כשתקראו את הספר "עשרים ושש", תפנו לכם זמן כדי להתייחד איתו מכריכה לכריכה, כי אחרי שמתחילים את העמוד הראשון – אי־אפשר לעצור. הנשימה מסתנכרנת עם קצב הכתיבה, שתופס את הקורא בבטן ולא מרפה, ולא רק בגלל התיאור הפלסטי והלא מתייפייף של מקרים רפואיים קשוחים על שלל הנזקים, החתכים והאובדנים הכרוכים בניסיונות להציל חיים.
תוך כדי, גם מתרגלים מהר מאוד להומור השחור של המתמחים בישראל, שעובדים 26 שעות רצוף ושהחיים שלהם נראים כמו יום אחד ארוך, לומדים לבלוע את הז'רגון הדוקרני של הכירורגים שחייבים, כך תסביר לי המחברת, ד"ר יעל דרזניק, להיאחז בחבל ההצלה של הסרקזם כדי להישאר בתפקוד ("יש חולים שלא צריכים לקנות עגבניות ירוקות", "החולה הזה צריך ניתוח כמו שדג צריך מטרייה" – מתוך "עשרת הדברות, מחלקה כירורגית"), ובעיקר לופתת אותנו בגרון ההכרה שכל רגע בחיים האלה הוא נס.
"כל דבר שכתוב בין הדפים, קרה לי באמת. אין משהו שהוא מומצא", אומרת דרזניק, היום מומחית בכירורגיית ילדים בבית החולים שניידר, שכתבה את הספר כאשר הייתה בהתמחות בכירורגיה כללית.
"בתורנות הראשונה שלי כסטאז'רית, נתתי למטופל מינון כפול של מורפיום. כשהבנתי את זה – הבנתי גם את הכוח המטורף שלי כרופאה. נכון שבדיעבד זה עשה לו טוב והוא ישן מצוין כל הלילה, אבל הרי גם יכולתי להרוג אותו".
2 צפייה בגלריה
ד"ר יעל דרזניק. "כל דבר שכתוב בין הדפים, קרה לי באמת. אין משהו שהוא מומצא"
(צילום: אביגיל עוזי)
ועם ההלם הזה התחלת לכתוב?
"התחלתי לכתוב את הספר מיד בסוף התורנות הראשונה שלי, אחרי שלושים שעות תורנות, שופכת הכל למחשב. ומאז אני ממשיכה לכתוב כל הזמן. זה ריטואל שעוזר לי לשרוד. בהתחלה הכתיבה שלי הייתה רפואית מדי וסרקסטית, אבל במהלך הקורונה כתבתי הכל מחדש, ותוך שלושה חודשים סיימתי לכתוב את הספר", היא אומרת בקול ילדותי כמעט, שמשתלב עם שיערה הבהיר ופניה המחייכות, והיא בכלל לא נראית ונשמעת כמו מה שמדמיינים כשחושבים על רופאה כירורגית בת 43, נשואה ואמא לשתי בנות – תמרי בת 17 וניצן בת 14.
לאורך שנותיה כרופאה, עברו לה בין הידיים מאות מטופלים ומנותחים – במסלול הפתלתל שבין חיים ומוות.
"בעולם הרפואה הישראלי יש המון דברים מדהימים וראינו את זה בקורונה לעומת העולם. אבל כשנוסעים להשתלמות בחו"ל, מבינים שהרופאים שם עובדים בתנאים אחרים"
את כותבת בספר – "ברגע שניתחת מישהו, הוא שלך לנצח". תסבירי.
"הוא פשוט שלך לנצח. את פתחת לו את הגוף. אני נשארת בקשר עם המנותחים שלי ובמקרים העצובים – עם בני המשפחה שלהם. למשל, נסעתי ביום שישי אחד לבקר את אלמנתו של אביעד, שבחיים האמיתיים קוראים לו בשם אחר, והוא נפטר מסרטן הלבלב. עברו שבע שנים מאז שהוא נפטר, היא עברה תקופה מזעזעת של אבל כבד מאוד שרק עכשיו היא מתחילה לצאת ממנו. אני בקשר כמעט עם כל מי שניתחתי אותו".
