שלוש שנים שאנחנו בתוך התהליך הזה. שלוש שנים של פגישות ספקים, זומים, עורכי דין, רופאים, מרפאות, חוזים ועוד חוזים וכסף, מאות אלפי שקלים. שלוש שנים שכולן מתנקזות לרגע הזה. ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים בחניון של מרכז רפואי קטן בפורט וורת' שבטקסס, מחכים לפגוש את הפונדקאית שלנו.
קראו עוד:
נסענו למקום המפגש, כ-40 דקות נסיעה מדירת ה-airbnb ששכרנו בעיר דאלאס. זה אולי נשמע כמו הרבה, אבל בממדים של טקסס זה ממש קל"ב. "כמה דקות אני בחניה", כתבה היילי בצ'ט הוואטסאפ הקבוצתי, שמרכז בתוכו את השנה וחצי האחרונות של המסע המשותף שלנו ביחד, מרגע שחתמנו על חוזה הפונדקאות. מעולם לא התכתבנו בצ׳ט הזה מקרוב כל כך כמו ביומיים האחרונים. הלב פועם בעוצמה שלא הכרתי לקראת הדייט הראשון הזה, שמרגיש כמו חתונמי עם היריון מתקדם מאוד. אף פעם לא נפגשנו פנים אל פנים קודם, אבל היא שומרת לנו על הילד כבר שמונה חודשים וחצי בבטן שלה. מה עושים? מתחבקים? נוגעים בבטן? או שקודם כדאי להכיר?
"בתוך כל החושך הזה, את באמת קרן האור שלנו", אמרנו לה. היילי חייכה אלינו ואמרה שתפילותיה תמיד איתנו. כל כך יפה מצידה היה להגיד את זה, הרגשתי כאילו עוד אבן קטנה ירדה לי מהלב. לא כולם שונאים אותנו"
אלירן ואני כמעט שלא מחליפים מילה. הפה יבש, ומדד ההתרגשות עולה על גדותיו. ואז אנחנו רואים טנדר ענק ולבן נכנס לחניה ומחנה די רחוק מאיתנו. "זאת היא!", ירה אלירן בקול רועד לחלל האוטו. היה נדמה שעצרנו לרגע מלנשום. מהטנדר יצאה בחורה צעירה ולא גבוהה, עם בטן הריונית ועיניים נעוצות בנייד. "I'm here, daddies", זמזם בחגיגיות צלצול הוואטסאפ. מיהרנו לצאת מהאוטו לכיוונה של הבחורה, שצעדה במהירות ובאופטימיות לאורך החניון.
קודם כל התחבקנו. חיבוק עוצמתי של שלושתנו יחד, שותפים למסע. לא העזתי להוריד את העיניים לכיוון הבטן, לא רציתי שהיילי תרגיש לרגע שזו הסיבה למפגש. קודם כל היא, ואז התהליך. "let's go inside", קטעה היילי את הדייט שלנו במגרש החניה, כי באמת היינו כבר חייבים להיכנס לתור עם הרופאה שלה, דוקטור הובס, שאמורה גם להיות המיילדת שלנו. צפו:
לידת פונדקאות בצל האנטישמיות
(קרדיט: חיים פרשטיין)
"How are your families?" , שאלה אותנו היילי בדאגה רבה, תוך כדי שאנו צועדים אל תוך המרפאה. איך אפשר לספר איך הם? "הם בסדר, יושבים בממ"ד באזעקות. כולם בטראומה מכל מה שקרה, קשה מאוד". לא היססתי להוסיף: "בתוך כל החושך הזה, את באמת קרן האור שלנו". היילי חייכה אלינו ואמרה שתפילותיה תמיד איתנו. כל כך יפה מצידה היה להגיד את זה, הרגשתי כאילו עוד אבן קטנה ירדה לי מהלב. לא כולם שונאים אותנו.
פחד עצום וחרדה לצד האושר המתקרב
המסע הזה, הנסיעה הזאת שהייתה אמורה להיות השיא של החיים שלנו, הפך באותו בוקר שבת לסיוט. שתיים בלילה, בדיוק חזרנו ממסעדה טובה במיאמי, חוגגים את הבייבי-מון שלנו ימים ספורים לפני הלידה. בחצות הלכנו לישון, בשתיים וקצת התחיל רצף הודעות וטלפונים ומאז לא הלכנו לישון, לא באמת. החרדות והצפת המידע ברשתות הכניסו אותי לסחרור של פחדים. מה אם נהג המונית שונא יהודים? מה אם יטבחו בנו עוד לפני שנספיק לפגוש את הילד שלנו יוצא לאוויר העולם?
