בתוך המחלקה הסגורה של גהה | קלוז אפ
(צילום: ירון ברנר)
אי של שפיות וחום אנושי בחצר האחורית של מערכת הבריאות: את גליה (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה) פגשתי בחצר הירוקה והמטופחת של המחלקה הסגורה ג' בבית החולים הפסיכיאטרי גהה בפתח תקווה, כשהיא משחקת פינג פונג עם אחד המאושפזים. היא בת 40, גבוהה ונאה, דיבורה קולח וענייני, ומהאופן שבו היא אוחזת במחבט נראה שהיא מיומנת היטב במשחק.
קראו עוד:
מחלת הנפש שהביאה לאשפוז שלה לא ניכרת בחיצוניותה. "עכשיו, כשהיא מטופלת, היא כמעט בסדר גמור", אומר ד"ר צבי פישל, מנהל מחלקה ג' ויו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש. "היא חולה בסכיזופרניה פרנואידית, ובין ההתקפים מקיימת אורח חיים תקין ותפקודי. כשהיא משתחררת מגהה, היא שוכרת דירה, מוצאת עבודה, מתפרנסת, נהנית מהחיים, ואז היא מרגישה שהחלימה ומפסיקה את הטיפול התרופתי על דעת עצמה.
"בעקבות זאת היא נתקפת פרנויה. נדמה לה שהשכן שלה זומם לפגוע בה, והיא מרגישה שעליה להקדים ולפגוע בו. היא מציתה את ביתו, ואז שוב מגיעה אלינו. אנחנו מאזנים אותה, היא משתחררת, שוכרת דירה במקום אחר, מרגישה מצוין, מפסיקה טיפול תרופתי ומציתה את ביתו של השכן התורן. זה הריטואל. אלינו היא מובאת על ידי שוטרים, בצו של בית משפט".
לחצר שבה גליה משחקת מובילות מדרגות ברזל היורדות מהמחלקה הסגורה. סביבה יש ספסלי ישיבה מאבן, שולחן פינג פונג ומתקני כושר. המטופלים מטיילים, משוחחים, משחקים – הכול תחת פיקוח של אח. על אחד הקירות תלוי מצת אלקטרוני. "מכיוון שלמאושפזים אסור להחזיק מצתים", מסביר ד"ר פישל, "ומרביתם מעשנים כבדים, הגבלנו את העישון לפעם בשעה והתקנו על אחד הקירות מצת אלקטרוני שמתודלק אוטומטית".
"מאיפה יש לך סכום כזה", שואל הפסיכיאטר
אנחנו עולים לחדר הישיבות של המחלקה, שבו מתקיימות פעמיים בשבוע ישיבות צוות בהשתתפות כל סגל המטפלים. לישיבות האלה מגיעים גם מטופלים, המתארים את מצבם בימים האחרונים ומציגים בקשות ותלונות.
ראשון נכנס אחמד, בן 24 מאחד הכפרים בצפון, חולה סכיזופרניה. לפני חמש שנים אושפז לראשונה אחרי שחשד שאחיו גנבו ממנו שלושה מיליון שקל. "אתה בחור צעיר, לא עובד, אז מאיפה יש לך סכום כזה בכלל?", שואל אותו אחד הפסיכיאטרים, ואחמד מסביר שלא מדובר בכסף אלא בשווה כסף. "אמא נתנה לי את המגרש של הבית", אמר. אחרי שתקף באלימות את אחד מבני משפחתו, הגיע לגהה עם שוטרים מתוקף צו אשפוז. עם שחרורו הקפיד לקחת תרופות והיה מאוזן חמש שנים. הפעם הגיע לגהה משום שהתחיל לשמוע קולות. בתום השיחה עם המטפלים הוא אומר "תודה", בקול חלש, נוטל סוכריה מקערית שנמצאת על השולחן, ויוצא מהחדר.
