שום דבר לא הכין את ט' למה שעבר עליו בימים הראשונים למלחמת חרבות ברזל. הוא מהנדס אזרחי מצליח, בן 59 ממרכז הארץ. כזה שמזיז קירות, מרעיד אדמות. במילואים הוא משמש מהנדס חילוץ. "הגדוד שלי התגייס ב-8 באוקטובר. התקשרתי למפקד והתחננתי שייקחו אותי. שלחו אותי לעוטף, לעסוק בפינוי הריסות וחילוץ גופות", הוא משחזר.
"התחלתי בבארי. כשהגענו לשם לא ידענו מה לעשות ואיך. הכול היה הרוס ושרוף ומלא דם. כמו בסרטים מ-1939. ואז התחלנו, כמו מהנדסים טובים, לבנות תוכנית חפירה, מאיפה אתה מזיז, מאיפה אתה חופר, כדי להוציא את הגוויות. בסוף, זאת הנדסה. לא משנה אם אני מוציא גופות או מבצע חפירות באתר בנייה בדיזנגוף. ככה חשבתי לפחות".
ט' נזרק באחת מחייו השקטים והשגרתיים למה שהוא מכנה, בצדק רב, "גיהינום עלי אדמות". הוא מספר: "התחלנו לחפש גופות. איך אתה מחפש גופות? או עם הכלבים של החבר'ה מעוקץ או בעזרת חוש הריח. את ריח הגופות אי אפשר לשכוח. היינו שמים מסכה ומתיזים פנימה קצת דיאודורנט, כדי שיהיה נסבל. השתדלנו באותו זמן להתעסק רק בהנדסה".
8 צפייה בגלריה
ט'. "אחרי שבעה-שמונה ימים כאלה, הבנתי שאני לא מסוגל יותר לעכל את זה"
(צילום: מור שמעוני)
ככל שט' מתקדם בסיפור קורותיו באותם ימים נוראים, גופו מתחיל לרעוד. מבטו מכוון לנקודה דמיונית בחלל האוויר. "כדי להוציא את הגופות השתמשנו בשופל לניפוי, ממש כמו בעבודות פיתוח. היינו מכניסים את הכף, מנערים, ואז הגופה הייתה נשארת על הכף. אחר כך היינו שמים אותה על האדמה וקוראים למשאית הקירור לאסוף אותה. אף אחד לא הכין אותנו לזה. איך אפשר להכין לדבר כזה?"
השלכות האירועים ניכרות היטב על פניו של ט'. לדבריו, "אחרי בארי עברנו לכפר עזה, ואחר כך לכיסופים. לא הסכמתי להישאר לישון שם והייתי חוזר כל יום הביתה. אשתי הייתה מקלחת אותי ומכינה לי כל יום מדים חדשים, כי אי אפשר היה להיפטר מהריח. בימים האחרונים עברנו לעבוד עם הארכיאולוגים. עשינו את אותו הדבר, אבל פעם היינו מוציאים חתיכות עצם, שיניים, כל מיני שרידים. אני נכנסתי ראשון לכל בית כי אני המהנדס. אחרי שבעה-שמונה ימים כאלה, הבנתי שאני לא מסוגל יותר לעכל את זה. אשתי לקחה אותי לרופאת המשפחה, שרשמה לי ציפרלקס ושלחה אותי לפסיכיאטר של קופת החולים. הוא אמר לי, 'אתה בפוסט-טראומה'. שוחחתי עם הקב"נית של היחידה, שהפנתה אותי לכאן. והמקום הזה מציל אותי".
ט' מספר: "נכנסתי ראשון לכל בית כי אני המהנדס. אחרי שבעה-שמונה ימים כאלה, הבנתי שאני לא מסוגל יותר לעכל את זה. אשתי לקחה אותי לרופאת המשפחה, שרשמה לי ציפרלקס ושלחה אותי לפסיכיאטר"
השיחה מסתיימת, כי ט' צריך ללכת לטיפול קבוצתי. הוא קם ועוזב את הספה שישב עליה, אחת ממערכות הישיבה המזמינות הרבות שפזורות כאן, בחלל המעוטר בצבעים רכים, שטיחים נעימים, עציצים ירוקים וכלי נגינה שפזורים בו. ברוכים הבאים למלש"ע, המרכז לשיקום עורפי. לכאן מגיעים חיילות וחיילים שחוו טראומה נפשית מורכבת, ונדרשים להמשך סיוע ממוקד ומותאם במסגרת צבאית.