המחנק בגרון, הדמעות שזולגות כל שעה, רק כאב לב וחרדות. אנחנו מחוברים מאז אותה שבת לחדשות ולאינסטגרם כמו כולם, כל כמה דקות מתעדכנים, ולי יש פחד עצום כי כל הפיד שלי מלא בסטודנטים שמפגינים בניו יורק ובמיאמי. גם פה בדאלאס זכינו לראות במו עינינו הפגנה של מאות תומכים בכל מה שהוא לא אנחנו, בכל מקום, וקוראים למוות לישראלים ולהשמדת העם היהודי. בכל פעם שרציתי לנשום, הזכרתי לעצמי שעוד מעט נפגוש את היילי ואת הילד שלנו. בכל רגע שנזקקתי לאוויר, חשבתי על המטרה של כל הנסיעה הזאת, שנתנה לי הפוגה רגעית של אושר.
"רוצים להרגיש אותו?", שאלה היילי בקול רגוע בזמן שישבנו מולה בחדר ההמתנה. כמה רגישות יש בה. הושטנו ידיים בעדינות רבה לעבר הבטן, והחלנו לגשש בחשכה. היילי הניחה את ידה על ידינו ולחצה טיפה, לאותת לנו שלא נפחד לגעת. שמונה חודשים התנקזו לרגע המתוק הזה. שמונה חודשים שאנחנו רק מדמיינים, צופים בזום בפגישות רפואיות, שומעים דופק דרך מסך... וואו!
האחות קטעה את דייט המישושים שלנו וקראה לנו להיכנס. לשמוע את הדופק שלו מקרוב זו תחושה שקשה להסביר. כבר שמענו אותו מספר פעמים דרך הטלפון, אבל לדעת שהלב הקטן שלו פועם במרחק צעד וחצי מאיתנו, זה לדעת ולהרגיש שהנה זה קורה, נוצרים פה חיים, זה אמיתי, והוא ממש כבר פה.
"מי תרצי שיהיה איתך בחדר הלידה?", שאלה ד"ר הובס את היילי מבלי להפנות אלינו בכלל מבט. זאת שאלה חשובה, כי הפונדקאית היא זו שיולדת וההחלטה היא כולה שלה. היילי יכלה לבחור את אמא שלה או בעלה למשל. אומנם עוד בארץ דנו בנושא, וההעדפות של שני הצדדים נכתבו בחוזה. אנחנו כמובן ציינו שנרצה להיות נוכחים בלידה, והיילי כאישה המהממת שהיא הבהירה שזה בסדר מבחינתה, זאת הלידה שלנו והיא רק "הבייביסיטר". Glorified babysitter, היא כינתה את עצמה לכל אורך התהליך, זו ששומרת לנו על התינוק עד שיוכל ללכת הביתה איתנו. איזו אישה מרגשת! כמה חמלה, תבונה ואינטליגנציה רגשית יש בה! היא לרגע לא נתנה לנו להרגיש שכל הכוח בידיים שלה עד הלידה.
"אלירן ובעלי יעמדו מאחוריי, וחיים רוצה להיות מלפנים אז הוא יהיה. ואני אשמח שאיך שהתינוק ייוולד תיתני אותו ישר לאבות, שיוכלו לעשות מגע עור לעור עם הילד שלהם". אפילו ד"ר הובס לא נשארה אדישה לתשובה של היילי, וציינה כמה היא אדיבה - זה לא מובן מאליו. לידה היא דבר כל כך אינטימי ורגיש, והרבה פעמים פונדקאיות לא רוצות זרים איתן ברגע הזה. הקלילות שבה היילי התייחסה לנושא, והעובדה שנתנה לנו תמיד להרגיש שהתהליך הוא שלנו והיא רק עוזרת בו, גרמו לי להעריץ את האישה המופלאה הזו! הרגשנו ממש בני מזל.