אחריו נכנס בחור בן 24. לפני כשנתיים לקח סיר, הניח על הכיריים, נטל סכין, הרים את החתול המשפחתי ורצה לבשל אותו. סבא שלו ניסה למנוע ממנו את המעשה, תוך שהוא מנסה לקחת מידיו את הסכין ולהוריד את החתול - אבל הנכד אחז בסכין בחוזקה ונעץ אותו בלבו של הסבא, שמת במקום
אחריו נכנס בחור בן 24, שבילדותו אובחן כמי שנמצא על הרצף האוטיסטי. לפני כשנתיים פתח את אחד מארונות המטבח בביתו, לקח משם סיר, הניח אותו על הכיריים, נטל סכין, הרים את החתול המשפחתי ורצה לבשל אותו. סבא שלו, שנכח במקום, ניסה למנוע ממנו את המעשה, תוך שהוא מנסה לקחת מידיו את הסכין ולהוריד את החתול - אבל הנכד, חזק ומהיר ממנו, אחז בסכין בחוזקה ונעץ אותו עמוק בלבו של הסבא, שמת במקום. "אלינו הוא הגיע ישר מבית המשפט, אחרי שבחוות הדעת נכתב שבזמן ביצוע המעשה הוא היה פסיכוטי וחסר שיפוט", אומר ד"ר פישל. הבחור מחויך, שליו, נראה מנותק מהזמן ומהמקום. אחר כך הוא מפרט פנטזיות מיניות שעולות בראשו.
בין הפגישות, וגם במהלכן, דן הצוות ביעילות הטיפול של כל אחד מהמטופלים ומברר אם יש צורך להגדיל מינון או לשנות תרופה. בסביבות עשר וחצי יוצאים אנשי הצוות להפסקה ומתכנסים במטבחון לארוחת בוקר זריזה, שנאכלת בעמידה. אני עליתי במדרגות, מלווה על ידי ד"ר פישל, אל הדבר האמיתי – המחלקה הסגורה.
ריח חריף במסדרון
המחלקה נמצאת בבניין שהוקם ב-1973, ומאז עבר בעיקר שיפוצים קוסמטיים ומעט הרחבות שטח. בכניסה יש מבואה עגולה עם ספות צבעוניות. מול תחנת האחיות הסמוכה ניצב שולחן ועליו שתייה קרה ופירות.
תקן האשפוז במחלקה עומד על 34 מיטות, אבל ביום הביקור אושפזו בה 44 מטופלים, מהן עשר נשים. טווח הגילים הוא 65-18, אבל הרוב צעירים, עד סוף שנות ה-30, "צעירים סוערים שהתאשפזו על רקע שימוש בסמים שונים", מתאר הרופא. "במצב האידיאלי אנחנו משכנים שלושה חולים בכל חדר, אבל עכשיו אנחנו נאלצים לצופף ארבעה-חמישה חולים יחד".
החולה הוא בן 40, שהגיע לבית החולים ישירות מנתב"ג, שם התייצב כשהוא מחופש לאל יווני - עם גלימה, כתר ושרביט. כשנשאל מהו יעד הטיסה שלו, השיב שבכוונתו לטוס ליוון, כי עליו לערוך שם טקסים דתיים
יש ביניהם חרדים עם ציציות, חילונים במכנסיים קצרים ובכפכפים, יהודים מסורתיים, יהודיות צעירות עם קעקועים וערבייה עם חיג'אב ושמלה ארוכה. חלקם מטופחים יחסית; אחרים מוזנחים, לא נקיים. "המאושפזים מתנהלים כמו כל קהילה חברתית", אומר ד"ר פישל. "יש ביניהם מנהיג ואנשים דומיננטיים יותר ופחות. לא פעם גם מתעוררות קנאות ומתפתחים עימותים על לבה של מטופלת. אנחנו מקפידים על איסור יחסי מין בין המטופלים. עם זאת, אסור לנו לשכוח שמתחת למחלה גר אדם עם רצונות, קשרים ותסכולים – כמו כולנו".
המסדרון במחלקה מוצף במים, ונודף ממנו ריח חריף של שתן. אנחנו מתקרבים לחדרים של הגברים ורואים שבאחד מהם עומד חולה מתחת לברז המקלחת. זוהי הסיבה להצפה. החולה הוא בן 40, שהגיע לבית החולים ישירות מנתב"ג, שם התייצב כשהוא מחופש לאל יווני - עם גלימה, כתר ושרביט. כשנשאל מהו יעד הטיסה שלו, השיב שבכוונתו לטוס ליוון, כי עליו לערוך שם טקסים דתיים. בבית החולים הוא נוהג מדי פעם לעמוד בלבוש מלא מתחת לברז המקלחת במשך דקות ארוכות ולמרוח את הקירות בשתן – פעולה שמזכירה לו משיחת שמן להכתרה.