משמרת שנמשכת הרבה יותר מ־26 שעות. משמרת שנמשכת נצח.
"כל משמרת כזו היא הארוכה ביקום, בנויה מחרדות ומתקוות, מעייפות ומשעות בלתי נגמרות ומהתמודדות עם מוות, או עם בני משפחה שנזרקים באבחה לעולם מאיים ולא מוכר. ולכן אני שם בשבילם גם אחרי שאני מורידה את החלוק, אני נותנת להם את הטלפון האישי שלי והם יודעים שהם יכולים להשיג אותי תמיד. להציל חיים זה אורח חיים. זה הרבה מעבר ללעשות את המשמרת וללכת לישון".
קראו עוד על תנאי עבודת הרופאים המתמחים:
לא הרבה רופאים נוהגים כמוך.
"לצערי זה נכון, אבל אני מנסה לא לשפוט. בכלל, יש לי גישה מאוד שונה לרפואה, אני לא אוהבת שקוראים לי דוקטור, בעיניי לא צריך לקרוא ככה לרופאים. רופאים צריכים להיות זמינים. כמו שרואה החשבון שלי נותן לי את הטלפון שלו ואני מסמסת לו כשיש לי שאלות, על אחת כמה וכמה, אמא שאני מנתחת את הילד שלה ומוציאה לו גידול. אני צריכה להיות זמינה ואמפתית וחומלת כלפיה. ברור לי שאני די מהבודדים כאן, אבל בסדר, לא מצפה לשנות".
מה הכי קשה ככירורגית?
"לעשות טעויות, והמחשבה שכתוצאה מטעות שלי יהיה נזק בלתי הפיך למטופל. זה קשה וכבד וזה קורה לכולם, ולכן היום המערכת מנסה להכיל את זה, ויש קבוצות תמיכה לרופאים שעשו טעויות שעלו בבריאות ובחיים של המטופלים, ועדיין, זה הדבר הכי קשה בחיים המקצועיים".
"בתורנות הראשונה שלי נתתי למטופל מינון כפול של מורפיום. באותו רגע הבנתי את הכוח המטורף שלי כרופאה. בסוף הוא ישן מצוין כל הלילה, אבל הרי גם יכולתי להרוג אותו"
בואי נדבר על ה־26 שעות האלה. זה לא אנושי.
"לא אנושי נקודה. ותחשבי שכשהתחלתי את המקצוע הכירורגי, היינו באים בשש בבוקר והולכים הביתה באחת בצהריים של היום למחרת. כלומר עובדים רצוף מעל שלושים שעות. זו הייתה המציאות שלי מ־2014 ועד 2017, שאז התחילו להטמיע את זה שלא עובדים יותר מ־26 שעות".
ובחודש שעבר מחאת המתמחים התחדשה.
"נכון. ואוטוטו זה גם יתפוצץ. ולכן אני גם מצביעה בספר לא מעט על העייפות והקושי הפיזי".
ממשרד האוצר לכיתה
ולצד העייפות, יש ב־"26 שעות" (שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים") גם הרבה מאוד שליחות ומחויבות והתמסרות. העייפות נטמעת בתוך כל התחושות האחרות, כי הספר הזה, היא אומרת, הוא לא ספר מחאה. הוא ספר של רופאה שאוהבת את העבודה שלה וחושבת שזו השליחות הכי גדולה שיש.
דרזניק התחילה את כל ענייני הרפואה בגיל מאוחר יחסית למקובל. "היום נפוץ לראות סטודנטים לרפואה בני שלושים ואפילו ארבעים, אבל בתקופתי, לפני 16 שנה, היינו בכיתת הרפואה באוניברסיטת תל־אביב 120 תלמידים ואני הייתי כמעט הכי מבוגרת ־ בת 28. קראו לי 'האמא', כי הייתה לי פעוטה בת שנתיים, והיה איתי עוד בחור בגילי שקראו לו 'האבא', כי היו לו שני ילדים. ואולי לכן הגעתי למקצוע מבושלת. לא הגעתי עם חלום ילדות של מישהו שמתחפש לרופא. כילדה, בכלל לא עניין אותי רפואה, רציתי להיות מנכ"לית של בנק. ואכן התקבלתי לעבודה כמנהלת מחלקה באגף שוק ההון במשרד האוצר והיה לי מעניין מאוד".