8 צפייה בגלריה
הכוחות הסתייעו בדחפורים להוצאת גופות מהיישובים. תמונות שנחקקו וגרמו לתגובה נפשית קשה במקרה של ט'
מתצפיתניות ששרדו את התופת ב-7 באוקטובר, דרך משחררי היישובים בעוטף ועד לחיילים שנלחמים בזמן כתיבת שורות אלה עמוק בתוככי עזה – מאות רבות של חיילים, אנשי קבע ומילואים עברו כאן. כאן תופרים חליפת טיפול שתפורה אישית למידותיהם של כל חיילת וחייל. מטפלים בפצע הנפשי בעודו פתוח ומדמם, לפני שיגליד, כשהוא עוד בגדר תגובת דחק ובטרם ייהפך להפרעת דחק פוסט-טראומטית. כאן הם זוכים להתערבות טיפולית מיידית, נמצאים בטיפול יום, או כפי שקוראים לזה כאן "השהיה". הם עוברים סדנאות יומיות, שיחות אישיות וקבוצתיות עם אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, טיפולים תרופתיים, אימונים גופנים ועוד.
אפילו הניסיון העשיר של סא"ל במיל' יורם בן-יהודה, מפקד המלש"ע, עם מחירה הנפשי של מלחמה לא הכין אותו לשיטפון שאחרי 7 באוקטובר. המלש"ע הוא במידה רבה בן דמותו של בן-יהודה, והדמות הזאת באה עם זקן לבן ארוך. "הוא נולד ככה. קודם יצא הזקן, ואז הגיע התינוק", אומרים עליו פקודיו. הניסיון הזה כולל התמחות בפסיכולוגיה קלינית ורפואית ומגוון תפקידים במחלקת בריאות הנפש בחיל הרפואה בצה"ל, בין היתר כמפקד היחידה הצבאית לטיפול בנפגעי תגובות הקרב.
8 צפייה בגלריה
המרכז לשיקום עורפי. חלל המעוטר בצבעים רכים, שטיחים נעימים, עציצים ירוקים וכלי נגינה שפזורים בו
(צילום: יאיר שגיא)
עם פרישתו הקים את מכון "דרכים" לטיפול בנפגעי טראומה ושכול. במקביל, בשירות מילואים, עבר לפקד על המלש"ע, יחידת בריאות הנפש שעיסוקה בתגובות הקרב בשלבים הראשונים להתהוותן. "הרעיון המרכזי של המלש"ע הוא בהבנה שככל שניתן טיפול יותר מהיר אחרי מפגש עם טראומה, כך הסיכוי להשתקם יותר טוב", מסביר בן-יהודה, "אלא שהרעיון הזה, שידוע כבר עשרות שנים, מעולם לא יושם. לא בארץ ולא בחו"ל. אי אפשר היה ליישם אותו. זה היה מסובך מדי".
"יהיה גל עצום, שיטפטף לאורך שנים"
לדברי בן-יהודה, "הטריגר לבניית המקום הזה היה צוק איתן. הבנו שיש חיילים שנפצעים בקרב, עוברים טיפול והחלמה ומגיעים אחרי חודש הביתה, והם בעצם זרוקים בבית לבד. הם הופכים את היום ללילה, את הלילה ליום, אוכלים הרבה כי אין להם מה לעשות עם עצמם, ואחרי חודשיים אתה מקבל מישהו מפורק, כי אין לו מסגרת ואין לו שייכות. זה היה הטריגר לבנות את העסק הזה.
"שנתיים וחצי לפני המלחמה התחלנו להכין את היחידה למתאר של 'השהיית יום', כשהדגש הוא על טיפול ברמה מיידית ואינטנסיבית, מה שלא נעשה בשום מקום בעולם. אם צריך להגיד מה הקטע שלנו – זה הדבר. זה החידוש שהבאנו. בנינו את כל מערך ההפעלה למקום שיגיעו אליו בבוקר וילכו אחר הצהריים, ובין לבין יקבלו כל מה שצריך בצורה אינטנסיבית. הספקנו לעשות שני אימונים ופרצה המלחמה. כמובן שלא ידענו לנבא איך יתפתחו הדברים".