בעידן שבו כל חדר במחלקה פנימית בבית חולים גדול מתיימר להידמות לחדר במלון, בולטת העליבות והדלות של חדרי המאושפזים בגהה, בית חולים שלא מצליח לקבל תרומות בגלל הסטיגמה - ונראה כמו אחיו החורג של בית החולים השכן בילינסון: "אף תורם לא רוצה ששמו יתנוסס מעל בית חולים לחולי נפש", אומר מנהל המחלקה שמתבונן בעיניים כלות על הכספים שזורמים לכל המחלקות האחרות בבניינים החדשים שמפארים את בתי החולים הכלליים האחרים. כאן, לכל דייר מיטת ברזל פשוטה וישנה שסימני החלודה ניכרים בה, עם תא בארונית משותפת. הקירות ריקים, שכן כל קישוט או תמונה עלולים בזמן התקף לשמש כלי אלים.
ד"ר צבי פישל, מנהל המחלקה: "יש בארץ רופאים ומקבלי החלטות שפוחדים מהחולים שלנו. הם חולים לא יפים, לא נעימים, וחלקם לא נקיים. הקיפוח זולג גם לדיוני סל התרופות. בתפיסה הממלכתית, הפסיכיאטריה היא החצר האחורית של מערכת הבריאות"
בחלק האחורי של המחלקה נמצא חדר בידוד שנועד להרגיע חולים שמשתוללים. קירותיו מרופדים, והוא ריק מכל פריט ריהוט. "החשש שלנו הוא שחולה בהתקף יזיק לעצמו ולשאר הדיירים", מסביר אחד הרופאים. "אם הוא עדיין בהתקף אחרי שניסינו להרגיע אותו והעלינו את מינון התרופות, אנחנו מובילים אותו לחדר הבידוד ומשאירים אותו שם עד שהוא נרגע". בסמוך נמצא חדר קשירה, ובו מיטה שעליה משכיבים חולים אלימים במיוחד ומרתקים אותם אליה באמצעות רצועות עור.
בדרך חזרה לישיבה השבועית, אני שואלת את ד"ר פישל איך קורה שבית חולים פסיכיאטרי בישראל סובל מהזנחה נדל"נית ממושכת. "מערכת הבריאות, מכל מיני סיבות, מתייחסת לפסיכיאטריה באופן מקפח", הוא משיב. "אחת הסיבות לכך היא שיש רופאים ומקבלי החלטות שפוחדים מהחולים שלנו. מדובר בחולים לא יפים, לא נעימים, וחלקם גם לא נקיים. הקיפוח זולג גם לדיוני סל התרופות, שם אנחנו מקבלים אחוז אחד בלבד מכלל התקציב, בשעה שבמדינות אחרות מקבלים בתי החולים הפסיכיאטריים עשרה אחוזים לפחות. שמעת פעם על בית חולים פסיכיאטרי בארץ שנקרא על שמו של תורם או של אישיות אחרת? מניח שלא, ולא במקרה. בתפיסה הממלכתית, הפסיכיאטריה היא החצר האחורית של מערכת הבריאות".
6 צפייה בגלריה
"יש רופאים ומקבלי החלטות שפוחדים מהחולים שלנו. מדובר בחולים לא יפים, לא נעימים, וחלקם גם לא נקיים". במחלקה הסגורה
(צילום: ירון ברנר)
האמא התנגדה לטיפול תרופתי
בחדר הישיבות כבר מכונסים שלושה רופאים, ארבעה מתמחים בפסיכיאטריה, שני פסיכולוגים, מתמחה אחד בפסיכולוגיה, שתי עובדות סוציאליות, מרפאה בעיסוק ומדריך גמילה, שהיה נרקומן בעבר.
לחדר נכנס איתי, חולה סכיזופרניה בן 30, שזה האשפוז הראשון שלו. הוא סובל ממחשבות שווא ומספר: "חשבתי שאבא שלי מכר את האמא הביולוגית שלי ורציתי לעבור בדיקות DNA שיוכיחו שאמא שלי היא באמת אמא שלי. חשדתי שמישהי אחרת שאני מכיר היא האמא האמיתית". בהמשך הוא אומר שכבר בילדותו שמע בראשו קולות צועקים ולא ידע מה קורה איתו. לצד הסכיזופרניה הוא חולה גם באפילפסיה. לאשפוז הגיע בעקבות השתוללות במרחב הציבורי כתוצאה מנטילת סמים ממושכת.
אחריו נכנס אמיר, 50, חולה סכיזופרניה שמצבו החמיר תוך כדי טיפול. בין האשפוזים הוא מתפקד ועובד, ואז מפסיק את הטיפול התרופתי ונעשה תוקפן, חשדן, לא מאורגן ופסיכוטי. לאשפוז הגיע מלווה בבני משפחתו אחרי שהתפשט במקום ציבורי.