זה היה בתקופתו של ביבי?
"כן. והיה מרתק. נתניהו הוא אדם מאוד חד שמבין מספרים מהר מאוד, מה גם שהוא קידם את כל הרפורמות שרצינו להוציא", היא צוחקת, אבל מעדיפה לחזור לדבר על רפואה.
למה עשית את המעבר?
"האמת היא שעד היום אין לי הסבר. בחיים אנחנו עושים מהפכה בחיים האישיים בשני מצבי קיצון: או כשמתקדמים מהר מדי, או כשאנחנו לא מגשימים את עצמנו. אני בגיל 25 כבר הייתי מנהלת המחלקה הכי צעירה באגף, הגשמתי חלום, והבנתי שהחלום שלי להיות מנכ"לית של בנק כבר לא עושה לי את זה"
ומאיפה הגיעה הרפואה?
"אין לי מושג, אבל באותו יום נסעתי לסניף דיונון, שילמתי על טופס פסיכומטרי, שלחתי וזהו. לקח לי שנתיים מהחיים לשפר בגרויות ועשיתי ארבעה פסיכומטרי עד שהתקבלתי בקושי רב לאוניברסיטת תל־אביב. בזמן הזה המשכתי לעבוד במשרד האוצר ולא סיפרתי לאף אחד מהעובדים שלי על המהלך".
למה?
"כי הסיכוי שלי להתקבל היה קלוש. אני זוכרת שכשנכנסתי למחשב וראיתי סוף־סוף שאני עומדת בתנאי הסף, רקדתי בבית משמחה עם תמרי שהייתה בת שנה וחצי ולא הבינה מה אני רוצה ממנה. רק אחרי כמה ימים סיפרתי לבוס ולעובדים שלי במשרד האוצר, שהתרגשו בשבילי".
אתם בקשר?
"בטח. עד היום בקשר עם החברים ממשרד האוצר זו חבורה איכותית ואהובה עליי מאוד. חלק עוד שם וחלק עברו לחברות ביטוח ובתי השקעות, אבל הם בלב ותמיד יהיו".
ואיפה את נהנית יותר?
"אני אוהבת את שני העולמות. עד היום אני חוזרת הביתה וקוראת עיתונים כלכליים. אני חושבת שלאדם צריכים להיות כמה תחומי עניין ועולם הכלכלה הוא מרתק, אבל אני חיפשתי לעשות משהו מאוד מאוד טוב בחיים שלי. רציתי לעשות למען ואני מקווה לא להתקלקל. אני מנסה לשמור על עצמי, למרות השחיקה".
את שחוקה?
"לא. אני לא שחוקה. יש לי עוד לא מעט שנים במקצוע".
ומה את רואה סביבך? רופאים שחוקים?
"יש ויש, זה תלוי בהרבה גורמים. ברור שיש מי שנשחקים מהר ומאבדים את הלהט והסבלנות, וגם נפלטים מהמקצוע, אבל כן חשוב להיות אנושיים ואמפתיים ולזכור למה הלכנו למקצוע הזה".
נכון, ולמרות זאת, אי־אפשר להתעלם מהתנאים הקשים.
"בעולם הרפואה הישראלי יש המון דברים מדהימים וראינו את זה בקורונה לעומת מה שקרה בעולם. אבל כשאנחנו נוסעים להשתלמות בחו"ל, מבינים שהרופאים שם עובדים בתנאים אחרים. למשל, רופא שמסיים ניתוח לא צריך לכתוב דו"ח ניתוח, יש מי שעושה את זה עבורו, ודואגים להם לתנאים בסיסיים, להסעות, לארוחות, ואת מסתכלת על מה שיש לך פה וזה לא בדיוק ככה. ברור שיש דברים שאפשר לייבא ולעשות יותר טוב, וזה לפעמים דברים מאוד קטנים".
