הדרך המהירה לאושר, הייתם עשויים לחשוב, היא בדיוק זו שעליה עלה כמעט במקרה פרופ' רוברט וולדינגר, שהפך מפורסם - ובוודאי עשיר יותר - בעקבות הרצאת טד קטנטנה שנשא בבית ספר יסודי בפרבר של בוסטון בשנת 2015.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
גמלוני, רזה ומחויך באופן ספק מבויש-ספק מואר, עמד וולדינגר על הבמה הקטנה ההיא, ולאורך 12 דקות הציג את מסקנותיו של המחקר הארוך בהיסטוריה - בן 85 שנה ועדיין רץ - על הגורמים לאושר האנושי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"מה אם היינו יכולים להסתכל על חיים שלמים בזמן שהם קורים?" הוא פנה לקהל. "מה אם היינו יכולים לעקוב אחרי אנשים מאז שהיו נערים ועד גיל זקנה, ולגלות מה באמת הופך אותם מאושרים ובריאים? זה מה שעשינו".
מה שקרה אחר כך היה בלתי צפוי: ההרצאה של וולדינגר הפכה ויראלית, צברה במהירות עשרות מיליוני צפיות ונכנסה לרשימת עשרת ההרצאות הנצפות ביותר אי פעם בטד. וולדינגר, כיום בן 72, התפרסם בבת אחת, הפך למרצה ומרואיין מבוקש, ומוקדם יותר השנה גם פרסם רב-מכר בשם "החיים הטובים" (יראה עור בעברית בשבועות הקרובים בהוצאת תכלת).
כל זה לא הוסיף לו אושר, כי אם להאמין לו וגם למחקר שהוא עומד כיום בראשו, לא כסף, פרסום או התמסרות לעבודה קשה, תורמים משהו לאושר.
אין סיבה שלא להאמין, אגב: "מחקר הרווארד להתפתחות מבוגרים (Harvard Study of Adult Development) הוא אכן הפרויקט הממושך, השאפתני ובמידה רבה המתיש ביותר שנערך אי פעם בנושא המצב האנושי והמפתח לאושר ובריאות. הוא התחיל ב-1938, כשמנהל שירותי הבריאות בהרווארד דאז, ד"ר ארלי בוק, קבע שהמחקר הרפואי מקדיש הרבה יותר מדי תשומת לב לאנשים, ובכן, חולים, ושהגיע הזמן לפענח, אחת ולתמיד, איך פשוט חיים טוב ומהו "שילוב הרגשות והגורמים הפסיכולוגיים שמתפרשים באופן כללי כחיים מוצלחים".
אף אחד לא ציפה שזה ייקח את הזמן שלקח, אבל הם יצאו לדרך עם גיוסם למחקר של 724 גברים צעירים – חלקם סטודנטים מתחילים בקולג' של הרווארד וחלקם נערים למשפחות קשות יום מהאזור העני ביותר בבוסטון.
לאורך מה שהתברר כעשרות השנים הבאות, 724 הגברים נבדקו רפואית על בסיס קבוע, נשאלו אלפי שאלות, מילאו שאלונים פסיכולוגיים, זכו לביקורי בית של החוקרים, הוריהם רואיינו, תכולת ארוחותיהם נרשמה, ובהמשך הדרך נכנסו לתמונה גם בדיקות דם, סריקות מוח ודגימות דנ"א. על כל אחד מהנחקרים נאגר תיק עב כרס ברמה דוסטויבסקית.
והמחקר לא פסק מעולם; הפסיכיאטר ג'ורג' ויילאנט, שניהל אותו לאורך 42 משנותיו הראשונות, עקב אחרי הגברים דרך לימודיהם, שירותם במלחמת העולם השנייה, נישואים וגירושים, התקדמויות וקריסות מקצועיות, כל הדרך עד לשנות הפנסיה שלהם.
"רבים מהנערים העניים שאלו אותנו לא פעם, 'למה אתם רוצים לדעת כל כך הרבה על החיים שלי? הם לא מעניינים. אף אחד מנבדקי הרווארד לא שאל את השאלה הזו מעולם", מציין וולדינגר בהרצאה, והקהל צוחק.
וולדינגר, אגב, הוא מנהלו הרביעי של המחקר, לאחר שקיבל את המפתחות מויילאנט כשזה פרש. כן, זה מחקר שעובר מדור לדור במין מרוץ שליחים שסופו מי ישורנו, אבל בשנים האחרונות הגענו, סוף-סוף, לשלב המסקנות.
חלק ממשתתפי המחקר העפילו, עד שנות ה-40 לחייהם, להצלחה גדולה. אחד מהם הפך לנשיא ארה"ב (ג'ון פ. קנדי). אחר הפך לעורך "הוושינגטון פוסט" (בן בראדלי). ארבעה מהם התמודדו לסנאט האמריקני. אחרים הידרדרו לאלכוהוליזם ולסכיזופרניה, ועד גיל 50, כמעט שליש מהנבדקים כבר ענו לקריטריונים שקבע המנהל ויילאנט למחלת נפש. "הם היו נורמליים כשבחרתי בהם", אמר בתסכול ארלי בוק לויילאנט מתישהו בשנות ה-60.
אבל המחקר נמשך. הוא פלש גם לחייהן של בנות זוגם של הנחקרים, עבר לחקור את צאצאיהם, וכיום עוקב אחרי למעלה מ-2,000 איש. "כ-60 מהמשתתפים המקוריים עדיין בחיים, והם בשנות ה-90 לחייהם כיום", ציין וולדינגר באותה הרצאה, ואז ניגש לדבר שלשמו התכנסנו: סוד האושר, הבריאות ואריכות הימים כפי שהעלה המחקר העצום ביותר שנערך בתחום. מוכנים? הנה זה בא:
"מערכות יחסים טובות משאירות אותנו שמחים ובריאים יותר, נקודה".
תודה, אני הייתי רענן, הוא היה פרופ' וולדינגר, אפשר, לכאורה, לדפדף הלאה. אבל רגע. בכל זאת, 85 שנות מחקר, מוכרח להיות שם קצת יותר מזה.
ויש. יש המון. אבל לפני הכול, הגילוי החשוב ביותר של המחקר להתפתחות מבוגרים הוא שמידת חוזקם ואיכותם של הקשרים האישיים שלכם תנבא, במידה רבה, את מידת בריאותכם ורמת האושר שלכם במהלך החיים ובגיל מבוגר יותר. קשרים רומנטיים, חברתיים, מקצועיים, משפחתיים - כל אינטראקציה כמעט היא חיונית ברמה הגופנית.
למעשה, המחקר גילה שיחסיהם החברתיים של הנבדקים בגיל 47 ניבאו טוב יותר מכל משתנה אחר את מצבם הגופני והנפשי בזקנתם. יחסי אחים נרשמו כמשמעותיים ביותר: 93 אחוז מהגברים ששיגשגו בגיל 65, היו ביחסים קרובים עם אח או אחות בצעירותם.
"זה לא היה אחוז הכולסטרול בדם שלהם בשנות ה-50 לחייהם שידע לנבא את האופן שבו הם יזדקנו, אלא איכות הקשרים שלהם", וולדינגר אומר. "אלה שהיו הכי מאושרים בקשרים האישיים שלהם בגיל 50 - יהיו הכי מאושרים בגיל 80".
זה לכאורה כמעט טריוויאלי, ובטח נתקלת לא פעם בתגובות מאוכזבות של אנשים בנוסח "מה? בשביל זה חקרתם 85 שנה?"
וולדינגר צוחק - יש לו צחוק גבוה וחיוך שתמיד נראה כמו חיוכו של זן מאסטר - לא מפתיע, בהינתן העובדה שהפרופסור היהודי הוא אכן גם מומחה לזן. "זו לכאורה מסקנה ברורה מאליה, והאמת, כשהוזמנתי להרצות בטד גם אמרתי לעצמי: למה אני עושה את זה? קולגות יחשבו שאני רק הופך את המדע למטופש. אבל אני חושב שזה אחד מהדברים האלה שכמו שמישהו שעובד איתי הגדיר: אתה לוקח משהו שאנחנו מרגישים בבטן, ומעלה אותו בערך 18 אינץ' עד למוח, ואומר: הסתכלו, הסתכלו בזה! כי החיים מרחיקים אותנו מלזהות את חשיבות הקשר הזה בין מערכות יחסים לבריאות. אבל זה הדבר. זה לא גילוי מהמם, אבל זה הדבר".
מה בכל זאת הפתיע אותך בתוצאות המחקר?
"שמערכות יחסים ממש שומרות אותנו פיזית בריאים יותר, לא רק מאושרים יותר. וזה מפתיע, כי איך יכולה איכות מערכת היחסים שלך לחזות את סיכוייך לקבל סתימת עורקים או סוכרת סוג 2? ממש זיהינו קשר בין מערכות יחסים לבין בריאות פיזית".
מה ההסבר לזה?
"ההיפותזה הטובה ביותר שלנו קשורה למתח והפחתתו. ביומיום אנחנו נתונים במצבי מתח בלתי נמנעים, והגוף מתוכנן להיכנס למצב של 'הילחם או ברח' בכל אחד מהם ולהתעמת מול המתח. זה נורמלי ואדפטיבי. אבל אחרי שהמתח נעלם, אנחנו רוצים שהגוף יחזור לאיזון. והוא חוזר, כמו שאתה בטח יודע, אם יש לך מישהו שאתה יכול להתלונן באוזניו על משהו רע שקרה לך. מיד אחרי שאתה עושה את זה, אתה מרגיש את המתח בגוף מתחיל לרדת.
"אבל אם אין לך אדם כזה, ואין לך גם אף אחד לדבר איתו או לקבל תמיכה במצבי מתח, אנחנו מאמינים שהגוף נשאר באיזה מפלס נמוך תמידי של 'הילחם או ברח'. וזה אומר מפלס גבוה יותר של הורמוני מתח כמו קורטיזול, מפלס גבוה יותר של דלקתיות, ולאורך זמן הדבר הזה יהרוס לך מערכות גופניות שלמות. זה ההסבר הטוב ביותר שיש לנו".
בשנים האחרונות, לפיכך, הפך וולדינגר לגורו הגדול של מה שהוא מכנה "כושר חברתי" - הצורך לתרגל מערכות יחסים על בסיס קבוע, בדיוק כמו כושר גופני. שום דבר אחר, הוא אומר, לא יהיה יעיל יותר לטווח הארוך. "בדידות היא רעילה, ואנשים מבודדים מידרדרים מהר יותר באמצע החיים, המוח שלהם מתנוון מהר יותר והם חיים חיים קצרים יותר".
המחקר מצא קשר כלשהו בין רקע משפחתי, חינוך או מצב פיננסי לבין מפלס האושר?
"קודם כל, מצב כלכלי לא קובע אושר. היו לנו במחקר שתי קבוצות - תלמידי קולג' מהרווארד וצעירים מרקע עני במיוחד בבוסטון, והאנשים בקבוצה השנייה היו לאורך חייהם לא פחות מאושרים מכפי שאנשים בקבוצה הפריבילגית של הרווארד היו. אז ברגע שהצרכים הכלכליים הבסיסיים שלך מסופקים - כל כסף נוסף שתעשה לא יגביר את האושר שלך, וזה הודגם בצורה די שיטתית.
"מה שכן גילינו הוא שהאנשים מהקבוצה הענייה מתו בממוצע עשר שנים מוקדם יותר מהקבוצה מהרווארד. וזה קשור לדעתנו להשכלה. הקבוצה מהרווארד קיבלה מוקדם יותר את המסרים הבריאותיים שהתחילו לצוץ בשנות ה-70 וה-80 לגבי הסכנות שבעישון, באלכוהוליזם ובהשמנת יתר, והיתרונות של אימון גופני. מי שהיו משכילים יותר קיבלו קודם את המידע הזה, וגם גישה למערכות בריאות טובות יותר ולרפואה מונעת שהוסיפו להם שנים".
מה לגבי יחס ההורים בילדות?
