הטראומה האישית והלאומית שלה נחשפנו בימי המלחמה היא אירוע מעורר דחק (סטרס) קיצוני, שצפוי כמובן להביא לתגובה בעלת מרכיבים נפשיים וגופניים משמעותיים בקרב רבים, בין אם הם נחשפו באופן ישיר או בלתי ישיר למאורעות. תחושת חוסר האונים, הדכדוך, החרדה וכן חוסר הוודאות – כולן מציפות ועלולות גם להביא לפגיעה בתפקוד היומיומי - האישי, המשפחתי והמקצועי.
עוד בנושא:
תגובה שכזו עבור מרבית האנשים נחשבת לתגובת דחק נורמטיבית, הנשלטת ומבוקרת על-ידי מנגנונים פסיכולוגיים אישיותיים מפותחים להתמודדות עם סטרס. אנחנו יודעים מהעבודה הקלינית וממחקרים רבים, שתגובה כזו עלולה להביא עימה מצוקה גדולה מאוד. אולם, עבור מרבית האנשים תהיה מידה כזו או אחרת של הקלה בעוצמת התסמינים באופן טבעי ותוך זמן יחסית קצר (ימים עד שבועות), גם בהינתן המשך חשיפה למאורעות טראומטיים.
יחד זאת, אחוז לא קטן מהאוכלוסייה (5%-20% בתלות בסוג הטראומה ובעוצמתה וכן במשך החשיפה אליה) עלול לפתח הפרעה נפשית, אשר יש לה גם סימנים גופניים, והיא נקראת הפרעת דחק חריפה - Acute Stress Disorder. כמו כן, אחוז לא מבוטל באוכלוסייה צפוי ללקות בעתיד בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder).
ד"ר אופיר ליבנהצילום: טל גבעונישתי ההפרעות הללו כוללות תסמינים דומים, המופיעים כתגובה לחשיפה ישירה או עקיפה למאורע טראומטי. תסמינים אלה נחלקים לכמה קטגוריות:
- תסמינים חודרניים - זכרונות חוזרים בלתי נשלטים של המאורע, סיוטים עם תכנים הקשורים במאורע ופלשבקים למשל.
- שינויים שליליים קוגניטיביים ורגשיים.
- תסמיני הימנעות - למשל: הימנעות משהייה במקום בו אירעה הטראומה או מגורמים הקשורים באופן עקיף לטראומה.
- תסמיני עוררות-יתר - הפרעות בשינה, אי שקט והתפרצויות, דריכות יתר ותגובת בהלה מוגזמת.
- הופעה של תסמיני דיסוציאציה כאלו ואחרים - כגון ניתוק או פגיעה בקשר עם המודעות הפיזית והנפשית, קיימת גם היא בשתי ההפרעות.
ההבחנה בין הפרעת דחק חריפה לבין הפרעת דחק פוסט-טראומטית קשורה בין השאר בזמן הופעת התסמינים ובהימשכותם.
- הפרעת דחק חריפה מאובחנת כאשר התסמינים מופיעים שלושה ימים עד חודש לאחר המאורע הטראומתי (במקרים רבים התסמינים מופיעים מיידית ובצמוד למועד החשיפה למאורע).
- כאשר התסמינים מופיעים או מתמשכים מעבר לחודש מאז הארוע הטראומתי, ועומדים בקריטריונים שנקבעו מראש, ניתנת אבחנה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית – תסמונת מורכבת יותר מהפרעת דחק חריפה, אשר עלולה להפוך לכרונית.
אסון מגדלי התאומים הביא לעלייה חדה באחוזי ההתמכרות לאלכוהול, קנאביס ואף חומרים אחרים. להתמכרויות לחומרים אלו ישנן השלכות שליליות משמעותיות, מיידיות וארוכות טווח - התפתחות של הפרעות נפשיות, התמכרות, מחלות גופניות, תאונות דרכים, אלימות במשפחה ועוד
יש לציין כי כמחצית מהמאובחנים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית אובחנו קודם לכן עם הפרעת דחק חריפה, נתון המרמז לסיכוי הגבוה למעבר מהפרעה חריפה להפרעה פוסט-טראומטית. אנשים שחוו בעבר אירועים טראומטיים (כמו ניצולי שואה, דור שני לניצולי שואה, אלו שנחשפו בעבר למאורעות טראומטיים בעקבות שירותם הצבאי, ועוד) הם בעלי רגישות מוגברת לטראומה חוזרת וכאשר נחשפים שוב (באופן ישיר או עקיף) למאורעות טראומטיים נוספים, נוטים לפתח תסמינים פוסט-טראומטיים בשכיחות גבוהה יותר ביחס לשאר האוכלוסייה.
