השנה שנעלמה
( סרטו של נועם בלין, עריכה: שמואל הראל)
"רבים וטובים הגיעו עם פנים שמחות ולב שבור למראה הקשה והמבהיל שבו הייתי, ניסו לשיר לרקוד, אולי אפילו בתקווה להעיר את מוחי מהשקיעה הגדולה. עצוב לי לראות אותי כל כך חסר אונים". כך מספר נועם בלין (29) בסרט שיצר במסגרת לימודיו לתואר בתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה בירושלים.
זה היה, למעשה, המפגש הראשון שלו עם המציאות שאליה לא היה מודע, לפני 11 שנה, כשנפצע קשה בנפילה מסוס. "דודה שלי, שגרה בניו ג'רסי, קנתה להוריי אייפד, והם תיעדו אותי כשהייתי מוגדר במצב צמח. מהחומרים הללו יצרתי סרט".
עוד בנושא:
בלין, תושב מעלות, צלם סטילס ווידאו, נשוי זה שנתיים וחצי לנעם (הבת) ומצפה לילד ראשון. כשהיה בן 18 נמחקו לו כשנה וחצי מהזיכרון - מסוף התיכון, כחודש לפני התאונה, ועד לסיום השיקום שעבר. את מה שארע לו אז, הוא משחזר על סמך סיפורים ששמע מההורים דויד ורויטל, משלושת אחיו ומהחברים שעטפו אותו כל אותו הזמן.
5 צפייה בגלריה
עם הוריו בבית החולים. "הם נלחמו עליי והאמינו שיהיה טוב, למרות כל התחזיות הקשות"
(צילום: אלבום משפחתי)
"בסיום התיכון היו לי הרבה חלומות. בין השאר - להיות ביחידה מובחרת, באגוז. לפני כן, נרשמתי לישיבה הגבוהה איתמר והספקתי ללמוד בה במשך חודש". במהלך טיול עם חברים, נפל בלין מסוס, תאונה שגדעה את כל החלומות והכניסה את הוריו לתקופה מסחררת, שבה בנם נע בין חיים למוות. "הם נלחמו עליי והאמינו שיהיה טוב, למרות כל התחזיות הקשות".
במסך הטלפון שלו הופיעה תמונה שבלין צילם באחד מהטיולים שעשה - משפט חקוק על סלע: "כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו", של הרב שלמה קרליבך. "ההורים שלי מספרים שזה משהו שהשפיע עליהם בתקופות הקשות שבהן הרופאים היו פסימיים מאוד ולא האמינו שאשרוד את זה או שאצא מהסיפור עם מוח תקין".
בשבועיים הראשונים היה בלין בתרדמת. לאחר מכן הוא פקח עיניים אבל ללא כל תקשורת עם הסביבה או מבט ממוקד. בתקופת האשפוז הממושכת הוא גם עבר חמישה ניתוחי ראש מורכבים, ועבר מבילינסון לאשפוז בתל השומר.
"עברתי שיקום מטורף - שלוש פעמים ביום פיזיותרפיה, טיפול באמצעות בעלי חיים, שלוש פעמים בשבוע הידרותרפיה וכל זה במשך תשעה חודשים בבית אבות - שזה הזוי"
הסרט "השנה שנעלמה" מתעד רגעים לא קלים שבהם בלין, שראשו מגולח באופן חלקי, מחובר לצינורות ואינו מגיב למבקרים הרבים הסובבים את מיטתו. גם ההורים מספרים על תקופת האשפוז הארוכה ועל ההחלטה להעבירו לשיקום במחלקה סיעודית בבית אבות – לאחר שהרופאים טענו שאין להם יותר מה לעשות איתו.
5 צפייה בגלריה
במהלך השיקום בבית האבות. "יש קטע בסרט שאני תוהה איך לקחו אותי לשם"
(צילום: אלבום משפחתי)
בהמשך, מתועדת נקודת המפנה המרגשת שבה בלין מתקשר לראשונה עם הוריו על ידי הקלדה, ומודה לאימו על כל מה שעשתה עבורו. הסרט לא מתעד את העובדה שבלין חזר לישיבה וגם התנדב ליחידת אגוז בצה"ל, אחרי שהתעקש להשתלב ביחידה - גם אם לא כלוחם. הוא לא מתעד גם את סיום לימודיו, את נישואיו ואת הציפיה של בני הזוג לתינוק.
"כי זה בדיוק הסרט - מה שקרה בזמן שאני לא זוכר. את מה שקרה אחר כך - אני כבר זוכר, חווה ויודע. עברתי שיקום מטורף - שלוש פעמים ביום פיזיותרפיה, טיפול באמצעות בעלי חיים, שלוש פעמים בשבוע הידרותרפיה וכל זה במשך תשעה חודשים בבית אבות - שזה הזוי. יש קטע בסרט שאני תוהה איך לקחו אותי לשם. כמובן שבזכות האינטנסיביות וההשקעה הללו, וברור שבזכות התפילות הרבות, הייתה פריצת דרך מפתיעה ונפלאה".
"העבודה על הסרט עזרה לי לעבד את החוויות. זה לא יהיה מוגזם לומר שזה היה תהליך ריפוי של ממש. משהו שדחף אותי להמשיך קדימה, לא להיתקע שם"
אחרי שנה של לימודים במכללה האקדמית הדסה בירושלים, פרצה הקורונה וחלק גדול מהלימודים עברו לזום. "בשלב שבו הייתי צריך לבחור בנושא לפרויקט הגמר - הרגשתי תקוע. לא מצאתי רעיון שימריץ אותי להתחיל לעבוד. התייעצתי עם המרצה שלי, והוא חקר אותי וגילה את סיפור חיי ואמר שברור שזה צריך להיות הנושא, וליווה אותי לאורך כל הדרך.
"בעבודה על הסרט, פגשתי פנים אל פנים את מה שקרה ובכל פעם מחדש, כשנגעתי בחומרים, הרגשתי ממש כאב לב. וזה היה לי טוב. הכנת הסרט ארכה זמן קצר - אפילו לא חודשיים, ועם זאת עזרה לי לעבד את החוויות. זה לא יהיה מוגזם לומר שזה היה תהליך ריפוי של ממש. משהו שדחף אותי להמשיך קדימה, לא להיתקע שם".
הסרט, שיצא לאור לאחרונה, עוזר לו גם להגשים את מה שהבטיח לעצמו בימי השיקום. "כשראיתי שברוך ה' הכיוון שלי טוב - רציתי לתת תקווה לאנשים במקום שבו הם מתייאשים. הרופא שהציל אותי, ד"ר סטיב ג'קסון מבית החולים בילינסון, אמר לי את המשפט: 'כשיש חיים יש תקווה' ובזה גם מסתיים הסרט שלי".
