מנהל האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר גלעד בודנהיימר, מתריע שקנאביס עלול להזיק לאנשים עם פוסט טראומה. הוא אמר היום (ב') בוועידת הבריאות של ynet ו-"ידיעות אחרונות": "אני רופא ומה שאני אומר זו עמדה מקצועית של פסיכיאטר שמכיר מחקר בנושא הקנאביס, והעובדות לגביו פשוטות. קודם כל זו לא תרופה. זה לא הוכח כחומר שיעיל לעזור בפוסט טראומה. יותר מזה, הוכח כחומר שעלול להזיק בהקשרים של פוסט-טראומה". בפאנל בוועידת הבריאות השתתפו גם ד"ר דנה זינגר, רופאה בכירה במחלקה לרפואה דחופה במרכז שניידר, פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין ודורית טאו, שורדת הטבח בפסטיבל נובה. צפו בשידור החי:
ד"ר בודנהיימר הדגיש כי יש מצבים מאוד חריגים שבהם מוחלט לסייע ולטפל באמצעות קנאביס בנפגעי פוסט-טראומה. "אנחנו יודעים שזה עשוי לעזור לסימפטומים מסוימים של פוסט-טראומה בטווח הקצר אבל המחיר של זה בטווח הארוך עלול להיות כבד ולכן אנחנו מזהירים את הציבור מלהשתמש בהקשרים של פוסט-טראומה. כשמחליטים לרשום חומר שיש לו פוטנציאל מסוכן צריך להיות זהירים באיך מחליטים לרשום אותו ולמי".
בעיצומה של המלחמה, כאשר ההשלכות ארוכות הטווח על בריאות הנפש עדיין לא ברורות, אומר ד"ר בודנהיימר כי "אנחנו נמצאים בתוך אירוע מתמשך וההתמודדות הנפשית היא מאוד-מאוד לא פשוטה. בצד זה אנחנו רואים יכולות של חוסן והתמודדות מאוד טובים ובריאים. כנראה מאותן סיבות שיש לנו שורשים מאוד חזקים של יכולת להתמודד אל מול איום. יש לנו ערבות הדדית מאוד חזקה. אני לא חושב שמצבנו טוב, אבל אני חושב שמצבנו הוא לא גרוע כמו שהיה יכול להיות".
האם מצבנו רע? הקרב על הנפש בוועידת הבריאות
(צילום: אורי דוידוביץ, ירון ברנר, אלכס בוטרמו)
לדבריו, "יש אוכלוסיות שנמצאות עדיין בתוך המשבר וימשיכו לשאת כאבים לאורך זמן. יכולות ההתמודדות שלהן מאוד מרשימות ומפתיעות אותנו לטובה. לא הכל דבש. אנחנו רואים את היכולת להיאחז בחברה ובקהילה ולהיעזר. אנחנו רואים את היכולת לתמוך אחד בשני". לצד זאת הביע דאגה מאוכלוסייה פגועה ש"מתכנסת לתוך עצמה ולא מצליחה להיעזר בסביבה. אנחנו צריכים לפקוח את העיניים".
4 צפייה בגלריה
דורית טאו, ד"ר גלעד בודנהיימר, ד"ר דנה זינגר ופרופ' יוסי לוי בלז בפאנל בהנחיית אריאלה איילון
(צילום: אביגיל עוזי)
פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין, הסכים עם דברים שאמר ד"ר בודנהיימר באשר לחוסן הישראלי: "אני אומר את זה מבסיס הידע המדעי והקליני שלנו מאירועים קודמים בעולם וגם בישראל, אירועי אסון לאומיים לא מגבירים את שיעור האובדנות. להיפך, הם מפחיתים אותם, וגם על בסיס הנתונים הקיימים שיש לנו עם משרד הבריאות, שאומר שיש ירידה בשיעורי האובדנות. בסופו של דבר, האדם האובדני עושה את המעשה בגלל חוויה שהוא לבד ושאף אחד לא מבין אותו. כרגע חשוב להגיד שאין עליה בשיעורי האובדנות ואפילו ירידה. האם זה אומר שאנחנו צריכים לשבת בשקט ולהגיד כל הכבוד? ממש לא.
"שיעורי האובדנות לפעמים עולים אחרי סיום המשבר האקוטי כשכבר כל אחד הולך לדרכו, כשמדורת השבט של החוויה המשופשפת של הטראומה קצת נחבאת. ואנחנו זקוקים בשלב הזה להמשיך את המעקב. להמשיך את תשומת הלב. להמשיך את זה שנראה אלה שהם עלולים להיות בסיכון. נכון שהציבור הישראלי באופן כללי יורד ברמת התסמינים וחוזר לעצמו אבל יש אוכלוסיות שהן עדיין בסיכון".
למשל ניצולי הנובה?
"למשל אנשים שחוו חשיפה ישירה לאירועים הטראומתיים. ניצולי הנובה, אנשים שגרו, גרים בשדרות, אופקים, הקיבוצים. למשל המפונים. למשל אנשים שחוו אובדן טראומתי". לדבריו, "לא כולם יסבלו פה מפוסט-טראומה. לא כל מי שחווה אירוע חריג, אירוע טראומתי, אירוע מטלטל, יחווה בהמשך סינדרום של PTSD".
4 צפייה בגלריה
רכב נטוש אחרי מסיבת הטבע ברעים. האם הניצולים יבריאו נפשית?
(צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)
ד"ר בודנהיימר התייחס לגיוס מטפלים שטרם הוכשרו או קיבלו דיפלומה לטיפול נפשי: "אנחנו מייצרים דרג טיפולי יותר נמוך שתפקידו לא לטפל אלא לתמוך, לעזור בסימפטומים ספציפיים, וזה אנשים שעתידים להיות מטפלים, שנמצאים בשלבי הכשרה להיות מטפלים ואנחנו נותנים להם כלים כדי לתמוך באנשים. התפיסה אומרת שלא כל אדם יצטרך וצריך להגיע לפסיכיאטר או לפסיכולוג וגם אם נרצה אי אפשר ולא כולם צריכים".
הוא התייחס גם למצוקת כוח האדם בתחום בריאות הנפש שהחריפה על רקע עזיבת רופאים, חלקם לחו"ל: "אנחנו נמצאים במצוקה קשה של כוח אדם פסיכיאטרי. עוד לפני המלחמה הזאת היו קולות של פסיכיאטרים ושל רופאים אחרים סביב מחלוקות על הרפורמה המשפטית על האם להישאר בארץ או לא. לצערנו, אנחנו רואים איזושהי זליגה שהיא מאוד-מאוד מטרידה ואנחנו מנסים בכל דרך לעצור אותה. אנחנו מבינים שהאתגר של כוח האדם בבריאות הנפש הוא גדול. לא רק של הפסיכיאטרים אגב. וצריך להשקיע הרבה תשומות בלראות איך משפרים את המצב של הפסיכולוגים במערכת הציבורית, של הפסיכיאטרים במערכת הציבורית, של העו"ס ושל יתר המקצועות".
ד"ר דנה זינגר, רופאה בכירה במחלקה לרפואה דחופה במרכז שניידר, סיפרה על הטיפול בחטופים ששבו מעזה: "איתנו בשניידר היו 19 ילדים ועוד תשעה מבוגרים שהגיעו יחד איתם. ואני לא מגיעה ממערך הנפש. אני רופאת ילדים. בדרך כלל זה מקצוע מאוד אופטימי. אנחנו באים כי אנחנו רוצים לטפל בילדים, רוצים שהם יהיו בטוב ושהכל יהיה טוב, גם הגוף וגם הנפש. ההתמודדות עם ילדים שעברו משהו שמעולם לא חווינו ומעולם לא עברנו הכשרה לטפל בו הייתה לא פשוטה בכלל".
4 צפייה בגלריה
ילדים ששהו עם האימהות בשבי בעזה הגיעו לבית החולים שניידר במצב טוב יותר
(צילום: דוברות שניידר)
באחרונה פרסם צוות חוקרות משניידר מחקר על אודות מצב החטופים ששבו: "ראינו הרבה ירידה במשקל בקרב הילדים, ראינו הרבה זיהומים מוזרים או לא נצפים באופן קבוע במדינת ישראל שבעצם מגיעים מתנאי הגיינה נמוכים, ואת הממצאים האלה שפרסמנו באמת הוכחנו לעולם. מצאנו באופן מעניין שהייתה פחות ירידה במשקל אצל ילדים שהיו חטופים יחד עם האמהות שלהם ואנחנו מבינים מזה שהאמהות נתנו מהאוכל של עצמן לילדים. גם בהיבט הרגשי והנפשי ראינו שאותם ילדים ששהו עם האמהות הגיעו במצב נפשי יותר טוב. ההתאוששות עוד לא נגמרה. יש להם עוד עבודה ארוכה מאוד".
דורית טאו, שורדת הטבח בפסטיבל נובה, אומרת שהמצב חמור מכפי שעלול להצטייר: "אני לא מזדהה עם מה שנאמר כאן. באופן אישי, אני מאוד מפחדת שחברי הקהילה (ניצולי המסיבות) יגיעו לקו האובדני. אנחנו מנסים לשמור אחד על השני בתוך הקהילה כקבוצה אבל קשה להגיע לכל בן אדם. וכן, יש פחד גדול מאוד מאובדנות. יש אנשים שלא יצאו מהבית עדיין. שלא אוכלים, שלא מתקשרים".
את חזרת לעבודה?
"לא, ממש לא. לא מצליחה להחזיק".
במה עסקת?
"הייתי מעסה אז אני לא יכולה להיכנס לחדר סגור ולעשות עיסוי אפילו שאני מנסה, מתאמנת על זה כביכול, חושפת את עצמי. הייתי מורה לשחייה, אני לא יכולה לחשוף את עצמי לילדים, אני בדחק, אני מתנהגת בצורה לא מותאמת למציאות".
היא דיברה מדם ליבה על קשיי היום-יום ועל הצורך בסיוע: "צריך להוסיף טיפולים. אנחנו כל הזמן צריכים לרדוף אחרי התשלומים שלנו מהמדינה. אני לא חושבת שמגיע לי, אבל אני לא צריכה להילחם על זה. כולנו יודעים מה היה. אני לא צריכה להילחם כל חודש לקבל תקציב או לקבל עזרה. אני לא בוחרת לא לעבוד. אני לא חושבת שמישהו בקהילה רוצה לא לעבוד. אין מישהו מאיתנו שרוצה להיקרא נכה. יש פה דור צעיר שלם שאמור לקיים חיים רגילים, לחזור לשוק העבודה, לקיים מערכת יחסים. אנחנו לא יכולים לקיים מערכות יחסים עם אנשים נורמליים. אנחנו בדחק. יש פה דיסוננס ענק בין היכולת לבין מה שאנחנו רוצים".
את רואה אופק לעצמך?
"אני רוצה להחלים. אני מאמינה שאולי יש סיכוי של 25% שאצליח להחלים מהדבר הזה. אני מאמינה שאני דוגמה לצמיחה טראומתית אבל יש לי עוד הרבה עבודה כדי להגיד את זה שצמחתי. אני חושבת שיש לי איזה חמש-שש שנים לעבוד על זה".
