7 באוקטובר. התראות צבע אדום נשמעות בלי הרף, ביישובי העוטף ובערי הדרום. שוטרי משמרת הבוקר בתחנת שדרות מבחינים בטנדרים שחונים מול הכניסה ובתוך דקות בודדות פורצים פנימה עשרות מחבלים חמושים במטולי RPG, ברימונים, בקלצ'ים, ומסתערים על השוטרים הנדהמים. השוטרים מתעשתים במהירות ונלחמים במחבלים בחירוף נפש, כשבמהלך האירוע הם מאבדים שבעה מחבריהם. הקרב בתוך ומחוץ לתחנה נמשך קצת יותר מיממה, כשהתגבור מגיע באיחור.
4 צפייה בגלריה
"עדיין לא מצליחה לפרוק רגשית את מה שעברתי". מימין: פקד בר מנשורי, רס"מ מור שקורי ז"ל
(צילום: דוברות המשטרה)
פקד בר מנשורי, קצינת שיטור וקהילה בתחנת שדרות, נלחמה גם היא בקרב הרואי. במהלך שעות הלחימה הארוכות, כשתחנת המשטרה הפכה לשדה קטל, שוטרים עמיתים נורו לנגד עיניה, נהרגו ונפצעו. מנשורי, 33, נשואה, אם לשניים מניר עם, הייתה קצינה תורנית בלילה שבין שישי לאותה שבת ארורה. בסיום המשמרת חזרה לביתה. חצי שעה אחר כך, כריזת צבע אדום לא פסקה להתריע ברצף חשוד. "אנשי הדרום מיומנים באזעקות צבע אדום, אבל היה ברור שהפעם מדובר במשהו אחר", היא משחזרת. במקביל התחילה הרעשה רקטית, כשאלפי רקטות ופצצות מרגמה הומטרו על תושבי הדרום. "חזרתי במהירות לתחנת שדרות, וכבר בכניסה אני נתקלת בירי ממחבל צלף שהתמקם על גג בניין מול התחנה".
היא מבינה שמחבלים משתלטים על תחנת המשטרה, מסובבת את הניידת ומחנה מאחור. מנשורי יורדת מהרכב. כשמחבלים יורים לעברה, היא חוזרת לניידת, משלבת לרוורס, מאתרת פינה לא מטווחת וחונה שם. לידה חונות הניידות של קצין בכיר ושל שני שוטרים. "כשאנחנו כבר כוח אש של ארבעה, אנחנו מנסים להיכנס לתחנה תחת אש צולפת שנורית לעברנו ברצף. אחרי קרב יריות, אנחנו מצליחים להיכנס לתחנה ומוצאים את עצמנו בתרחיש אימים רצחני שכמותו לא יעלה על הדעת", היא מתארת.
הקצינה רואה איך עשרות מחבלים עוברים מחדר לחדר, בין מסדרונות התחנה יורים וזורקים רימונים. "חלק מהצוות שלנו עולה לגג התחנה, יורה משם במחבלים והורג כמה מהם". אבל הצלף שהתמקם כאמור על גג בניין מול לתחנה, פוצע אחדים מהשוטרים והורג את השאר ובהם את רס"מ מור שקורי ז"ל. "במשמרת הלילה הקודם היינו שתינו תורניות ויצא לנו לדבר ולהכיר יותר. מור היא פקודה שלי בחצי השנה האחרונה ועמדה להינשא לשוטר מהתחנה שעבר למשטרת אשקלון".
פקד בר מנשורי משחזרת: "היא מדווחת לי שציוד הלחימה אוזל. לא יכולתי לצערי לעזור ולחמש אותם. כתבתי לה שיש עלינו מתקפה אכזרית בלתי פוסקת. כשהיא בסיכון ונלחמת על חייה, כתבה לי 'בר, תהיי חזקה'"
בליל שבת, הגיעה לתחנה אישה שיכורה, ומור דאגה לה וישבה לידה עד 04:30 לפנות בוקר. כשהאישה יצאה מהתחנה, אמרה בר למפקדת שלה: "עשיתי משהו טוב היום". בזמן הלחימה, היא עלתה לגג התחנה החשוף יחד עם חמישה שוטרים ואזרח כשהם נלחמים במחבלים נגד כל הסיכויים. אחרי כחצי שעה, דיווחה שקורי למפקדת שלה שנגמרה להם התחמושת וביקשה שיעלו שוטר עם ציוד לגג. "תקשרנו דרך ווטסאפ ובסביבות 09:00 בבוקר, כשאני בקומת הכניסה, היא מדווחת לי שציוד הלחימה אוזל. לא יכולתי לצערי לעזור ולחמש אותם. כתבתי לה שיש עלינו מתקפה אכזרית בלתי פוסקת. כשהיא בסיכון ונלחמת על חייה, כתבה לי 'בר, תהיי חזקה'. גם בשעת הקיצון הזו היא חשבה על אחרים ולא על עצמה", נזכרת פקד בר מנשורי.
רק בשעות הערב, כשהגיע לתחנה לוחם אש עם סולם הידראולי, יכלו כוחות משטרה מיוחדים שכבר חברו לצוות שהתדלדל בכוח האדם, לטפס לגג הדמים, לפנות משם את ההרוגים ולחלץ את הפצועים. כשכוח הימ"מ מחלץ את כל השוטרים, הפצועים והמתים, מתקבלת פקודה לנטוש את התחנה, מחשש שהיא ממולכדת. לצאת החוצה, לספור את השורדים, הפצועים והמתים, ולוודא שכל הצוות נספר. "בשעות הערב התחילו להוריד גופות ואני קיבלתי את מור. הורדנו ממנה את הציוד המבצעי, סגרנו את השק ונפרדתי ממנה", מתארת פקד מנשורי את אותו רגע שנצרב לנצח.
היא מספרת כיצד בשעת הלחימה, פעלה ממוקדת משימה באופן מבצעי, כמו על אוטומט: "בזירה נדרשה ממני כמפקדת פעולה עניינית ובקור רוח, אבל מה שמוזר הוא שעד עכשיו, חודש וחצי מאותה חוויה קשה, אני עדיין לא מצליחה לפרוק רגשית את מה שעברתי. אני לא בוכה ואין לי נדודי שינה, מה שמעיד כנראה שאני עדיין שם, באותה שבת, למרות שעל פניו, ההתנהלות היומיומית שלי תקינה".
בשבעה, תיארה המפקדת באוזני בני משפחתה האבלים את איכויותיה של רס"מ מור שקורי ז"ל, שלחמה בעוז. במהלך קרבות הירי העזים, מבלי שהיססה, פשטה מור את החולצה שלה, והשתמשה בה כחסם עורקים שהצמידה לזרועו של שוטר שנורה. "מאז אותה שבת, איבדתי את מניין הימים והשעות וגם את היכולת להתפרק רגשית", אומרת פקד מנשורי.
"נלחמנו לגמרי לבד, בלי צבא שיסייע"
ממש באותן שעות בבוקר 7 באוקטובר, התעורר בביתו שבגן יבנה, ניצב-משנה אבי לוי, מפקד יחידת יואב של המחוז הדרומי, מאזעקות ומרעש מאות הרקטות. "רצנו עם הילדים לממ"ד ומיד מפקד המחוז הפעיל קוד הזעקה. אני מדווח למטה לפקודים שלי ומוציא את הצוותים, כשכל אחד יודע לאן עליו להגיע ומה עליו לעשות". הוא עולה על הרכב ונוסע דרומה. "ממכשירי הקשר אני מקבל דיווחים שלוחמים שלי מנהלים קרבות בשדרות ובאופקים. אני כבר מזהה את שני מרכזי הכובד, כשאני כלל לא מודע מה מתרחש ביישובי העוטף".