התערבות מיידית קריטית לבריאות הנפש
בשבוע האחרון אנחנו שומעים על מאמצים רבים המבוצעים על-ידי גורמי בריאות ציבוריים ופרטיים, להתערבות מיידית לצורך מתן שירותי טיפול נפשי לאלו שנחשפו למאורעות הטראומטיים השונים. קשה להדגיש עד כמה התערבויות אלו הן קריטיות. מתן טיפול נפשי-תמיכתי בשלבים מוקדמים, בין אם ניתן לאלו הלוקים בתגובה "נורמטיבית" או אלו העונים לקריטריונים של הפרעת דחק אקוטית, היא חשובה מאוד בעיבוד המאורעות, בהקלה של התסמינים השונים, וכן במניעת התפתחות הפרעת דחק פוסט-טראומטית.
לצד כל אלו, חשוב להזכיר שאנשים רבים פונים ברגעי המצוקה שלהם לצריכת חומרים שונים (אלכוהול וסמים) להקלה בתסמינים הנפשיים והגופניים השונים. הדבר נכון לגבי אלו שמעולם לא התנסו בצריכת חומרים, וכן לגבי אלו אשר התנסו בעבר, ואף לאנשים עם עבר של התמכרות לחומרים והפרעות שונות, אשר שמים אותם בסיכון מוגבר להתמכרות (כמו הפרעות דיכאוניות או הפרעות בספקטרום הפסיכוטי).
הדחף למצוא דרכים להקל באופן מיידי על המצוקה מובן ואינו פוסח על אף אחד מאיתנו. יחד עם זאת, חשוב להיות מודעים לסכנות אפשריות שבשימוש מוגבר בחומרים בסיטואציות רגישות אלו וללמוד מלקחי העבר. מחקרים רבים שעסקו בהשפעת אסונות, ובמיוחד בהשפעת פיגועי טרור המוניים (דוגמת אסון מגדלי התאומים בארה"ב, 9/11) על הפרט ועל האוכלוסייה, חושפים את הסכנות הטמונות בהיעדר מודעות לנזקי שימוש בחומרים ברגעים שכאלו, וכן את ההשלכות של היעדר התערבויות טיפוליות ממוקדות לשימוש בחומרים לצורך טיפול עצמי (Self-medication).
אסון מגדלי התאומים הביא לעלייה חדה באחוזי ההתמכרות לאלכוהול, קנאביס ואף חומרים אחרים. להתמכרויות לחומרים אלו ישנן השלכות שליליות משמעותיות, מיידיות וארוכות טווח - התפתחות של הפרעות נפשיות, התמכרות, מחלות גופניות, תאונות דרכים, אלימות במשפחה ועוד.
אלכוהול הוא החומר השכיח ביותר, אליו רבים פונים לצורך טיפול עצמי במצבי משבר, וסביר שבימים אלו לא מעט אנשים מעלים את תדירות וכמות הצריכה של משקאות אלכוהוליים לצורך הקלה במצוקתם. חשוב לנסות להיות מודעים לצריכה זו ולנסות להגבילה. הישענות על בני משפחה ומערכות תמיכה אחרות מיידיות, כולל גורמי בריאות הנפש, חשובה מאוד במצבים אלו.
