודעות קשובה ולא שיפוטית לרגע ההווה - בדיוק מה שמפספסים כשמתעסקים בנייד. בנוסף, ניתן לתרגל זמנים מסוימים במהלך היום שבהם הנייד כבוי, ובזמן זה להחליף את העיסוק בו בשיחה פנים אל פנים או פשוט בלהיות עם עצמנו. מטופלים מתארים מצבים שבהם הם מרגישים צורך להתעדכן כל הזמן במה שקורה דרך הנייד, בין היתר במדורי החדשות בתקופות מתוחות. יש מטופלים שמתארים מצב שהדבר מפריע להם לתפקד כמו שהיו רוצים בעבודה, מאחר שההספק שלהם נפגע. יותר מדי זמן ואנרגיה מושקעים בצורך המוגזם לבדוק כל כמה דקות מה חדש, בין אם זה בחדשות, ברשתות החברתיות או בהודעות. כשהם מנסים להפחית את התדירות של ההתעסקות עם הנייד הם חשים תחושת אי נוחות, עצבנות ומתח, שנרגעת מיד כשהוא נמצא בידיהם".
דרכי פתרון וטיפול נוספות שאותן מציעה ארצי הן לגבות את החומר החשוב שנמצא על המכשיר הנייד, לרשום טלפונים ופרטי פגישות חשובות בפנקס הנמצא בהישג יד, לקחת מטען כדי להפחית את החשש ממצב שבו תיתקעו ללא סוללה ולבצע אימון יזום במהלך היום על "זמן חופשי מסלולרי", שבו לא בודקים את המכשיר. "כשהמצב מגיע להגבלה תפקודית, להימנעות או לתחושות פיזיות לא טובות, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי קצר מועד ממוקד לחרדות, שבו לומדים באופן הדרגתי להתרחק מהסמארטפון, לקחת הפסקה מההתעדכנות האינסופית, ללמוד להתמודד עם מצבים של חוסר ודאות, להגדיר שעות מסוימות שבהן אנחנו ללא הנייד, להחזיר את השליטה על הסלולרי ולא לאפשר לו לנהל אותנו. חשוב להבין כי המכשיר הסלולרי מהווה כלי לשליטה או לעיתים רק אשליה של שליטה – בחיים, באינפורמציה, בצורך להיות מעודכן או מחובר. החשש לאבד את הטלפון או להיות מנותק זה לאבד שליטה. האיום לא לשלוט או להרגיש לא בשליטה גורם לאיום ממשי על תחושת הקיום הרגשית של אותם אנשים", מסכמת ארצי.
