יום הזיכרון הנוכחי לשואה ולגבורה מגיע בצל המראות הקשים מאוקראינה, והמצב שם מוביל להצפה מחדש של הזיכרונות הטראומטיים שנושאים שורדי השואה. אחד המטופלים שאני פוגש במסגרת עבודתי בארגון "עמך", אמר לי השבוע: "כבר התרגלתי לכך שיש יום אחד בשנה שבו אינני מדליק טלוויזיה, וזאת על מנת להימנע מהמראות הקשים שמחזירים אותי לשם. הפעם נדמה לי שיום הזיכרון נמשך כבר חודשיים. אני יושב לצפות בחדשות ומתקשה להאמין שהתמונות צולמו השבוע ולא לפני 80 שנה. הצבע ואיכות הצילום הגבוהה מאפשרים לי להבחין בפניהם למודות הסבל של הילדים הקטנים, וכשאני בוהה במסך, לעיתים נדמה לי שאני אחד מהם".
קראו עוד:
כדי שכולנו - אנשי מקצוע, משפחות ומכרים - נוכל לסייע לשורדי השואה ולכל אלו שמתמודדים עם השלכות של טראומה בעברם, עלינו להבין את המשמעות המעמיקה של אירוע טראומטי. מתוך כך נבין גם את ההשלכה הפתולוגית הפוטנציאלית - "הפרעת דחק פוסט-טראומטית" (PTSD) - ואת המפתח להפחתת השלכותיה.
3 צפייה בגלריה
ילדה אוקראינית נמלטת מארצה, 2022. "הצבע ואיכות הצילום הגבוהה מאפשרים לי להבחין בפניהם למודות הסבל של הילדים הקטנים", אומר שורד שואה
(צילום: AFP)
המוח לא יודע איך להגיב
אגודת הפסיכיאטרים האמריקנית הגדירה את התסמונת הפוסט-טראומטית כ"תגובה חריפה, שבאה כתוצאה מאירוע בלתי רגיל ומתבטאת בתחושת אימה וחוסר אונים, הקשורים לאיום על החיים או על השלמות הפיזית או הנפשית של האדם או הקרובים לו. ככל שהאיום מתמשך ועוצמתו גדלה, גוברת הסכנה לפיתוח התגובה הטראומטית ולמורכבות התופעות הסימפטומטיות שהיא עשויה להכיל".
מתוך ההגדרה עולות כמה תובנות חשובות. ראשית, אין הכרח שהאירוע הטראומטי יהיה קיצוני על פי אמות מידה אובייקטיביות. מספיק שהוא מעורר אימה וחוסר אונים אצל אדם. כלומר, תפיסת אירוע מסוים כטראומטי היא פעולה מנטלית סובייקטיבית. לא כל מי שחווה אירועים קשים, שבהם קיימים סכנה או איום קיומי, יחווה אותם כטראומטיים. אי לכך, המילים ״טראומה״ או ״טראומטי״ אינן מאפיינות את האירוע עצמו, כי אם את תגובת מערכת העצבים של אדם מסוים לאירוע שחווה.
שורד שואה: "אני יושב לצפות בחדשות ומתקשה להאמין שהתמונות צולמו השבוע ולא לפני 80 שנה. הצבע ואיכות הצילום הגבוהה מאפשרים לי להבחין בפניהם למודות הסבל של הילדים הקטנים, וכשאני בוהה במסך, לעיתים נדמה לי שאני אחד מהם"
מה ישפיע על התגובה הסובייקטיבית של אדם זה או אחר? ההגדרה מדברת על תפיסה של "אימה" ו"חוסר אונים". "אימה" מוגדרת כמצב שבו אדם נקלע לסכנה קיומית בלי שהיה מוכן לכך. זאת, בשונה ממצב של חרדה, שבו האדם נמצא במצב של ציפייה לסכנה או של התכוננות לה, גם אם אופייה המדויק אינו ידוע לו. כשאדם נקלע לסיטואציה מאיימת ללא הכנה מוקדמת, עולה הסיכוי שהוא לא יידע להתמודד עימה. ברמה הנוירולוגית, המוח לא יודע כיצד להגיב למתקפה.
התגובות הספונטניות של אדם תחת איום הן להיאבק או לברוח (תופעת "הילחם או ברח"), אך במצב הנתון תגובה כזו איננה רלוונטית. על כן, התגובה היחידה שנותרה זמינה היא "קיפאון", שמשאיר סיכוי קטן שהתוקף לא יבחין בקורבן הפוטנציאלי או שיחשוב שהוא כבר מת.
בנקודה זו אפשר להיזכר בצילום המפורסם של הילד מגטו ורשה, חבוש כובע הברט, שמרים את שתי ידיו כסימן כניעה בפני חייל נאצי שמאיים עליו עם נשק. לילד הזה אין שום סיכוי. גורלו נתון לחלוטין בידי החייל, והוא למעשה משותק. במידה שבכל זאת קרה הבלתי צפוי, והאדם הצליח לשרוד את הסיטואציה, הוא נאלץ לעיתים לשלם את מחיר חוסר האונים בהמשך חייו.