בצה"ל לא שיערו עד כמה הפרויקט הזה יהפוך לחיוני ורלוונטי. המתקפה הרצחנית ב-7 באוקטובר הותירה אחריה מספרים עצומים של חיילים שחוו טראומה, מהסוג הקשה ביותר. על פי בן-יהודה, "האירוע הזה, שאנחנו עדיין בתוכו, לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים".
צוות המקום, שמורכב כולו מאנשי מילואים בעלי מיומנות רבה וניסיון עצום בתחום הטיפול בטראומה, התגייס מיד ונפרש בשטח, מדרום הארץ ועד לצפונה. הגל הראשון של המטופלים הגיע מהר מאוד. חיילים שהיו בבסיסים שהותקפו או בבתיהם בעוטף, ביניהם כאלה שנלחמו בגבורה במחבלים שחדרו לשטח ישראל באותה שבת. גם חיילים שהיו בחופשה וניצלו אותה כדי לבלות בפסטיבל נובה הגיעו לכאן.
הגל השני היה זה שעימו נמנים ט' וחבריו, חיילים ואנשי מילואים שנשלחו לחזית הלחימה בעזה או בצפון, נחשפו לאירועים ולמראות קשים והתקשו להתמודד איתם. חלקם נפצעו ואושפזו בבתי החולים, שם הבחינו מטפליהם בתסמיני מצוקה נפשית – והפנו אותם למלש"ע. והגל השלישי? "אנחנו מעריכים שהוא יבוא שלושה-ארבעה חודשים אחרי תום הלחימה, כשאנשים יבינו שמשהו השתבש אצלם ולא חוזר להיות כשהיה", אומר בן-יהודה. "וזה יהיה גל עצום, שיטפטף לאורך שנים".
מה יכול לנבא את הסיכוי של טראומה להפוך לתסמונת פוסט-טראומטית?
"עוצמת הטראומה היא נוסחה בת שלושה משתנים: האירוע, היחידה והפרט. ככל שהאירוע יותר גרוע ומדמם, כך יש יותר טראומה ופוסט-טראומה. משתנה היחידה נוגע לתחושת המקצועיות והגיבוי. ככל שהן יותר חזקות, כך זה מגן על הנפש. משתנה היחידה פשט את הרגל ב-7 באוקטובר. לא היה בכלל צבא. לא היו מפקדים. חיילים מספרים לנו איך הסתתרו עם הרובה, מתחת למיטה, לבד. משתנה הפרט שונה מאדם לאדם, לא ניתן לכמת אותו".
"הם רוצים לחזור לצבא, גם אם לא לחזור לחזית"
בסוף דצמבר דווח על תקרית חריגה ביותר, שהתרחשה במהלך התרעננות כוחות מהלחימה בעזה. חייל מחטיבת הצנחנים יצא עם חבריו ליחידה ללינה במתקן נופש של הצבא באשקלון. באמצע הלילה התעורר אחד מהם מהשינה בבהלה וירה בנשקו האישי. כמה חיילים נפצעו קל מרסיסים. מבלי להיכנס לפרטי המקרה, שנמצא עדיין בחקירת מצ"ח, ברור שאירועים מהסוג הזה עלולים להתרחש, אחרי שאדם צעיר חווה במשך תקופה קצרה או ארוכה סכנת מוות.
סא"ל במיל' מיכל גפן: "הטיפול במלש"ע הוא קצר-מועד. הוא נע בין חודש לחודש וחצי. זה חלון ההזדמנויות הכי טוב לטיפול. יותר מ-1,200 חיילים עברו במלש"ע. 75% חזרו לתפקוד ולשירות צבאי. 50% חזרו ליחידות שלהם, ו-25 חזרו לשירות צבאי ביחידות אחרות"
המלש"ע, שמנסה לתת מענה למצבים כאלה, פרוש בשלושה מרכזים – בחיפה בצפון, בצריפין במרכז ובעיר הבה"דים בדרום. מי שמפקדת על שלושתם היא סא"ל במיל' מיכל גפן. עד לפני שלוש שנים שימשה ראש אגף כושר נפשי בצה"ל, וכעת היא בעלת קליניקה פרטית, שלדבריה "לא הייתי בה כמעט מתחילת המלחמה. אני פוגשת את המטופלים שלי בזום, בסופי שבוע – שזה מורכב. יש לי שלושה ילדים שהם חיילים בצבא עכשיו, כולם בתפקידים מסווגים, שזה מורכב לא פחות".
לדבריה, "זה לא שהצבא התקדם, זאת החברה", היא מנסה להסביר. "פעם חיילים התביישו לדבר, להגיד שמשהו לא בסדר. אז הבתים שלהם היו מתפרקים, הנשים והילדים שלהם סבלו. היה לי מטופל בן 82 ממלחמת יום הכיפורים שלא העז להגיד שהוא פוסט-טראומטי, כי חברים שלו נהרגו. אז איך הוא יכול להגיד שמשהו לא בסדר אצלו, כשיש אנשים שלא חזרו? יש בושה; יש אשמה, אבל המחקרים מראים שרוב האנשים יכולים לחוות דברים קשים ולא לפתח פוסט-טראומה. אנחנו קוראים לטיפול שלנו 'מניעתי'".
יש פה חבר'ה מ-7 באוקטובר?
גפן: "לא. הטיפול במלש"ע הוא קצר-מועד. הוא נע בין חודש לחודש וחצי. זאת ה-Golden Hour, חלון ההזדמנויות הכי טוב לטיפול. יותר מ-1,200 חיילים עברו במלש"ע. 75% חזרו לתפקוד ולשירות צבאי. 50% חזרו ליחידות שלהם, ו-25 חזרו לשירות צבאי ביחידות אחרות. 15% קיבלו פרופיל 21 ועברו להמשך טיפול במשרד הביטחון, לאחרים נסגר שמ"פ (שירות מילואים פעיל), וחלק השתחררו לפי תאריך השחרור שלהם.
"שיהיה ברור: לנו אין אינטרס להחזיר אנשים לשירות, אלא להחזיר אותם לבריאות. זאת המטרה שלנו ובזה אנחנו מתעסקים. בטראומה יש שבר גדול, וכדי שבן אדם יחזור לתפקוד הוא צריך לשמור על איזושהי רציפות. אצל חיילי החובה זה לחזור ללבוש מדים כמו החברים שלהם. וגם אם לא לחזור לחזית, הם רוצים לחזור לצבא, כי זה מה שנורמלי בגיל שלהם, להיות חייל".
איך אתם עושים את זה?
"אנחנו תופרים פה חליפה אישית לכל אחד, לפי מצבו הנפשי והצרכים שלו. זה יכול לכלול טיפול אישי, טיפול תרופתי (יש פסיכיאטרים במקום), ומי שמתאים לו, גם טיפול קבוצתי".
הטיפול הקבוצתי נע בין כזה שמכוון לנושאים ספציפיים כגון שינה ושליטה בכעסים, לבין מעגלים טיפוליים שבהם מתבצע עיבוד ממשי של האירוע הטראומטי. "קבוצה כזאת מיועדת לאנשים בשלב מתקדם", גפן מסבירה. "נעשה בה שימוש בכלים כמו 'אלבום תמונות', שנועד להפוך חוויה פרה-ורבלית לחוויה מתומללת. החוויה הטראומטית היא כזאת שקשה לשים אותה במילים. ככל שאנחנו הופכים את התמונה ליותר מוחשית ומתומללת, אנחנו מאפשרים עיבוד של החוויה. אז המטופל מתבקש לבחור את התמונה הכי קשה, ולספר אותה.
"היתרון הוא במראה שחברי הקבוצה נותנים לך במקום שהרגשת הכי חסר אונים וחלש, ופתאום הם אומרים לך 'היית כל כך אמיץ, היית מדהים, תראה איך תפקדת'. אלה דברים שאנשים לא רואים על עצמם. לקבוצה יש כוח אדיר. בקבוצה אתה פתאום מבין שכולם עברו את אותה חוויה וכולם מרגישים אותו הדבר".
"הנפש לא יכולה לשאת את הדברים האלה"
הדבר הראשון שבולט לעין כשנכנסים למרחב המשותף והשופע ספות, פינות זוּלה ואמרות חיזוק שמעטרות את הקירות הוא גבר ואישה שמסתובבים שם בין המטופלים, לבושים חציים כחיילי צה"ל וחציים כליצנים עם אף אדום. "נעים מאוד, רמטקלאון חרדות ברזל", מציג את עצמו יצור הכלאיים. "ג'ונם חיימשלי", מציגה את עצמה הליצנית במיל'. מדובר בקרן קליגר-עשור ובדוד "דוש" בראשי, צמד ליצנים רפואיים ותיק, שמאחוריו שנים של עבודה בבתי חולים עם המקרים העצובים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
אז מה, אפשר לצחוק על המצב?
בראשי: "הליצנות היא סוג של תקשורת, שבאה ומסתכלת על דברים אחרת. אי אפשר לשנות מציאות, אפשר לשנות את ההסתכלות על המציאות. מה שהאף האדום עושה זאת תזכורת למשהו שהיה קיים לי בגוף לפני שהתגייסתי, לפני 7 באוקטובר. אני ילדה; אני ילד. בסופו של דבר, מדובר בבני נוער פלוס. הם עדיין לא כל כך רחוקים מהטיול השנתי. בכל יום שלישי יש לנו פק"ל הומור, שזאת קבוצה טיפולית של ליצנות משקמת. זאת האחות הקטנה של ליצנות רפואית, שפיתחתי בעבודה עם יורם במכון 'דרכים'".
כמו שהומור נראה רחוק שנות אור ממאורעות 7 באוקטובר, כך חייו של א' היו הדבר הכי רחוק שיש ממחלקת טיפול יום של מחלקה לבריאות הנפש. ההתמודדות מול עשרות מחבלי נוחבה במשך שעות ארוכות, כשחבריו נהרגים סביבו ואף כוח חילוץ לא מגיע במשך שעות, הותירה בו את אותותיה.
הוא התגייס לשרת בחיל השריון, חטיבה 7, גדוד 77. עבר שירות משמעותי. החל מהקיץ, הוא והגדוד תפסו קו בחטמ"ר עזה צפונית, לצד גדוד 13 של גולני. ב-9 באוקטובר הוא היה אמור לצאת לחופשת שחרור וסגר שבת אחרונה במוצב נחל עוז, כשב-06:30 בבוקר התעורר לקול ירי מאות פצצות מרגמה למרחב הבסיס.
"רצנו למיגונית הסמוכה לפלוגה. כמה דקות אחר כך התחלנו לשמוע ירי קלצ'ניקוב שמתקרב אלינו. עברנו למיגונית סמוכה, שם היו כ-20 לוחמי גולני. צריך לזכור שרוב החיילים בבסיס, יותר מ-110, הם תומכי לחימה, בהם תצפיתניות. בבסיס היו בסך הכול כ-50 לוחמים".
גם המיגונית הזאת הייתה יעד למתקפה. "היו בה שני פצועים אנוש, שמאוחר יותר מתו מפצעיהם. דקה אחרי שנכנסנו למיגונית כבר התחילו לירות עלינו מכל הכיוונים. הלחימה שם נמשכה בערך ארבע שעות, שהרגישו כמו שלושים שנה".
הקרבות התרחשו בטווחים קרובים ביותר. במקביל ללחימה ניסו א' וחבריו להשאיר את הפצועים בחיים. "בסביבות השעה 11, אחד המחבלים הצליח להתקרב ולזרוק רימון, שהתפוצץ בתוך המיגונית, פצע הרבה מאוד אנשים והרג כמה. אחרי הפיצוץ הרגשתי שאין עוד הרבה אנשים שממש מפוקסים. היינו צריכים לצאת מהמיגונית. אני לא יודע בדיוק למה, אבל יצאתי בלי הנשק שלי עליי".
א' ממשיך ומשחזר את האירועים בקול בוטח, של מי שהספיק לעבד את אותו יום שבת. "בחוץ היה כאוס מוחלט. לקחתי רובה מגופה של מחבל, אבל הבנתי שאין בו כדורים אז לא היה לי מה לעשות איתו. בינתיים ראיתי את הטנק של החבר'ה שלי מהפלוגה בוער בתוך המוצב. חבר טוב מאוד שלי שכב בחוץ. בדקתי לו דופק וראיתי שהוא מת. בשלבים האלה קשה לחשוב, אבל זיהינו פילבוקס גבוה בקצה המוצב. הבנו שצריך להגיע לשם ולהשתלט עליו. חשבנו שנוכל להילחם משם או להכווין את חיל האוויר - זה מה שהיה לנו בראש.
א' מספר: "מצאתי את עצמי בשיחים, לבד, לא חמוש. ככה הייתי ארבע שעות וחצי, כשמחבלים חולפים על פניי עשרות פעמים, אבל לא מסתכלים למטה. אולי חשבו שאני מת. כל הזמן הייתי בטוח שזאת הדקה האחרונה שלי בחיים. זה הגיע למחשבות מאוד קיצוניות. חשבתי שאני החייל היחיד שנשאר במוצב. שכולם נהרגו"
"קפצנו לשיחים סבוכים בדרך והתחלנו לזחול לעבר הפילבוקס, אבל מהר מאוד הבנו שהאזור בשליטה מוחלטת של מחבלים. מצאתי את עצמי בשיחים, לבד, לא חמוש. ככה הייתי ארבע שעות וחצי, כשמחבלים חולפים על פניי עשרות פעמים, אבל לא מסתכלים למטה. אולי חשבו שאני מת. כל הזמן הייתי בטוח שזאת הדקה האחרונה שלי בחיים. זה הגיע למחשבות מאוד קיצוניות. חשבתי שאני החייל היחיד שנשאר במוצב. שכולם נהרגו".
בסביבות השעה 16:00 הבסיס נכבש בחזרה על ידי כוחות צה"ל והוא חולץ, אז גילה שחבריו נהרגו, שתצפיתניות נחטפו לעזה ועדיין מוחזקות שם. רק אחרי שפונה, שם לב לפציעה ברגלו השמאלית מרסיסים. "מדובר בפציעה שביומיום הייתה מאוד כואבת – אבל תחושת האדרנלין מרגישה לא מציאותית כשמדברים עליה. הסתכלתי על הרגליים ואמרתי לעצמי, איך יכול להיות שאני לא מרגיש את זה?"
לדבריו, "אחרי לילה בבית החולים שוחררתי הביתה. בשבועיים-שלושה הראשונים כל הזמן הייתי במחשבות על מתי אני חוזר. כנראה לא הייתי מחובר למצבי. אבל לראות חברים נהרגים, לראות עשרות מחבלים - הנפש לא יכולה לשאת את הדברים האלה. הרגשתי כל מיני דברים שמאוד לא אופייניים לי. הייתי עצבני וחסר סבלנות, לא ישנתי טוב בלילה".
קב"נית היחידה שלו הפנתה אותו למלש"ע, ובמקביל הוא שוחרר משירות סדיר בהתאם לתאריך השחרור. "בתקופה ההיא מצאתי את עצמי משתוקק לפגוש אנשים שהיו איתי בנחל עוז, או שיודעים מה עברתי שם. להסביר למישהו שלא היה שם זה עצום, לעומת הפשטות שבקשר עם אדם שאתה אומר לו 'נחל עוז' - ואתה לא צריך לומר לו יותר דבר. נוצרה שם קהילה של אנשים שנמצאים במצב דומה, בבית, מנותקים מהחברים שלהם, ונותנים להם מקום לדבר על הדברים.
"אצל הרבה מאיתנו יש תחושת אשמה ואחריות למה שקרה, במקרה שלי לתושבי כפר עזה ונחל עוז. אלה דברים שהולכים איתי. אפילו שלא הייתי בראש מערכת קבלת ההחלטות, הייתי הגוף שאמון על ביטחון האזרחים האלה - והם אינם. זאת אשמה שמסתובבת אצלי".
מצאת לזה פתרון במלש"ע?
"זה תהליך. צריך ללמוד לחבק את הרגש ולהבין שבסך הכול, בהתחשב בנסיבות, תפקדתי מצוין, ואני צריך להתמקד בדברים החיוביים ולעצב את הזיכרון של האירוע הזה כמשהו שעשיתי כמו שצריך, ולהתמקד באנשים שהצלחתי להציל ולא באלה שלא הצלחתי להציל".
