בני, סמל דרור גרנות ז"ל, התאבד באמצע שירותו הצבאי בחטיבת גבעתי, יום לאחר שליווה את חניכיו לטקס קבלת הכומתה הסגולה בכותל המערבי. האירוע הטראומטי התרחש ב-31.1.2003 וטלטל את חיי משפחתנו. דרור התאבד בעקבות משולש אהבה טרגי שהתרחש כשעולמו עדיין צבוע רק בשחור ולבן.
קראו עוד:
עוד באותו הבוקר, כשחזר דרור מהצבא, הוא ישב בבית קפה עם אחותו ודיבר על האפשרות לצאת לקורס קצינים ועל הרצון שלו ללמוד רפואה לאחר השירות הצבאי. הוא הוציא בבנק כרטיס אשראי חדש ולקח סרט לצפייה. כמה שעות מאוחר יותר הוא כבר לא היה איתנו.
3 צפייה בגלריה
דרור גרנות ז"ל. "התאבד בעקבות משולש אהבה טרגי שהתרחש כשעולמו עדיין צבוע רק בשחור ולבן"
שבריריות החיים
עד אותו הרגע היינו משפחה רגילה עם שלושה ילדים חכמים ומקסימים. דרור היה בננו הצעיר שנולד אחרי שתי הבנות – אפרת ועינת. דב בעלי ואני היינו בשיא הקריירה שלנו בחברות הייטק. כל שנותינו שילבנו בין עבודה קשה, טיפוח הילדים ובילויים משפחתיים. היינו משפחה מאושרת כאשר לפתע, באבחה אחת, העולם התמוטט עלינו.
המשבר כבד מאוד. לא ניתן לתאר אותו במילים לאדם שלא חווה אובדן ילד, ואיני מאחלת לאף אחד את המשא הכבד הזה. מותו של דרור האיר לי את שבריריות החיים, וחשתי חשופה ובלתי מוגנת. הרגשתי שאיבדתי איבר חיוני בגופי, ואני כמעט חלולה. עורי הפך דק ושקוף, ודמיינתי שכולם רואים את עצביי החשופים ואת היגון הממלא את ליבי. ההשכמה בשעות הבוקר הייתה לי קשה מנשוא, בידיעה הטופחת על פניי שזה אינו סיוט שחלמתי בלילה, אלא המציאות שתלווה אותי מכאן ואילך.
חזרתי לעבודה מיד לאחר השבעה כשמבטי הרחמים נשלחים לעברי מכל עבר. חלק מהעובדים העדיפו שלא להביט ישירות בעיניי ואחרים הסתכלו עליי במבטי חמלה. חברינו הטובים, שהכירו היטב את מערכת היחסים בביתנו, אמרו, "אם זה קרה אצלכם, זה יכול לקרות בכל משפחה אחרת". אני לא הפסקתי לרגע לחפש סימנים שהעידו על כוונותיו.
3 צפייה בגלריה
חנה גרנות עם בנה דרור ז"ל. "היינו משפחה מאושרת כאשר לפתע, באבחה אחת, העולם התמוטט עלינו"
לא מתביישים, לא מסתירים
משפחות רבות מתביישות ומסתירות את ההתאבדות כסיבת המוות. אנחנו במשפחה היינו גלויים מהרגע הראשון וקיבלנו החלטה לספר את האמת ולדבוק בחיים.
איני כועסת על דרור ועל המעשה שעשה, אבל יש בי אכזבה מחוסר היכולת שלי להציל אותו מעצמו בעת המשבר שחווה. עם הזמן למדתי להשלים עם המעשה שלו, כאשר הבנתי את הכאב המייסר שבו הוא היה נתון. אם רק היה מחכה קצת, אם רק היה אדם שיאמר לו, "בוא, חכה רגע, נחשוב על זה. אולי יש פתרון" - אולי הוא עוד היה בחיים. כיום, הצער והגעגוע מלווים אותי בכל מקום ובכל זמן, אבל אני משתדלת מאוד שבנותיי וחמשת הנכדים המקסימים שלנו לא יסבלו מהשלכות האירוע הטראומטי.
ארבעתנו הלכנו יחד לטיפול פסיכולוגי משותף במשך כשנה, ובו ליבנו את תחושותינו. הצלחנו בכוחות משותפים לעבד את האבל ולקבל את דרכי האבל השונות של כל אחד מאיתנו. היינו גלויים ודיברנו הרבה בינינו, אבל בלילות הארוכים הכרית שלי ספגה דמעות רבות.
לאחר כשנה המשכנו בטיפול פסיכולוגי כזוג ואף הצטרפנו לקבוצות תמיכה של הורים שכולים. הבנות השתתפו בקבוצות תמיכה של אחים שכולים. במבט לאחור אני מעריכה מאוד את התובנות והכלים שרכשנו משיחות עם אנשים כמונו שהבינו אותנו, העניקו לנו הרבה מניסיונם, ללא כל צורך בהסברים והתנצלויות. הם היו אחיי ואחיותיי לדמעות.
הצטרפנו גם לקבוצת תמיכה חברתית של הורים שכולים שהחלה בפגישות מזדמנות בבית הקברות ועברה לפגישות מחזקות ותומכות בבתים בערבי שבת ובימי האזכרה. תמכנו זה בזה בחגים הקשים מנשוא. עד היום אנחנו בקשר הדוק עימם.