3 צפייה בגלריה
ילד יהודי נכנע בפני הנאצים בגטו ורשה. לילד הזה אין שום סיכוי. גורלו נתון לחלוטין בידי החייל, והוא למעשה משותק
(צילום: Keystone/Hulton Archive/Getty Images)
מערכת העצבים בדריכות מתמדת
כאן אנחנו מגיעים לתופעה המוגדרת כ"הפרעת דחק פוסט-טראומטית" (PTSD). בזמן החשיפה לאירוע הוצפה המערכת הנפשית בגירויים שאותם היא לא הייתה מסוגלת להכיל ולעבד. הגירויים הללו נותרו במערכת בצורתם הגולמית, ומדי פעם הם שבים וחודרים למרכז התודעה בצורתם המקורית. באופן זה, הנפגעים חווים מחדש את האירוע באופן פיזי או נפשי ("פלאשבקים"), ממש כאילו הוא קורה שוב. דימויים, זיכרונות, רעשים וריחות שקרו בפועל בזמן התרחשות הטראומה, שבים ותוקפים את הנפגע וגורמים לו למצוקה נפשית שלעיתים מלווה גם בסימפטומים גופניים.
מכיוון שחודרנות כזאת מכאיבה מאוד, הנפגעים מנסים להימנע מכל דבר שעשוי להזכיר להם את האירוע הטראומטי. כך נוצר מעגל של חודרנות מצד אחד והימנעות מצד שני. מכיוון שהסיטואציה המעגלית לא נפתרת אלא חוזרת על עצמה, מערכת העצבים שומרת על מצב של דריכות מתמדת ועוררות יתר. מעגל זה הוא לב-ליבה של התסמונת הפוסט-טראומטית.
כשמדובר באיום קיצוני ומתמשך, במיוחד אם הוא מתרחש בתקופת הילדות או בתקופה קשה כמו השואה, אנו מדברים על טראומה מורכבת (Complex PTSD). מצב זה עלול לגרום לשינויים קשים במבנה האישיות של האדם ולהפרעות אישיותיות.
3 צפייה בגלריה
ניצולי שואה מפגינים נגד גירוש פליטים אוקראינים. "אני צופה בחדשות ומתקשה להאמין שהתמונות צולמו השבוע ולא לפני 80 שנה", אמר אחד השורדים
(צילום: גיל יוחנן )
ההיסטוריה לא תמיד חוזרת
כאן אנו חוזרים לסיטואציה האקטואלית. התמונות הקשות מאוקראינה מעלות ומתפעלות שוב את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים ועלולות לגרום להידרדרות כוללת. עתה, כשאנו מבינים את מהות התופעה הטראומטית, יש בידינו גם לפעול על מנת לעזור ולטפל באלו הסובלים מהשלכותיה.
האדם שחווה את ההצפה המחודשת של הטראומה צריך להפנים את המסר שבמצבו הנוכחי הוא כבר איננו חסר אונים, ושסביבתו הפנימית והחיצונית תמנע את גורם ההפתעה לכשיגיע מצב של סכנה. כך ייווצר נרטיב חלופי שבו האירוע האובייקטיבי המתרחש בהווה ייתפס כשונה במהותו מהמצב שבו הוא היה נתון אז, ותיווצר מובחנות ביניהם.
"האדם שחווה את ההצפה המחודשת של הטראומה צריך להפנים שבמצבו הנוכחי הוא כבר איננו חסר אונים, ושסביבתו תמנע את גורם ההפתעה לכשיגיע מצב של סכנה. כך ייווצר נרטיב חלופי שבו האירוע האובייקטיבי המתרחש בהווה ייתפס כמצב השונה במהותו מהמצב שבו הוא היה נתון אז"
לא מספיק להעביר את המסר כמידע רציונלי. גם כמטפלים פורמליים וגם כבני משפחה או כמכרים של הנפגע, עלינו לייצר רשת תמיכה שתשקף סביבה מוחזקת, ובה האדם יחווה (ולא רק יידע) שהוא עטוף ברשת של הגנה ותמיכה.
מעבר לכך, עלינו לאתר ולתחזק כל משאב של כוחות וחוסן נפשי המצוי ברשותו של האדם. אמונת היסוד ההומניסטית שבה אני מחזיק, אומרת שבכל אדם ישנם גורמי חוסן, גם אם מסיבות שונות הוא איננו מודע להם. ככל שאלו "ייצאו אל האור", כך יופחת הצורך בתחזוקת החרדה שנועדה לשמר ולהגן על האדם ממצב נוסף שבו יחוש אימה - כלומר, איום נוסף שעלול לפגוע בו בלי שיהיה מוכן לכך. תוצר נלווה של מצב כזה יהיה הפחתה בעוצמת הסימפטומים וקידום רווחתו הכוללת של האדם ("Well-being").
במקרה של שורדי השואה עלינו לזכור, וגם להעביר אליהם את המסר, שעצם הימצאותם איתנו כל כך הרבה שנים אחרי אותם זמנים אפלים - איננה מקרית. הכלים שבהם השתמשו לאורך חייהם ושהביאו אותם לגילם המופלג למרות הכול - יקרים מפז, לא רק עבורם אלא עבור כולנו.
הכותב הוא ראש ההתמחות לגרונטולוגיה יישומית בפקולטה למקצועות הבריאות והרפואה של המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן ומשמש כגרונטולוג בארגון "עמך" לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה
