עברו יותר מ-400 ימים ולילות מאז שנעמה נחטפה לעזה. חלף יותר מדי זמן מאז השבת השחורה שבמהלכה נעמה, הילדה שלי, וחברותיה נגררו על ידי מחבלי חמאס לתא המטען של הג'יפ שהוביל אותן אל שטחי הרצועה. הקושי והגעגוע גוברים מיום ליום, הדאגה הופכת את הבטן, והחשש לגורלה אינו נותן מנוח. חרף זאת, ניצבת מולי מטרה אחת ברורה – להשיב אותה הביתה עכשיו. המציאות אינה מאפשרת לצלול לתהומות הייאוש ואינה מותירה ברירה אלא למצוא את הכוחות הפנימיים כל יום מחדש.
2 צפייה בגלריה
קולה של אמא. מימין: נעמה עם אמה - "למצוא את הכוחות הפנימיים מחדש"
(צילום: באדיבות המשפחה)
הודות לסביבה הקרובה, לחברים, למשפחה, לקולגות שעוטפים אותנו, ניתן לייצר שגרה מסוימת, שהיא חלק בלתי נפרד מהתמודדות, בתוך הכאוס העצום. ויש עוד נדבך, חשוב לא פחות – המטופלים שלי. בתקופה האיומה הזאת המרפאה מהווה עבורי עוגן נוסף.
צפו בד"ר איילת לוי שחר ובאביה של נעמה, יוני לוי, בהפגנה למען השבת החטופים:
דבריהם של יוני לוי וד"ר איילת לוי שחר הוריה של נעמה לוי שמציינת יום הולדת 20 בשבי חמאס
(צילום: SATVIEW)
המטופלים הם מקור לתמיכה וכוח
בתחילת המאבק שלנו – משפחות החטופים – תהיתי כיצד אוכל לדאוג לבריאותו של האחר בזמן שהדאגה שלי נתונה למצב של נעמה. התלבטתי האם ניתן להכיל מצוקה של מטופל בזמן שהבת שלי שרויה במצוקה אמיתית. מצאתי שדווקא המפגשים בקליניקה עם המטופלים עוזרים לי להתמודד עם המציאות. המהות של העבודה שלי כרופאת משפחה, היא להיות קשובה לקושי של החולים ולתת להם מזור לכאב.
בחרתי במקצוע הזה כדי להקל על סבלם של אחרים ולפתור את מצוקותיהם. בתקופה הזו, גיליתי שליבת המקצוע שלי היא זו שעוזרת לי להתמודד עם המצב. מתן מענה לקשיים של אחרים היא משכך כאבים למצוקה האישית שלי.
"יש מטופלים שנכנסים אליי לחדר על קצות האצבעות ומתנצלים שהם מטרידים אותי בבעיה כמו כאב הגרון. אני פוטרת אותם מאי הנוחות ומסבירה שדווקא האפשרות שיש לי לטפל בהם היא זו שעוזרת לי לטפל בקשיים שלי"
ברפואת משפחה נרקמת מערכת יחסים שיש לה משמעות רבה לא רק למטופל, אלא גם למטפל. בתקופה הזאת, הגבולות שקובעים באיזה צד של השולחן נמצא המטופל ובאיזה צד נמצא המטפל – מיטשטשים. למטופלים שלי יש משמעות עצומה עבורי. הם מהווים מקור לתמיכה וכוח. לכן, חרף הקושי, הבלבול והדאגה הבלתי פוסקים, אני מצליחה למצוא להם מקום מיוחד אצלי.
יש מטופלים שנכנסים אליי לחדר על קצות האצבעות ומתנצלים שהם מטרידים אותי בבעיה כמו כאב הגרון. אני פוטרת אותם מאי הנוחות ומסבירה שדווקא האפשרות שיש לי לטפל בהם היא זו שעוזרת לי לטפל בקשיים שלי. סימני השאלה והמבוכה מובנים לי, אבל בחרתי להמשיך לעבוד כרופאה ולכן המטופלים יכולים וצריכים לפנות אליי בכל בעיה – אם מחוט ועד שרוך נעל. אני גם יכולה להבין ואין בליבי דבר כלפי מטופלים שהרגישו לא בנוח לשבת מולי, ובחרו לעבור לרופא משפחה אחר.
זה לא תמיד זה קל, וישנם מקרים שקשה לי למצוא את הכוחות להעניק למען האחר. כרופאה יש לי את היכולת לבחור איך לנהל את המפגשים מול המטופלים, והניסיון הרב שצברתי לאורך השנים, מאפשר לי לזהות את אותם רגעים, לשים את הגבולות, ולהפנות את המטופלים במקרה הצורך לקולגה או יועץ רפואי חיצוני.
הרצון לחזק ולעזור קיים כל הזמן – הן מצד הקולגות והעמיתים והן מצד המטופלים במרפאת "מכבי שירותי בריאות" באבן יהודה. התמיכה מתבטאת באופנים רבים בהכנת ארוחות והצעות לפינוקים ועד למהלכים הגדולים – במחאות ובצעדות למען שחרור נעמה ומאה החטופים והחטופות הנוספים.
גופי הבריאות בעולם ממלאים פיהם מים
רבים מודעים למשמעויות הפיזיות ונפשיות כתוצאה משהות ממושכת בשבי בתנאים קיצוניים וקשיים מאוד. ייתכן שבמקרה שלי, הידע הקליני וההכשרה הרפואית מקשים עליי אפילו עוד יותר. זה לא קל, אבל אני צריכה לבחור – עד כמה שאפשר בכלל – להיכן לנתב את המחשבות שלי. עיסוק ב"לא נודע", עלול להגביר את הקושי.
"בכל קרן רחוב אני מדמיינת את שתינו יחד אחרי שהיא תשוב מהמקום הארור ההוא. עד אז, אני מדברת לנעמה בראש שלי, אני מחזקת אותה ומזכירה לה שהיא שורדת אמיתית ושלמרות הקושי והסבל המחשבות שלה צריכות להתרכז בימים הטובים שעוד יבואו, כשהיא תצא משם"
אני לא יודעת איפה נעמה, באילו תנאים היא מוחזקת, מה עובר עליה, ומה מצבה הרפואי והפיזיולוגי. עליי ללמוד להתמודד עם חוסר הידיעה. בשבועיים האחרונים נפגשתי עם רופאים רבים שהתגייסו למאבק בקריאה נוספת לשחרר את החטופים בהקדם, לא רק כי זו החובה המוסרית של המדינה לאזרחיה, אלא גם בגלל המצוקה הרפואית הדחופה והתנאים הקשים שהם נמצאים בהם בשבי.
למרבה הצער, הקול של הקהילה הרפואית בעולם כמעט ולא נשמע. הטבח ב-7 באוקטובר, המצב הבריאותי של החטופים והיעדר גישה של צוותי רפואה אליהם מנוגדים לכל אמת מידה וחוק בינלאומי. פגשתי בהזדמנויות שונות את נשיאת הצלב האדום ואת יו"ר ארגון הבריאות העולמי ולא התרשמתי שעניין החטופים מצוי בסדרי העדיפות שלהם. הדבר היחיד שהם הציעו היה חיבוק ומעט אמפתיה. זה לא מספיק. אנחנו דורשים אמירות ברורות ונקיטת אמצעים לשיפור התנאים הומניטריים והרפואיים של החטופים. גופי הבריאות בעולם ממלאים פיהם מים וכרופאה האכזבה גדולה מנשוא.
אני מדברת לנעמה בראש שלי
כל הזמן אני מדמיינת את רגעי החזרה של נעמה וגם את החיים איתה אחרי התקופה הקשה הזו. החזיונות נראים כל כך אמיתיים ומציאותיים. כשאני הולכת עם האחות הצעירה של נעמה, אני לא יכולה שלא לחשוב איך ייראה המפגש בין שתיהן. בכל צעד ושעל, בכל קרן רחוב אני מדמיינת את שתינו יחד אחרי שהיא תשוב מהמקום הארור ההוא. עד אז, אני מדברת לנעמה בראש שלי, אני מחזקת אותה ומזכירה לה שהיא שורדת אמיתית ושלמרות הקושי והסבל המחשבות שלה צריכות להתרכז בימים הטובים שעוד יבואו, כשהיא תצא משם.
בימים האחרונים אנחנו, נשים ואימהות, בהן אימהות וקרובות של חטופים וחטופות התחלנו בסדרת פעולות לא אלימות ובמחאה שקטה במסגרת "משמרת 101" במטרה להשפיע על מקבלי ההחלטות להגיע לעסקה ולשחרר את הילדים שלנו. זו אינה מחאה פוליטית ואין בה קריאה לסרבנות ואי-ציות. אנחנו קוראים לציבור הרחב להצטרף אלינו ולהיאבק עד שכולם יחזרו הביתה עכשיו. אין לנו ברירה אחרת.
ד"ר איילת לוי-שחר משתתפת בכנס השנתי של המכון הלאומי לחקר מדיניות בריאות שמתקיים השבוע בתל אביב
פורסם לראשונה: 07:26, 19.11.24