נצ"מ אבי לוי מספר על הקרב ההרואי
(צילום: ירון ברנר)
תוך כדי נסיעה, הוא משנה פקודות, מורה לזרוע הדרומית להגיע לאופקים ואת הזרוע הצפונית של היחידה הוא מפנה לשדרות. "אני מגיע לשדרות ממוגן. יורד מהרכב ורואה שני לוחמי ימ"מ פצועים. תוך ירי בלתי פוסק אני מעמיס אותם על הרכב, פונה לכיוון ברזילי ובמקביל מזעיק נט"ן של מד"א שהיה עדיין בזמינות, והם מפנים את הפצועים". נזכיר שהכביש מנתיבות דרומה נחסם כבר משעות הבוקר לכל כוחות ההצלה.
אחרי פינוי הפצועים, המראות הקשים הכניסו אותו למוד של לחימה. "אני חוטף צרור אחד בנשק ואחד שנחסם באפוד הקרמי, שזרק אותי בעוצמה על הגב. אני מכניס יד לאפוד ושמח לראות שלא נפצעתי". הוא מתרומם, וממצב עמידה הוא ומפקד נוסף ירו במחבל שהסתתר למארב והרגו אותו. ככל שנוקפות השעות, תמונת המצב הקשה מתבהרת. "אני מתעדכן על נפגעים שלי בגזרת אופקים ועל הקרבות במשטרת שדרות שהיא ת"פ צה"ל, אבל בגלל גודל האירוע לקחתי פיקוד גם על הצבא שעם הזמן חבר לתחנה".
כשהקרבות בגזרת הדרום הלכו והתעצמו, השוטרים מצאו עצמם מגיבים ראשונים ולרוב יחידים בשטח. הם לחמו באומץ, מול מחבלים שנהנו מיתרון בחימוש. "רק ביישובי העוטף, עזרו לנו חברים מכיתות הכוננות ורבש"צים. אבל בגדול, ולמשך שעות ארוכות, ניהלנו לבד לגמרי את הלחימה לרוחב הדרום, בלי צבא שיסייע ויתפוס פיקוד על האירוע", סיפר ניצב-משנה אבי לוי.
נצ"מ אבי לוי: "רק ביישובי העוטף, עזרו לנו חברים מכיתות הכוננות ורבש"צים. אבל בגדול, ולמשך שעות ארוכות, ניהלנו לבד לגמרי את הלחימה לרוחב הדרום, בלי צבא שיסייע, ויתפוס פיקוד על האירוע"
באחד מימי המלחמה הראשונים, התקשרה אליו בבכי אשתו של סגן-ניצב אבי עמר, שנקרא לבארי לברר אם שמע משהו, "אני נאלץ לשקר לה שאנחנו בגזרות לחימה שונות ולמנוע ממנה את הבשורה שהוא נתקל במחבלים, חטף RPG ונהרג, אבל בגלל ממצאי השטח הוא זוהה רק כעבור ארבעה ימים". הוא מחליט לבקר בבית משפחת עמר ולהכין אותם לבשורה המרה. "עזבתי את המלחמה ונסעתי למשפחתו החרדית בבני ברק, כשאני מניח את האמת החלקית על השולחן, רק בלי הסוף המתבקש". בני המשפחה דבקו בתקווה וביקשו מהמפקד שימשיך לחפש אחריו. מביתם, שב לזירת הלחימה. "למעשה, עוד לא חזרתי מהמלחמה. כל החלק הרגשי שלי על הולד. אני אסוף ומתפקד, אבל עדיין לא שם".
ניצב משנה ליאת תשובה כהן, ראש מחלקת פרט שתחת סמכותה גם מדור הנפגעים של המשטרה, מתעוררת ב-08:00 בבוקר אותה שבת בביתה שבמודיעין מצלצול הנייד כשהדובר מבשר לה על אירוע מלחמה. "עוד מהבית פתחתי חפ"ק נפגעים, כשעדיין לא הבנתי את ממדי האסון והיקפיו, אבל כבר עודכנתי על הרוגים בשטח. במקביל, הדלקתי את הטלוויזיה בחשש גדול שצלמי החדשות יתעדו זירה קטלנית, שתיחשף למשפחות של שוטרים חללים.