"זה קובע. מצאנו שאם היו לך יחסים חמים יותר עם ההורים כילד, יהיו לך יחסים טובים יותר עם בן הזוג שלך גם בגילי 80-70. קשה מאוד למצוא קשר סטטיסטי בין משהו שקרה בילדות למשהו שקורה 60 שנה מאוחר יותר, אבל אם מצאנו, זה אומר שהקשר כנראה חזק. אז כן, מצאנו שהקשרים בילדות משנים הרבה, וכמות הדברים הרעים שקרו לך כילד בהחלט קובעת את מצב השגשוג והאושר שלך כשתהיה אדם מבוגר יותר".
מה העצה המעשית להורים כאן?
"לא רק להורים - גם לממשלות: להשקיע ברווחתם של ילדים קטנים. יש מחקר נפלא שפורסם במגזין 'סיינס' על ידי כלכלן, שהראה שכל דולר שתשקיע בילדים בגילים אפס עד ארבע, ישתלם הרבה יותר בתוך 20 שנה מאשר השקעה בילדים מבוגרים יותר או מתבגרים. זה לא אומר שלא צריך להשקיע בגילים מאוחרים יותר, אבל השקעה בגילים המוקדמים ביותר מניבה תשואה הרבה יותר גבוהה במונחים כלכליים, ובוודאי אנושיים".
ההישג הגדול, הבלתי נתפס כמעט, של ג'ורג' ויילאנט ויורשו וולדינגר, הוא העובדה שהצליחו להיות האוצרים הראשיים של מאות חיים אמיתיים שלמים, ולהוציא מהביג-דאטה האינסופי הזה לפחות כמה מסקנות שאין טעם להתווכח איתן: קשרים חברתיים, בוודאי. אבל גם יכולת להשתנות לאורך החיים, והמחקר גילה שמי שהיינו כילדים לא מנבא בהכרח את מי שנהפוך להיות: ילדים שהיו ביישנים או חרדתיים סבלו אולי מילדות אומללה, אבל בגיל 70 הוגדרו מחקרית כ"שמחים/בריאים" בדיוק באותם מינונים של מי שהיו ילדים מוחצנים וחברתיים.
המלצות מעשיות קבועות כלשהן? יכולת הסתגלות למצבים, חינוך טוב, נישואים יציבים, חיים ללא עישון, הימנעות מצריכת יתר של אלכוהול, אימון גופני כלשהו ומשקל תקין - ובכן, אם זה לא ברור מאליו, קחו בחשבון שרוב הנבדקים שהיו להם חמישה או שישה מתוך הסעיפים האלה בגיל 50 הגיעו לגיל 80 במצב שהוגדר "שמח/בריא". מנגד, כל מי שהיו להם שלושה או פחות מהסעיפים הגיעו לגיל 80 במצב "אומלל/חולה".
"מצב כלכלי לא קובע אושר. ברגע שהצרכים הכלכליים הבסיסיים שלך מסופקים - כל כסף נוסף שתעשה לא יגביר את האושר שלך, וזה הודגם בצורה די שיטתית במחקר"
המחקר גילה גם שתכונות אופי שהפסיכיאטרים זיהו כבר בראיונות המוקדמים עם הנבדקים, ידעו לנבא בוודאות גדולה מי מהם יהפוך לדמוקרט (תכונות מסוג "רגיש", "תרבותי", "אינטרוספקטיבי") ומי לרפובליקני ("פרגמנטי", "מסודר").
ובסוף, כמובן, נותרת התהייה עד כמה בני אדם בכלל מסוגלים להשתנות לאורך חייהם.
"לחלוטין!" וולדינגר אומר לי, ומיד מסייג: "אבל אני לא חושב שהם יכולים להתכחש לחלוטין למי שהיו. יש משהו שאנחנו קוראים לו 'פתיל אדום' - מעין חוט שני שעובר לאורך חיי אדם - מי היית כילד, כמתבגר, ואתה יכול לראות את השאריות של זה בכל שלב בחיים. אתה אותו אדם, ובו-זמנית השינוי בך עצום.
"אחת הסיבות שהמחקר הזה יוצא דופן כל-כך, היא שרוב המחקרים בנושא ההתפתחות האנושית נעשים על צעירים בני אפס עד 20, כי השינויים בגילים האלה כל כך בולטים - בילדים אתה רואה שינוי כל יום. לוקח יותר זמן לראות שינוי במבוגרים, אבל אם תסתכל על מישהו לאורך כל הטווח של גילי 20 עד 80, השינויים עצומים וקריטיים".