ולמה זה לא קורה?
"אני מאמינה שזה יקרה, שאנחנו בתהליך טוב שבו המתמחים וגם הרופאים הבכירים מבינים שזה לא העולם של פעם, שגם במהלך ההתמחות יש חיי משפחה, וזה תהליך חשוב שמתפתח לנו מול העיניים, בעיקר מול הקטליזטור של הקורונה, שגרמה לכולם להבין עוד יותר עד כמה שמערכת הבריאות היא תחום חשוב שצריך להשקיע בו תקציבים. הכיוון הוא חיובי".
מה שפחות חיובי אלה תנאי הסף הגבוהים ללימודי הרפואה בישראל.
"אם הייתי לומדת היום, אין סיכוי שהייתי מתקבלת לרפואה בארץ", דרזניק מודה. "וזה גם חלק מההתמודדות שלנו. אני הוצאתי 730 בפסיכומטרי, היום בפחות מ־760 אין לך סיכוי. כלומר יש לך 3־4 טעויות וזהו. את בחוץ. הזוי. חייבים לראות איך מטפלים בזה. היום אנחנו במצב שרוב הרופאים שלנו למדו בחו"ל וזה לא סביר".
והזליגה של רופאים לכסף הגדול של חברות הייטק וביוטק, זה יותר טוב?
"זה תמיד היה ותמיד יהיה".
עם משמרות של 26 שעות ומשכורת לא משהו, ברור שעדיף ללכת להאפי האוור.
"וזה שרבים מהמתמחים שהופכים להיות מומחים צעירים מגלים שלא תמיד יש להם תקן בבית החולים שבו סיימו את ההתמחות, וכאן מגיעה נקודת השבר כאשר חלק נוסעים לעבוד בחו"ל ורואים כמה עמית שלהם שם מרוויח לעומת כמה שהם צפויים להרוויח בישראל. אין לזה סוף וגם אין לי מושג איך לפתור את זה".
מטפלת בכל המשפחה
ממש כמו שאין לה מושג איך לפתור את עניין המשמרות הארוכות בנות 26 השעות, ושוב ושוב היא חוזרת לנושא. "יש היום מקצועות שבהם חיי אדם תלויים בך, ואסור לך לעבוד מעבר לשעות מסוימות, כמו למשל טייס או נהג משאית. אז למה מתמחים כן? אני זוכרת איך זה היה כשהייתי כירורגית מבוגרים. הכל במאסות: כל שבוע יש לך מטופל צהוב במיון, כלומר סרטן לבלב, סרטן קיבה מתקדם, ואת עם המשפחות ולוקחת ללב ומתישהו את מפתחת מנגנון שאולי הוא חיוני לך, איזשהו ריחוק, אבל אני מאוד לא רוצה להתרחק. אני רוצה להמשיך להיות אמפתית גם במטופל המיליון כמו במטופל הראשון, כי מבחינת המשפחה זה המקרה היחיד שלה ואני הרופאה שלהם".
ולכן, בגלל שברוני הלב הללו, היא אומרת, היא היום בכירורגיית ילדים, "כי היכולת שלהם להבריא ולרפא את עצמם לאין שיעור יותר גבוהה מזו של מבוגרים, וזה עולם יותר משמח. ברור שיש גם פה רגעים של טרגדיה, וכשמת לך תינוק או ילד זה משהו שאי־אפשר להכיל אותו, אבל בסך הכל זה תחום שהוא יותר אופטימי. ואני אוהבת את המשפחות את החיבור להורים, כי את לא רק רופאה שמטפלת בילד, את מטפלת במשפחה שלמה".
איך את נרגעת? מחזירה לעצמך כוחות?
"בעזרת הכתיבה, זמן עם המשפחה, שיחה טובה עם חברות שמלוות אותי. יש לי קבוצה מדהימה ואיכותית של חברות, כאלה מגיל שלוש ועד חברה שהכרתי לפני שנתיים. יש כאלה שהולכים לפסיכולוג. אצלי החברות, בן הזוג והמשפחה הם קבוצת התמיכה שלי".