להכיר את המשפחה של היילי
הלידה התקרבה אלינו בצעדי ענק, ובינתיים בילינו בלהכיר קצת יותר לעומק. היילי הזמינה אותנו אליה לארוחת ערב משפחתית חגיגית שבעלה מייקל הכין במיוחד עבורנו, לא לפני שווידא מה אנחנו אוכלים, שלא יהיו אי הבנות, כי אלירן שומר כשרות. התרגשנו מהמפגש מאוד, הרי המשפחה שלה היא חלק חשוב מאוד בתהליך. בני המשפחה הם אלו שאפשרו להיילי לעשות את מה שעשתה עבורנו, ובדרך שמרו על הקטן שלנו כבר שמונה חודשים וקצת.
הבאנו איתנו בקבוק יין מחנות ישראלית כשרה בעיר, ושקית גדולה של חטיפים ישראליים מהארץ לילדים: שקיות קטנות של במבה, ביסלי ודובונים. בנוסף הבאנו כמה חמסות לתלייה בבית שעליהן מגולפת העיר העתיקה של ירושלים - רצינו להביא איתנו קצת ניחוח של ישראל למזכרת.
חנינו מול בית קטן בערבה, ממש כמו מהסדרה של פעם. כשנכנסנו, כולם הסתדרו מולנו כאילו חיכו לפגוש אותנו לא פחות ממה שאנחנו חיכינו לקראתם. המפגש היה חם כבר מההתחלה, והבית היה מלא ריחות של בישולים. פגשנו את ילדיה הביולוגים של היילי, בנה הבכור ליין (15) ובתה הקטנה טיגן (12), את ג'וליה (15) שהתגוררה אצלם במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים מספרד, וכמובן את מייקל בעלה, שעבד כל היום על הכנת בשר בכל מיני סגנונות בישול: בתנור שבחוץ, במעשנה ועל הגריל. אחריהם פגשנו את שאר דיירי החווה: ארבעה סוסים, שלושה כלבים, שישיית גורים שרק נולדו, תרנגולים, ברווזים ומה לא.
בנוסף להיותה הפונדקאית שלנו, היילי עובדת מהבית בבנק מקומי במחלקת המשכנתאות ומייקל עובד בעירייה. בנוסף, כל המשפחה עוסקת גם בגידול סוסים גזעיים, שכל דיירי הבית מאמנים כדי שיוכלו להיות אלופי הרודיאו המקומי. "תמיד יש פה משהו לעשות, אמרה היילי. "התרנגולות, הסוסים, הבית. העבודה אף פעם לא נגמרת". הכול שונה, בחיים לא התארחתי אצל משפחה שעוסקת בחקלאות - משפט מביך אבל זאת האמת. גיליתי שאני ילד עירוני מלידה, והכול היה לי חדש ומעניין ומעורר מחשבה על מעגל החיים, תהיות על מרדף אחרי הזנב של עצמך בחיי העיר ומה שבאמת חשוב, מהות האושר.
הרגשתי שהילדים נרגשים להכיר אותנו לא פחות ממה שאנחנו אותם, כנראה גם אנחנו היינו חלק מהשיח בבית לאורך התקופה הזאת, כמו שהיילי הייתה אצלנו. היה טעים ומאוד משפחתי. מייקל סיפר תוך כדי הארוחה שהוא בן לשתי אימהות. אמא שלו התגרשה מאביו כשהיה מאוד קטן וגידלה אותו עם אהובת ליבה, והן ביחד כבר 40 שנה! אגב, לשתיהן קוראים שרי, וממש כרגע הן עושות טיול חוצה אמריקה בקרון על גלגלים. "שתי לסביות היפיות זקנות", אמר מייקל וצחק בקול.
הרגשתי את החיבור שלו לקהילה, וזה אִפשר לי להרגיש בבית ולהתחבר אליו. הרגשתי ממייקל שהוא אפילו נהנה להיות חלק מעולם הפונדקאות. הוא הרבה להזכיר את זוג הפונדקאות הקודם שלהם, זוג גייז מספרד, ונזכר ברגעים המרגשים שלהם בחיבה רבה. היה לי הרבה מה ללמוד מהמשפחה הזאת. אני לא מתבלבל, פונדקאות זאת עבודה ופרנסה לכל דבר, אך עדיין זה ויתור ענק ונתינה, הם עבדו כמשפחה בתחום של נתינה.
הם היו מקסימים אלינו והתעניינו בדאגה אמיתית במה שקורה בארץ ואצל בני המשפחה שלנו. בסופו של דבר היה ערב ביתי רגוע, חמים ונעים, כאילו אנחנו חברים ללא שום תלות זה בזה. הרגשתי באנרגיה שכולם יודעים כמה זה גדול בשבילנו, וכמה אמא שלהם היא השראה עבורנו.
היינו אמורים עכשיו לצהול משמחה ברחובות העיר, ובמקום זה אנו ממהרים לחזור לדירה. כל רעש מבחוץ מקפיא את הדם. מתי הם יבואו גם אלינו? החרדות, הכאב, השנאה הגואה ברשתות, הכול קורע לך את הנשמה לגזרים, ואנחנו לבד פה, לחלוטין לבד
הסיור המקדים בבית החולים
כמה ימים לאחר מכן היה לנו סיור בבית החולים כדי להיפגש עם האחיות, לדעת איפה מחנים את הרכב, איפה נישן ואיפה נלד, והלידה הרגישה ממש מעבר לפינה! האחיות בבית החולים שבו ילדנו מאוד מתורגלות בלידת פונדקאות. כשהגענו הן הסבירו לנו שחדר הלידה מחולק לשניים: חלק אחד שבו היילי תלד ואנחנו נהיה נוכחים איתה, וחלק נפרד עם דלת מקשרת שבו נוכל להתאחד עם ילדנו לבד.
הביקור בבית החולים היה מוצלח ומרגש, ובעיקר בישר שאנחנו מתקרבים ליעד. היילי צירפה את מייקל ואת אימה לביקור, כך שהכרנו גם אותם קצת יותר. נשאר רק לחכות ללידה עצמה. אלירן התחיל להכין את הבית לקראת הבן שלנו, כיבסנו את כל הבגדים החדשים שקנינו לתינוק, פתחנו את העריסה שהזמנו לו באינטרנט והרכבנו אותה, את העגלה ואת הכיסא לאוטו שחיברנו לרכב לפי כל חוקי הבטיחות, עשינו סטריליזציה לכל הבקבוקים והמוצצים, והיינו מוכנים בשביל האדם הקטן שיבוא וישנה את חיינו לעד.
בין המפגש עם היילי לסיור בבית החולים, הכול היה נראה כמו נצח: השעות, הימים והלילות כמעין מסדרון חשוך, מפחיד ובודד. היינו אמורים עכשיו לצהול משמחה ברחובות העיר, ובמקום זה אנו ממהרים לחזור לדירה. ומה לגבי ההולכים והשבים ברחובות? כל רעש מבחוץ מקפיא את הדם. מתי הם יבואו גם אלינו? החרדות, הכאב, השנאה הגואה ברשתות, הכול קורע לך את הנשמה לגזרים, ואנחנו לבד פה, לחלוטין לבד.
נקודה של אור הייתה כשחברים מהארץ שידכו אותנו לזוג חברים שלהם שגרים בדאלאס, שירי ורונן, שפתחו בפנינו את ביתם והזמינו אותנו לארוחת שישי אצלם. זה היה ערב חם, משפחתי ומנחם, שהזכיר לי את הקידוש הראשון שלי בגיל שבע, כמה ימים אחרי שעלינו לארץ, אצל אנשים שלא הכרתי. משפחה דתית שאירחה אותנו כעולים חדשים מרוסיה לארוחת שישי מסורתית אמיתית. יש לי זיכרון מאוד חם מהאירוע הזה. הייתי קטן ולא הבנתי מה אומרים כי לא ידעתי עברית עדיין, אבל הרגשתי את החום של אחוות היהודים, ואת השפע והטעם של הבית המסורתי.
עברו מאז עשרות שנים, ובחיים לא חזרתי להרגשה הזאת. אולי כי מאז לא הרגשתי שוב כל כך זר וחסר ביטחון במקום חדש. אנחנו מטיילים הרבה בעולם, ובחיים שלי לא הרגשתי כל כך פצוע בנשמה ולבד נגד כל העולם. ארוחת השישי הזאת אצל שירי ורונן, עם החלות הביתיות והברכות והשירים, החזירה אותי בשנייה לאותה הארוחה בגיל שבע, כמו חיבוק חם לילד שלא מרגיש בטוח. נסענו לארצות הברית, ושיא הטיול היה אותה ארוחת שישי שבה הרגשנו ממש כמו בארץ.
תשעה חודשים חיכינו, והרגע הגיע
בוקר אחד, שלושה ימים לפני התאריך המשוער, התעוררנו להודעה מהיילי שאומרת כך: "היי אבות, לא רוצה להלחיץ אתכם אבל ירד לי הפקק הרירי ויש לי דימום. אני בדרך לבית החולים". היינו מוכנים לרגע הזה. ניסינו להיות רגועים, אך יצאנו מהדירה במהירות שיא וטסנו לבית החולים. רצנו מהחניון למחלקת לידה, ממש רצנו. במהלך כל הזמן בחדר הלידה, מייקל לקח על עצמו את התפקיד שאני תכננתי לקחת, ורץ מדי פעם להביא לנו פינוקים ומטעמים. הרגשתי לא נעים כי אשתו יולדת בשבילנו, אנחנו אלו שצריכים לפנק אותם, אבל הוא פשוט לא נתן לי.
לאחר כמה שעות שכללו היפוך ידני לעובר על ידי ד"ר הובס הקוסמת, מנה של אפידורל וזירוז פיטוצין, הגיע הרגע המיוחל. כמו שתכננו, מייקל ואלירן עמדו מאחורי היילי ואני מלפנים. זה היה נס שאין שני לו. ראיתי את הראש יוצא ראשון, ותוך שלוש שניות הגוף הקטן שלו היה כבר בידיה של הובס, הוא פשוט גלש החוצה. מיד לאחר מכן חתכתי את חבל הטבור והנחתי את האוצר הקטן על החזה העירום שלי. נמלאתי דמעות של אושר, גם אלירן בכה מולי וגם הילד שלנו.
היילי ומייקל בהו בשלושתנו באושר רב. שנייה אחרי שהתינוק יצא מגופה, ממש ראיתי את זה, כל מה שעניין אותה הייתה החוויה שלנו כהורים. היא דאגה שהתינוק לא יונח עליה אלא ייתנו אותו לנו. אחרי שהיה עליי, שאלתי אם היא רוצה בכל זאת שאניח אותו גם עליה - היא נתנה לנו כזאת מתנה שהרגשתי צורך לחלוק איתה. היא אמרה לי בנימוס "לא לא, אני אחזיק אותו מאוחר יותר. תהיו אתם איתו". זה היה כל כך יפה. הרגשתי שחשוב לה שנרגיש שזה הדבר הנכון, הטבעי. היא את התפקיד שלה סיימה. הכול בגישה שלה הדהים אותי, היא נראתה לי כמו אלה של לידות, אישה עם כוח-על, Birth Goddess. אני לא בטוח שכל אישה הייתה מסוגלת לנהוג כמוה.
אני לא יודע למה לא הרגשתי צורך להיפרד מהיילי כל כך מהר. הרגשתי שנכון שהיא תהיה נוכחת ברגע, שתראה אותנו בזווית העין. רצינו שהיא תדע כמה גדול מה שהיא עשתה עבורנו. נשארנו בחדר במשך שעה ארוכה, כמו משפחה אחת גדולה - היילי ובעלה שדואג לה, ואלירן ואני שדואגים לנס שלנו.
כשהגיעו לטפל בהיילי והרגשנו שהיא כבר זקוקה לפרטיות, עברנו לחדר שיועד לנו והתאחדנו עם התינוק. בתוך השקט מסביב פתאום ידענו שאנחנו כבר משפחה. בערב שאלו אם נרצה לשים אותו בתינוקייה. האמת היא שלא רצינו להתנתק ממנו לרגע. האמת היא שכל אחות או איש צוות שהתעניינו ושמעו שאנחנו מישראל עצרו והביעו חרטה איומה ודאגה לנו ולמשפחות שלנו. באינסטגרם כולם שנאו אותנו, ופה בבית החולים הרגשנו המון אהדה, חמלה ואהבה.
בתוך כותלי בית החולים, לצד כל הפחד והחרדות שגאו בי, האחיות ישבו איתנו בחדר דקות ארוכות והקשיבו בשקיקה למצב בארץ. כמה אחיות שונות אמרו לנו בלי לתאם "שתדע שזה לא הקול של הרוב. זה קמצוץ קטן של רדיקלים שעושים את זה, ואנחנו מאוד מבוהלים מזה ומתביישים בזה". זה דבר ענק לשמוע אחרי שבועות שאתה ניזון רק משנאה ברשת.