תן לי שינוי אחד נפוץ.
"למשל, אנחנו הופכים מאושרים יותר ככל שאנחנו הופכים מבוגרים יותר. כמין אנושי, זה מאפיין שלנו, וזה מתועד".
מתי אני יכול לצפות לאושר הזה סוף-סוף?
"נראה שזה מתחיל באמצע שנות ה-40, ומאוד בהדרגה מתחזק. זו עלייה מתונה במצב רוח חיובי, כי בני אדם שמים יותר לב למידע חיובי מאשר למידע שלילי ככל שהם הופכים מבוגרים יותר. כשאנחנו צעירים יותר, המצב הפוך: זה למעשה אדפטיבי לשים יותר לב לדברים השליליים, לאיומים ששם בחוץ, ולכן יש לנו הטיה קוגניטיבית לשים לב לשלילי כשאנחנו צעירים וזה משתנה כשאנחנו מתבגרים.
"גילינו שככל שאנחנו מתבגרים, המודעות לסופיות, במקום לאמלל אותנו, מאפשרת לנו להקדיש יותר תשומת לב ללחיות חיים מספקים עכשיו על פני לדחות את הזמנים הטובים. כלומר, אם הזמן קצר, עדיף שאני אעשה מה שאני רוצה לעשות עכשיו. ואתה רואה אנשים שמבצעים שינויים משמעותיים בחיים בהתבסס על התחושה הזו".
אבל עדיין ישנה חרדת המוות.
"כן, בגיל צעיר אתה חושב שזה עוד רחוק ואתה בטח תהיה יוצא הדופן. ועדיין, בגיל מאוחר יותר אתה שם לב יותר לדברים החיוביים, ויש לזה השלכה משמעותית על קבלת החלטות. אם מציגים אותה פוליסת ביטוח לצעיר ומבוגר, הצעיר יזכור מצוין מה החסרונות שלה, והמבוגר יזכור בעיקר מה טוב בתוכנית וכמעט ישכח את הדברים הרעים. זו אגב הסיבה שאנשים מבוגרים חשופים יותר לנוכלויות; הם נוטים לבטוח יותר, גם כשהם קוגניטיבית במצב מצוין והמוח שלהם לגמרי מתפקד".
את עיקר תהילתו עושה כיום וולדינגר על הממצא המרכזי של המחקר, לגבי חשיבותן הרפואית והנפשית של מערכות יחסים בחיינו. אבל ויילאנט, קודמו בתפקיד, התעכב לא פחות על נושא מנגנוני ההגנה וההסתגלות שהפעילו הנבדקים מול טרדות ומשברי החיים הבלתי נמנעים. "התגובות הלא-מודעות לכאב, לעימות או לחוסר ודאות", כדבריו.
ויילאנט חילק את מנגנוני ההגנה האלה, שכולנו משתמשים בהם, לארבע קבוצות - כשבתחתיתן נמצאים המנגנונים ה"פסיכוטיים" והפחות בריאים - כולל פרנויה, הזיות ומגלומניה - כל התנהגות שתקטלג אתכם כלא שפויים מבחינת הסביבה; מעליהם מנגנוני הגנה "לא בוגרים" כמו העמדת פנים, השלכה והתנהגות פסיבית-אגרסיבית; מעליהם מנגנוני הגנה "נוירוטיים" מהסוג שרובנו נפעיל רוב הזמן, כולל ניתוק, התרחקות זמנית מרגשות, אינטלקטואלזיציה והדחקה; ומעל כולם - מנגנוני הגנה "בוגרים" מסוג אלטרואיזם, הומור, החלטה מודעת להשעות אגרסיה או תשומת לב וסובלימציה.
"מנגנוני הגנה הם הניסיון שלנו לנהל כל מציאות לא נעימה", וולדינגר מסביר, "ואם לסכם את זה, גילינו שהמנגנונים הבוגרים והאדפטיביים ביותר מבוססים על פנייה לכיוון הקושי בניגוד להסבת הראש ממנו או דחיקתו לכיוון אחר. למעשה חילקנו את כל מנגנוני ההגנה לשתי הקבוצות האלה, ומצאנו שאנשים שהיו בסוף שמחים ובריאים יותר הם אלו שפנו לכיוון הבעיות במקום לנסות לחמוק מהן. זה אומר שאתה צריך להתמודד איתן ישירות".
למשל?
"כשדונלד טראמפ היה נשיא, זה שיגע אותי. הפכתי הרבה יותר פעיל פוליטית מכפי שהייתי אי פעם במקום להסתכל לצד השני ולהגיד, 'זה לא עד כדי כך גרוע', 'זו לא באמת בעיה' או 'זו לא הבעיה שלי'. הקומיקאים שהכי שימחו אותי באותה תקופה היו אלה שהלמו בפטיש בגיחוך שבדיקטטור-וונאבי הפופוליסט הזה. הומור הוא מנגנון הגנה אדפטיבי, והוא מאפשר לבטא כעס בלי לכוון אקדח. זה עדיף על פני התעלמות או הכחשה או העמדת פנים שזה לא קורה".
ייתכן שבריאיון מ-2009 לכתב מגזין "האטלנטיק", נתן ויילאנט עצמו דוגמה טובה יותר לאופן שבו עצם המזג האישי מכתיב את מנגנוני ההגנה שלנו לאורך חיינו, דרך סיפור שסיפר על אב, שבערב חג המולד הניח בגרב של אחד מבניו שעון זהב, ובגרב של האחר ערימת זבל סוסים. למחרת בבוקר, ניגש הילד הראשון לאביו בפנים קודרים ואמר: "אבא, אני פשוט לא יודע מה לעשות עם השעון, הוא עדין כל כך ועלול להישבר", בזמן שהבן האחר רץ לאב בהתרגשות ואמר: "אבא! אבא! סנטה הביא לי פוני, אם רק הייתי מצליח למצוא אותו!"
מיום היווסדו, היה מחקר הרווארד להתפתחות מבוגרים פרויקט יומרני ושאפתני, כמעט בומבסטי - למעשה, המייסד ארלי בוק דיבר על "מציאות פתרון לחוסר ההרמוניה בעולם".
"כמובן שמעולם לא השגנו את המטרה הזו", וולדינגר צוחק, ומסכים עם הקביעה שלאורך שנים נותרו החוקרים מקובעים בדיסציפלינות השונות שאיתן הגיעו, והתקשרו לחלץ מהמחקר נרטיב קוהרנטי.
"אין דרך לרדד חיי אדם לכותרות או לנתונים", הוא מודה. "אני מורה זן, ואחד הדברים שזן מלמד אותנו הוא שרוב המציאות לא יכולה להיות מתוארת במילים או להיתפס על ידי המוח במלואה. חיי אדם לעולם לא יתוארו או יסווגו במלואם. יש ציטוט נפלא של איינשטיין - אני בטח הורס אותו כרגע - שאומר שלהשתמש במדע כדי להבין את היקום, זה כמו לנסות להבין איך סימפוניה נשמעת באמצעות השלכת פסנתר במורד גרם מדרגות. הכלים שלנו כל כך קהים ביחס למורכבות הדבר שאנחנו מנסים להבין".
ובכל זאת, אחרי 85 שנות מחקר, לאן ממשיכים?
"אנחנו אוספים כיום מידע על הדור השני למחקר - הבייבי-בומרים, והדור שאחריהם. אנחנו מתמקדים הרבה במדיה חברתית, השימוש בה, ההתנסויות של אנשים במהלך המגפה, ואנחנו משתפים פעולה עם הרבה חוקרים בעולם ששואלים שאלות שאנחנו לעולם לא היינו חושבים לשאול. אנחנו עובדים עכשיו למשל עם קבוצת חוקרים שוודית, שבודקת איך השימוש בשפה טבעית או אחרת יכול לחזות את רמת האושר שלנו לאורך זמן".