איני כועסת על דרור ועל המעשה שעשה, אבל יש בי אכזבה מחוסר היכולת שלי להציל אותו מעצמו. עם הזמן למדתי להשלים עם המעשה שלו, כשהבנתי את הכאב המייסר שבו הוא היה נתון. אם רק היה מחכה קצת, אם רק היה אדם שיאמר לו, "בוא, חכה רגע, נחשוב על זה. אולי יש פתרון" - אולי הוא עוד היה בחיים
קראתי ספרים רבים החוקרים מעשי התאבדות. לצערי, לא מצאתי סיפורת בנושא זה, אלא רק ספרי פסיכולוגיה. התעמקתי בספרים ובמחקרים אך לא מצאתי תשובות לשאלות הרבות שהטרידו אותי, ובראשן מדוע דרור לא פנה אלינו בעת המשבר שחווה בפרידה מאהובתו.
למדתי להעריך הרבה יותר את הדברים הטובים בחיי. למדתי לחיות בצד האובדן. לחיות עמו בלב, לחיות לצידו. אני חיה חצויה ממש, עם עין אחת צוחקת ועין שנייה דומעת. למדתי להעניק חיבוק חם, כתף תומכת וגם לקבל חזרה. אני מודה לחיבוקי חברינו אשר מחזקים אותי ומזרימים לי אנרגיות טובות.
הכאב היוקד לא נעלם, גם כיום, אחרי 19 שנים. הכאב לובש אופי שונה, הוא מתקהה והגעגוע הולך וגובר, יחד עם תחושת ההחמצה. החיים משתנים וכבר לא ניתן לעולם לחזור לשגרה הברוכה.
החברה מעדיפה שלא להתמודד עם סיפורי התאבדויות ולא לפרסמם ברבים, מחשש שמא ישפיע הדבר על אנשים המצויים במצב נפשי קשה. הסברה הזו הייתה מקובלת לפני שנים רבות, אך אין זה נכון. התאבדות היא נושא משמעותי שחייב להיות מדובר ומטופל על מנת למנוע את המקרים הבאים. הורים ומורים צריכים להיות קשובים לסימנים של מצוקה ולדובב את האדם במשבר. חברים ללימודים צריכים להיות אמפטיים לבני כיתתם, ובמידה ששמעו סימניי מצוקה ואובדנות, חובה עליהם לדווח לגורם טיפולי. אין זו הלשנה, אלא הצלת חיים.
בישראל יש בכל יום כ-25 ניסיונות של אובדנות, מתוכם כשניים מצליחים. צריך להציל אותם במידת האפשר.
3 צפייה בגלריה
חנה גרנות עם הספר שכתבה, "חמש דקות איתך". "התאבדות היא נושא משמעותי שחייב להיות מדובר ומטופל על מנת למנוע את המקרים הבאים"
מסע עמוק וחושפני
בשנה שבה דרור התאבד, היו בצבא כ-30 מקרי אובדנות בשנה, זו הייתה סיבת המוות העיקרית. כיום יש פחות מעשרה מקרים. הצבא התחיל ב-2006 תוכנית למניעת התאבדויות אשר מצליחה חלקית למנוע התאבדויות.
אני מתנדבת בעמותת "יד לבנים" כבר 17 שנים, בסיוע למשפחות שכולות להתמודד עם אבלן, באמצעות פעילויות חברתיות, פרויקטים של הנצחה ועוד. התנדבות נוספת שלי היא בעמותת "בשביל החיים" המסייעת למשפחות שחוו אובדן, אני גם חברה בוועדה העירונית למניעת התאבדות.
פרסמתי לאחרונה את ספרי "חמש דקות איתך", אותו כתבתי במהלך עשר השנים האחרונות, בניסיון לפתור את חידת מותו ולהתגבר על הטלטלה הנפשית שעברתי. אין זה ספר הנצחה: אני לוקחת את הקורא יד ביד למסע עמוק וחושפני בתהפוכות חיינו ובחיי דרור ומותו.
לו יכולתי להלחין מנגינה שתיסע לאחור בזמן עד לרגע שדרור התהווה ברחמי, הייתי מזמזמת אותה מעלות השחר ועד ליל ומערסלת אותה, כפי שעירסלתי את דרור בזרועותיי, בשנה הראשונה לחייו. אבל המילים שאני כותבת אודות דרור מפילות אותי אל מחוץ לזמן.
ביקשתי רק חמש דקות עם דרור וקיבלתי אלפי דקות עמו ועם קוראי הספר.
ביום רביעי השבוע תתקיים בהיכל התרבות בת"א העצרת המרכזית של שבוע הזיכרון ליקירים שהתאבדו, למניעה ולטיפול באובדנות, תחת הכותרת: "אובדנות - זוכרים ומונעים". האירוע מתקיים בשיתוך משרד הבריאות, משרד הרווחה והביטחון החברתי, עמותת "בשביל החיים" ומרכז אלה. לפרטים ולהרשמה (ללא תשלום): לחצו כאן
אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, טל': 1201
בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, טל: 03-7487771
סה״ר, סיוע והקשבה ברשת: www.sahar.org.il