שלומי, בן 25, הסובל מהפרעה דו-קוטבית (מאניה דפרסיה), הגיע לאשפוז החמישי שלו בכוחות עצמו. "שנתיים היה בהוסטל, ושם הקפיד על טיפול תרופתי סדיר והיה מאוזן", אומר איש צוות. "פתאום הוא החליט לעזוב את ההוסטל וחזר לבית הוריו. אמו, שמתנגדת לטיפול תרופתי, הורתה לו להחליף את הכדורים בפרחי באך, ובתוך זמן קצר הוא נעשה פסיכוטי".
בני המשפחות מעורבים בטיפולים גם אחרי שיקיריהם מגיעים לגהה, והנהלת המקום מתירה ומעודדת ביקורים. לחלק מהמאושפזים משפחות שעוטפות ותומכות, אבל אחרים סובלים מניכור משפחתי על רקע מחלתם, או שמשפחתם הרוסה, ואין קשר איתה.
הסרט שהחמיר את הסטיגמה
המטופל הבא שנכנס לחדר חולה גם הוא במאניה דיפרסיה. הוא בן 25, וזה האשפוז השלישי שלו. "עברתי תאונת דרכים", הוא מספר, "והיא הקפיצה לי את הפוסט טראומה. באשפוז הקודם חשמלתם אותי. עכשיו אני רוצה יום חופש, כי חבר שלי מגיע מחו"ל".
מחלתו גרמה לו לדמיין שעבר פוסט טראומה. גם הטיפול החשמלי הוא פרי הדמיון: מדובר בסך הכול בבדיקת EEG הרושמת את פעילות המוח ונעשית לצורך שלילת מחלות נוירולוגיות או גידול. הבחור עזב את בית הוריו אחרי האשפוז הקודם, ומאז חי כהומלס. בתקופות המאניות שלו, כשהוא בתחושת גדלות, יש לו נטייה לבזבז כסף. אחרי שאביו סירב להעביר לו סכום אסטרונומי, פגע ברכוש המשפחתי וגרם נזק של אלפי שקלים. "הוא הגיע אלינו עם הוריו", מספר אחד הרופאים. "באחד הימים הראשונים שלו כאן הזמין 20 מנות סביח לחבר'ה".
"אחד המאושפזים עזב את בית הוריו אחרי האשפוז הקודם, ומאז חי כהומלס. בתקופות המאניות שלו, כשהוא בתחושת גדלות, יש לו נטייה לבזבז כסף. אחרי שאביו סירב להעביר לו סכום אסטרונומי, פגע ברכוש המשפחתי וגרם נזק כבד"
האחרון שנכנס לחדר הישיבות באותו בוקר הוא מאיר, בן 39, שלובש ופושט זהויות שונות בהתאם לחומרת מחלתו. הפעם הוא עוטה דמות נשית. "מאז שהייתי ילד, רציתי שיקראו לי בשם של ילדה ואפילו החלפתי את השם שלי בתעודת הזהות ל'מיכל'", הוא אומר. "הנה, גם יש לי ציפורניים ארוכות עם לק".
הצוות מכבד אותו ופונה אליו בלשון נקבה. מתברר שהוא חולה סכיזופרניה שמתאשפז שוב ושוב בשל מעשי אלימות שהוא מבצע כלפי אנשים, בני משפחה וזרים כאחד. הוא רוצה להשתחרר מבית החולים, ובקשתו נדחית. הישיבה מסתיימת.
אנחנו יוצאים מהחדר, ואני שואלת את ד"ר פישל למה הרפואה הפסיכיאטרית סובלת מסטיגמה שלילית כל כך, בעוד הרופאים ושאר אנשי הצוות מבצעים עבודה מקצועית ומסורה. בתשובתו הזכיר ד"ר פישל את הסרט "קן הקוקייה" מ-1975, סרט מפורסם מאוד, עטור אוסקרים, שעסק בבית חולים פסיכיאטרי ותיאר טיפולים שכבר מזמן לא נהוגים. "הסרט הזה קיבע את הסטיגמה ואפילו החמיר אותה", הוא אומר. "אולי בעזרת הכתבה שלך יבין הציבור שמחלת נפש אינה שונה מכל מחלה אחרת, שמחלקה סגורה איננה מקום אלים ומסוכן, ושעובדים בה רופאים, מטפלים ושאר אנשי הצוות שעושים הכול כדי לעזור לחולים".