הוא עצמו, לדבריו, אדם מאושר. "אני בהחלט יכול לזכור גם תקופות אומללות בחיי - למשל כשעברתי מדה-מוין, באייווה, להרווארד, והייתי כל כך בודד והאמנתי שזו הייתה טעות גדולה שהם בכלל קיבלו אותי. ואחרי תקופה מצאתי חברים ופעילויות, ושלוש השנים האחרונות שלי באוניברסיטה היו מהמאושרות בחיי.
"או כששני הוריי נפטרו במרווח של ארבעה חודשים בדיוק בזמן שהילד הראשון שלנו נולד, והיה תינוק שלא ישן וסובל מהקאות, וזו הייתה תקופה אומללה. ואז החיים משתנים שוב. בהרבה מובנים היו לי חיים ממוזלים ופריבילגיים מאוד, ועדיין היו תקופות של אומללות, זה בלתי נמנע".
איך קרה שהפכת מורה זן?
הוא צוחק. "גדלתי וחונכתי כיהודי, ואני עדיין מרגיש מאוד יהודי - אבל ברמה התרבותית בלבד. מהבחינה הזו אני כנראה קרוב לרוב הישראלים החילונים. תיאולוגיית הברית הישנה לא הייתה משהו שהאמנתי בו, זה לא עשה לי כלום, אבל אהבתי להיות יהודי. ואז התחלתי לקרוא על חשיבה בודהיסטית, וגיליתי שזה מאוד מועיל לי - ברמה המעשית ממש. הבנתי שהייתי כל הזמן נורא מוטרד מדברים שלא משנים בכלל.
"תראה, אני עובד בהרווארד, והכול כאן נסוב סביב הישגים וזכייה בפרסים וקרנות, ובהאם אני מוכר מספיק ועושה מספיק כסף. הבנתי שכמעט כל מי שאני מכיר עסוק בדברים האלה, וחשבתי: כולנו נהיה מתים תוך מאה שנה ואף אחד לא יזכור שום דבר מזה, אז למה אני כל כך מודאג מזה? והבודהיזם עזר לי להבין יותר את הארעיות והסכנה שבהיאחזות בנרטיב של העצמי ובכמה העצמי חשוב. זאת הייתה עזרה גדולה.
"נתקלתי בקבוצה של זן ומצאתי מורה זן שמאוד כיבדתי ולימד אותי הרבה, והתחלתי ללמוד. מעולם לא חלמתי שאהפוך למורה זן בעצמי או שיהיה לי בחיים איזשהו תרגול רוחני".
אולי כחלק מהגישה הזו, דיברת בעבר לא מעט על החשיבות של נדיבות ואמפתיה ומה שאתה מכנה "סקרנות רדיקלית". אבל אנחנו רואים מקומות כמו ישראל או ניו-יורק סיטי, שבהם אנשים מתנהלים רוב הזמן כמעט להפך, ועדיין תוחלת החיים במקומות האלה גבוהה מהממוצע.
"אני לא יודע. יש הוכחות לזה שעוינות כרונית מחבלת בבריאות שלך לאורך זמן, ואני מוצא שזה אחד הדברים המדכאים ביותר במה שקורה כיום עם הקוטביות החברתית ופוליטיקת הזהויות. מעבר להיותה רעילה כל כך עבורנו כתרבות, היא מחזיקה את כולנו במצב של תסיסה ושל רגש שלילי, שהוא רע עבורנו כאינדיבידואלים".
אתה מדבר גם על השלכות הבדידות, בפרט בצריכה של מדיה דיגיטלית.
"הדרך שבה אנחנו משתמשים בזה עושה את ההבדל. כפסיכיאטר אני פוגש שני מטופלים ביום, בעיקר בזום. אם היית אומר לי לפני שלוש שנים שאני אוכל לעשות פסיכותרפיה משמעותית בזום, הייתי טוען שאתה משוגע. ואני מגלה שאני יכול, וקולגות שלי מגלים גם הם. ואנחנו רואים שזה עובד. זה לא אותו דבר, אבל זה יותר טוב ממה שדמיינתי.
"מצד שני, כשאנשים גוללים פיד אינסטגרם, דרך החיים האצורים בקפידה של אחרים, זה תמיד השוואתי ותמיד נראה שלכולם יש חיים נהדרים ורק לי לא, ולכן זה מחבל בתחושת האושר. צריכה פסיבית של מדיה חברתית מזמינה היחלשות".
מה עושה אותך מאושר כיום?
"בעיקר מערכות היחסים שלי ופעילויות שאכפת לי מהן. יש לי מספיק כסף, והוא לא מעניין אותי במיוחד. בריאות היא עניין ענקי, כמובן. יש לי אתגרים בריאותיים, אבל באופן בסיסי אני בסדר, וככל שאני מזדקן אני לא לוקח את זה כמובן מאליו. יש מורה זן וייטנאמי שמת לאחרונה, טיק ניאט האן, שאמר: בוא נחגוג את היום, כי היום הוא יום ללא כאב שיניים. כלומר, בואו נעריך באמת את העובדה שאנחנו מרגישים בסדר היום".
ג’ורג’ ויילאנט, מנהלו המיתולוגי של המחקר להתפתחות מבוגרים ומי שהוביל אותו לאורך 42 שנותיו הראשונות, פירסם ב-2013 כמה מסקנות מחקריות במלאת 75 שנים לפרויקט. המסקנות כונסו במאמר בשם "ניצחון הניסיון" (וצוטטו בהרחבה במגזין The Atlantic), ולמרות שלא זכו לשום הרצאת טד או ספר רב-מכר, כדאי לשים אליהן לב.
- לפני הכול, המחקר הראה כי אלכוהוליזם היה הסיבה העיקרית לגירושים בקרב הנחקרים. הוא הראה קורלציה חזקה לדיכאון ולנוירוזות - שלרוב הופיעו בעקבותיו, ולא לפניו. לצד עישון, אלכוהול נרשם גם כגורם המוביל למותם בטרם עת של חלק מהנחקרים.
- מעל לרמה מסוימת, אינטליגנציה לא משנה. לא נרשם הבדל משמעותי בין הכנסתם של גברים עם איי-קיו שבטווח 115-110 לבין זו של גברים עם איי-קיו 150.
- גברים ליברלים מבוגרים נהנים מיותר סקס. ככלל, להעדפה או לאידיאולוגיה פוליטית לא נרשמה השפעה על רמת הסיפוק בחיים, אבל הגברים השמרנים ביותר במחקר חדלו לקיים יחסי מין בגיל הממוצע 68, בשעה שהליברלים ביותר נהנו מיחסי מין פעילים גם בשנות ה-80 לחייהם. "נועצתי בנוירולוגים בקשר לזה", ויילאנט כתב, "אבל לא היה להם מושג למה זה עשוי להיות ככה".
- יחסים חמים עם האם בשנות הילדות השפיעו לטובה בבגרות. גברים שיחסיהם עם אמם בילדותם הוגדרו כ"חמים", הרוויחו בממוצע 87 אלף דולר יותר לשנה מאשר גברים שהיו בקשר טוב פחות עם האם. גברים שהיו בקשר רע עם אמם בילדות, התבררו כבעלי סיכויים גדולים יותר לפתח דמנציה בגיל מאוחר.
- יחסים חמים עם האב בילדות הביאו לרמות נמוכות יותר של חרדה בבגרות ולרמה גבוהה יותר של "סיפוק בחיים" בגיל 75. אגב, סעיף ה"סיפוק בחיים" לא הושפע כלל מרמת היחסים עם האם בילדות.
- בשורה התחתונה, גם ויילאנט חזר שוב ושוב לקורלציה העוצמתית שבין רמת וחמימות היחסים הבין-אישיים לבין הבריאות והאושר בגיל מאוחר יותר. המחקר מצא שהגברים שרשמו את הציונים הגבוהים ביותר בסעיף "יחסים בין-אישיים חמים" הרוויחו בממוצע 141 אלף דולר יותר לשנה (בשנות השיא של שכרם, לרוב בין גילי 60-55), מאשר הגברים שרשמו את הציונים הנמוכים ביותר בסעיף זה. המסקנה הסופית של ויילאנט, במילותיו: "המסע בן 75 השנים (נכון לאז) ו-20 מיליון הדולר של המחקר מוביל למסקנה בת ארבע מילים: אושר הוא אהבה. נקודה".
פורסם לראשונה: 07:32, 24.03.23