דקה אחרונה של שפיות לפני שדופקים בדלת
מערך מבשרי הבשורה הרעה כולל: קצין/ת רווחה, שעוברים הכשרה וטיפול נפשי קבועים, מפקד וחובש. "רק בשבועיים הראשונים בישרו הצוותים שלי 250 הודעות להורים, לאישה או לגרושה, לבני אותה משפחה. קרה גם שאותו צוות מבשר עבר מבית לבית".
נוסח ההודעה לדבריה לקוני במתכוון, "אבל דקה לפני שאנחנו דופקים בדלת והורסים למשפחה את כל חייה הקודמים, אנחנו ממתינים. מאפשרים להם עוד כמה רגעים של שגרה שפויה". מניסיונה, כל משפחה מגיבה אחרת. "באירוע הרצחני הזה, צוות שלי דפק על דלת. היא נפתחה וכשהאימא ראתה אותם על מדים, היא טרקה את הדלת. צעקה והתעלפה ורק אחרי משא ומתן רך וקצת קשוח, שהתנהל משני צדי הדלת היא נפתחה והאם התבשרה על מות בנה".
4 צפייה בגלריה
"אין לי דרך לתאר במילים את מה שקרה שם". ראש מחלקת פרט במשטרה, ניצב משנה ליאת תשובה כהן
"באירוע נוסף", מתארת ראש מחלקת פרט, "הגענו לכתובת שגויה ותוך כדי גישושים עם שכנים הגענו לבית האם אבל היא עבדה משמרת ערב במפעל באופקים. איזה מפעל? איזו מחלקה? לא ידענו. הפעלנו כל אמצעי איתור ובדרך לא דרך הגעתי למנכ"ל שהפעיל את מנהלת משאבי האנוש וזו איתרה את העובדת. ביקשנו שבאמתלת שווא יביאו אותה לחדר, שידאגו למים. בישרנו לה ואין לי דרך לתאר במילים את מה שקרה שם. בחדר במפעל. היא זעקה והתעלפה והחובש טיפל בה. זה היה נורא".
נצ"מ ליאת תשובה כהן נזכרת: "סנ"צ 'בזוקה' רץ בין גופות תחת אש, הפך אותן על הגב, השיב אש ומסר לי שם שם רק אחרי זיהוי מובהק של פקודיו ההרוגים. הייתי עדיין בבית וכשארזתי תיק למי יודע כמה ימי היעדרות, הודיעו שבזוקה האהוב נהרג"
מקרה נוסף שנחרת בליבה הוא של אם שבמעמד ההלוויה מבקשת שיפתחו את הארון. "בלי לראות את הבן שלי, אף אחד לא קובר אותו". לא יכולנו להגיד לה מה נמצא בארון, רק הראינו לה שהוא ממוסמר( פעולה שנעשית בהוראת רב משטרתי במקרים שבהם הגופה לא שלמה).
אבל האירוע האישי והקשה ביותר שחוותה, היה כשביקשה בבוקר הלחימה הראשון מחבר לעבודה, סגן-ניצב יצחק בוזוקשוילי שמכונה בחיבה בזוקה, שלחם כבר באחת הזירות והציל שוטרים רבים ואזרחים, שיזהה את החללים. "הוא רץ בין הגופות תחת אש, הפך אותן על הגב, השיב אש ומסר לי שם שם רק אחרי זיהוי מובהק של פקודיו ההרוגים. הייתי עדיין בבית וכשארזתי תיק למי יודע כמה ימי היעדרות שצפויים לי, הודיעו לי שבזוקה האהוב נהרג מטיל. לקח לי דקות ארוכות לאסוף את עצמי ולהיכנס חזרה לתפקיד".
57 שוטרים נפלו ביום הראשון ללחימה ושניים עדיין נעדרים. יהי זכרם ברוך.