בשעות המאוחרות של הערב, היילי דפקה לנו בדלת. היא הייתה אחרי מקלחת, ונראתה כאילו לא עברה שום דבר קשה היום. היא נכנסה לחדר שלנו ולראשונה תקשרה עם התינוק. דיברה אליו, החזיקה אותו, עזרה לנו מניסיונה בצעדינו הראשונים כהורים. אחרי שסיימנו לטפל, להאכיל, לחתל ולהרדים אותו, נשארנו לדבר שלושתנו עד השעות הקטנות של הלילה, על כל נושא בעולם חוץ מפונדקאות.
היילי סיפרה על הילדות ועל היחסים עם אביה. אנחנו סיפרנו על הילדות שלנו. ישבנו כולנו בישיבה מזרחית על מיטת היולדת שבחדר שלנו, ולי זה הרגיש קצת כמו ילדים בטיול שנתי שעושים לילה לבן ומדברים. זו הייתה חוויה מאוד אישית, מחברת וחברית. התהליך הזה כל כך מיוחד, קשר ברית של הודיה לכל החיים לדעתי. כשהתעייפנו, היילי נישקה את הילד שלנו והלכה לחדרה לישון.
למחרת בבוקר, כשרציתי לשאול את היילי מה תרצה לארוחת בוקר, מייקל הקדים אותי כמובן עם בייגלים ואוכל טרי והמון פינוקים בשבילנו, אחרי שכבר יצא מביתם ופיזר בדרך את הילדים למסגרות. זה באמת היה לא מובן מאליו שהם עוד מפנקים אותנו. היילי שוחררה מבית החולים, לא לפני ששאבה ככל שיכלה מהקולוסטרום (החלב הראשוני שמאוד חשוב לתינוק שלנו בימים הראשונים). זה היה כמובן יפה מאוד מצידה, היא לא מחויבת לכך. ישבנו לאכול בוקר כולנו יחד, היילי האכילה בבקבוק פעם אחת את התינוק, וגם הראתה לנו את השיטה שלה לגרעפס של אחרי. לאחר מכן נפרדה מאיתנו לשלום ונסעה לביתה.
אי אפשר להסביר במילים את הגודל של התהליך הזה ואת היחס שלה אליו. בכל רגע נתון היא פשוט הראתה כמה אכפת לה מאיתנו ומהתינוק, וגם דאגה להבהיר כמה זה שלנו ולא שלה, ועכשיו היא סיימה את התפקיד שלה. לא יצאנו מבית החולים לפני שנפרדנו מכל האחיות שנתנו לנו כוח. בזכותן יצאנו יותר מחוזקים ומרגישים מוגנים יותר ופחות רדופים. לא כולם נגדנו, לא כל העולם יצא מדעתו.
ואנחנו משפחה. אני, אלירן והילד שלנו, משפחה יהודית וישראלית גאה.
עוד משהו קטן רגע לפני שהולכים
ארבע שאלות נפוצות שחוזרות על עצמן, שיהיה לכם:
1. ומה אם היא תחליט לא לתת אותו, תתחרט או תתחבר אליו יותר מדי?
אין לה אופציה כזאת, כי היא לא האמא. הביצית אף פעם לא תהיה שלה, בשום מדינה ובאף תהליך, בדיוק מהסיבות האלה.
2. מתי היא תיתן לכם אותו?
ישר בלידה. הוא לא יישאר איתה לרגע, כי הוא לא שלה. בית משפט חותם עם צו הורות של ההורים המיועדים כשהתינוק עוד בבטן של הפונדקאית. זה תהליך סטנדרטי, כך שהתינוק הוא של ההורים עוד לפני שהוא נולד.
3. כמה זה עולה?
עשינו תהליך בארצות הברית דרך חברה, ומדובר על סכום של בין 550 ל-750 אלף שקל להיריון יחיד. אנחנו כבר מתקרבים לרף הגבוה, כולל הטיסות וכל ההוצאות של השהות בחו"ל. באירופה ובמדינות פחות מפותחות זה יכול להיות גם חצי מהסכום. לגייז אפשרי גם בקולומביה ובקפריסין כרגע, אך תמיד נפתחים ונסגרים עוד יעדים. אבל לא סתם המון אנשים בוחרים בארה"ב. התהליך כאן הוא עם ותק של עשרות שנים כבר, מאוד יציב, מבוקר ומסודר.
4. והשאלה שכולם שואלים בשיא הקלילות: אז מי האבא?
לא עניינכם. שאלה סופר-אינטימית ולא קורקטית. אל תהיו חצופים, אם נרצה נספר בלי שתשאלו - ואם לא אז תנחשו כשתראו את הילד, ביניכם לבין עצמכם.