שימוש בקנאביס לצרכי "מניעת פוסט-טראומה"? לא מוכח
צריכת סמים אף היא עלולה לעלות בקרב רבים בתקופה זו. המודעות לסכנות השימוש בסמים שונים ל"טיפול עצמי" בתסמיני טראומה נמוכה יחסית בקרב האוכלוסייה. הסיבה טמונה בין השאר בכך שהשימוש בחלק מסמים אלו, הותר לטיפול בתסמיני הפרעה פוסט-טראומטית בשנים האחרונות במדינות שונות בעולם, כולל בישראל. אישור רפואי לשימוש בקנאביס לצורך טיפול בהפרעה פוסט-טראומטית הביא לעלייה בתפיסה שמדובר בחומר בטוח לשימוש.
חשוב להבהיר, כי מחקרים בנושא אינם מדגימים באופן עקבי את הערך בטיפול בקנאביס בתסמינים פוסט-טראומטיים. כמו כן אין בידינו נתונים המעידים על כך ששימוש בקנאביס כטיפול בהפרעת דחק חריפה, עתיד למנוע התפתחות של הפרעה פוסט-טראומטית. כלומר, שימוש בקנאביס לצרכי "מניעת פוסט-טראומה" אינו מעוגן בשום צורה במדע. זו נקודה חשובה בהינתן הזמינות העולה של הסם, הדיסאינפורמציה לגבי התועלת בו למניעת פוסט-טראומה, וכן העובדה ששימוש תדיר בו בעיקר באלו עם הפרעות נפשיות אחרות מעלה סיכוי להתמכרות.
באופן דומה, רבים עשויים לתהות באשר לפוטנציאל הטיפולי של חומרים משני תודעה (חומרים פסיכדליים) להקלה במצוקתם ובתסמינים הטראומטיים שהם חווים כעת. חשוב לציין שהשימוש בפסיכדליים, כולל MDMA שאושר לאחרונה בארה"ב לטיפול בהפרעה פוסט-טראומטית, לא נבדק באופן אמפירי על מטופלים הלוקים בהפרעת דחק חריפה. כתוצאה מכך, אין כיום ממצאים משכנעים לגבי הפוטנציאל של חומרים אלו להקלה של תסמיני הפרעת דחק חריפה, או במניעת התפתחות של הפרעה פוסט-טראומטית. חשוב גם לזכור שהטיפול בחומרים פסיכדליים בתסמיני הפרעה פוסט-טראומטית נמצא יעיל רק כאשר ניתן בהשגחה וכחלק מטיפול פסיכותרפי.
4 צפייה בגלריה
MDMA. יעיל בפוסט-טראומה רק כאשר ניתן בהשגחה וכחלק מטיפול פסיכותרפי
(צילום: Shutterstock)
הצורך העז בהקלה מיידית על הסבל הגדול שרבים חווים בימים אלו, הוא צורך מובן ואף חשוב. המצוקה הגדולה שאנו חווים כיחידים, כמשפחות, וכעם - יכולה להרגיש לעיתים כבדה מנשוא, וחוסר הוודאות לגבי הימשכותה יכולה להביא רבים מאיתנו לתהות אם הקלה במצוקה זו בכלל אפשרית ואם כן איך תראה.
ברגעים אלו חשוב לא להיות שיפוטיים כלפי עצמנו או כלפי היקרים לנו אשר פונים לטיפול עצמי בחומרים כדי להקל על הסבל. עם זאת, חשוב מאוד לנסות לצמצם שימוש זה ולנקוט צעדים שיסייעו במניעת ההשלכות השליליות הנפשיות והגופניות, קצרות וארוכות הטווח של שימוש שכזה.
פנייה לאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש חיונית יותר מתמיד בימים אלו. מעבר למסגרות ציבוריות של מרכזי גמילה משימוש בחומרים, מסגרות אשפוזיות ואחרות של משרד הבריאות וקופות חולים, יש כרגע יוזמות ציבוריות התנדבותיות מצד מטפלים עם זיקה ומומחיות בתחום, כמו תמיכה מקצועית בנפגעי מסיבת NOVA אלו מופצות בשלב זה בעיקר במדיה וברשתות החברתיות והן יכולות לסייע.
ד"ר אופיר ליבנה הוא פסיכיאטר מומחה, חוקר התמכרויות באוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק, ארה"ב, ופסיכיאטר במכון מנטליקס - מומחים ברפואת הנפש
