ממש לא הייתי מוכן לפלאשבק על הבוקר. השעה תשע וחצי, ארוחת הבוקר בדיוק הסתיימה ואנחנו מתכנסים בחדר הישיבות. מהחלון בקומה ה-14 ברמת החייל נראים המנופים כמדגדגים את קו השמיים של תל-אביב, אבל השמיים לא צוחקים. בחדר הגדול 40 אישה ואיש, עובדי רשת אסותא - רופאות, אנשי שירות, מזכירות וטכנאים, אחיות, סניטרים ואני, שהתכנסנו לעבור סדנת חמלה. פרופ’ שוקי שמר, יו"ר הרשת, נושא את הרצאת הפתיחה, מדבר על חשיבות הנושא והיחס למטופל, מחליף שקופית ופתאום - בום! אני רואה תמונה של עצמי ומתחתיה ציטוט שלי, שכתבתי לפני כמעט עשור על חוויית הניתוח והאשפוז שעברתי. פרופ' שמר מביא אותי כדוגמה לאיך לא מתייחסים לבן אדם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אני מביט המום בשקופית ופתאום קו השמיים של תל-אביב נעלם, עם חדר הישיבות וכל הנוכחים, הבגדים היפים שלי הופכים לפיג'מה דהויה בגוון תכלכל-ירקרק שראתה מאה אלף כביסות יותר מדי. אני עומד במכנסיים מופשלים בשירותים לא הכי נקיים שהדלת שלהם פתוחה, בעוד סניטר מגלח לי את המפשעה בעדינות של קבלן ששובר קיר תוך כדי שהוא צורח בטלפון על שירות לקוחות כלשהו. איזו השפלה. התמונה מתחלפת והנה אני, שוכב כמו צב על הגב במיטת בית חולים (בילינסון). לפי פסי הניאון שחולפים על התקרה מעליי בקצב קבוע נראה שאני בתנועה. המיטה מתנגשת במיטה אחרת שבה שוכב אדם-צב כמוני ואנחנו מביטים זה בזה בהשלמה אילמת, מחכים שהסניטרים יסיימו לפטפט ביניהם. אני רוצה לשאול את הסניטר הבלתי נראה למה לא שוטפים את התקרה כמו ששוטפים את הרצפה, הרי האבק מצטבר גם למעלה, אבל הפלאשבק נגמר ואני חוזר למציאות. אף אחד לא שם לב שנעלמתי. "תראו מה עשינו לבן אדם", אומר פרופ' שמר לנוכחים, "הצלנו את חייו - אבל עם מה הוא חוזר הביתה? עם היחס הזה". הנוכחים מביטים בי בחמלה ואני מבין שזה הולך להיות יום תובעני מבחינה נפשית.
הזיכרונות צפים, או יותר נכון נסחפים, ממעמקי תת-המודע אל חופי התודעה. להיות מאושפז בבית חולים זו חוויה משפילה. לא במובן הזדוני, אחרי הכול באמת הצילו את חיי, אלא כי זו ירידה של עשר דרגות בסולם האנושיות. מפשיטים אותך משמך, עכשיו אתה הגדרה בתשבץ: מין, גיל, מחלה. מפשיטים אותך מבגדיך ונותנים לך פיג'מה וכל התחת שלך בחוץ, אנשים עומדים מעל ראשך, מדברים עליך בגוף שלישי ובמילים שאתה לא מבין, לוקחים לך "דמים", בודקים כמה שתן "נתת" ומניחים עליך דברים. היית אדם, עכשיו אתה מדף. הו כמה שנאתי שמניחים עליי דברים! - האחיות, הרופאים, אפילו המבקרים, היו באים ושמים עליי, בלי כוונה רעה, את התיקים, את המעילים. כמעט עשור אחר כך וזו החוויה הכי זכורה לי. עד היום אני מרגיש קרוב יותר לחלק מהמדפים מאשר לחלק מהאנשים. יש אנשים עם לב של אבן, יש מדפים עם לב אדם.
בתי חולים הם פרדוקס מבחינת החמלה והאמפתיה. מצד אחד, עובדים שם נשים וגברים שזו שליחותם ומשימתם והכוח המניע אותם, אבל מצד שני אלה המקומות שבהם האמפתיה נשחקת עד לאבק והחמלה במצב של תשישות כרונית. אני לא צריך לספר לכם, אתם יודעים את זה טוב כמוני. המיטות במסדרונות הן הדוגמה הבולטת ביותר. למעשה, המושג "תשישות החמלה" או "שחיקת החמלה" - Compassion fatigue - נולד ממחקרים שנעשו על אחיות בבתי חולים כבר בשנות ה-90. זו לא תשישות שבאה מאדישות או מאטימות, ההפך הגמור: תשישות החמלה נובעת מהרצון הטוב ביותר, מהזדהות יתר עם המצוקות וממעורבות רגשית גבוהה כל כך עד שהן שואבות חלק מנשמת המטפלות והמטפלים וגורמות לסוג של טראומה משנית (או "שילוחית").
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כשמוסיפים לזה את העומס והשחיקה הפיזית מתקבלת תשישות החמלה: העלות האמיתית של לטפל באחרים. מאוחר יותר הראו מחקרים את אותן שחיקה ותשישות גם אצל עובדות ועובדים סוציאליים, מורים ומורות שקורסים, וכמעט כל מקצוע טיפולי. הם אמפתיים וחומלים עד שלא נשארת להם אמפתיה וחמלה לעצמם. זה מסביר את אחוזי הדיכאון ורמות השחיקה הגבוהות במקצועות הנ"ל, ואת המחיר כולנו משלמים. אגב, גם עורכי דין בשירות הציבורי נוטים לסבול מתשישות החמלה. אם לא הסיפוק שמצליח לאזן את התשישות, לא היה מי שיטפל באף אחד מאיתנו. כמטופלים וכמלווים אנחנו לא תמיד שמים לב לזה, ולא תמיד אנחנו צריכים, אחרי הכול הם בחרו להיות מטפלים, אנחנו לא בחרנו להיות מטופלים, נכון?
את תשישות החמלה ושחיקת האמפתיה אפשר למתוח ולהרחיב מהאחיות בחדר המיון לקופאית בסופר, שראתה מיליון אנשים כמוך ביום אבל אותך מרגיז שהיא לא נחמדה; לנהג האוטובוס המותש שלא פתח את הדלת, למוקדניות ולמוקדנים בנקודות השירות, לשליחים ולמגוון גדול מאוד של אנשי מקצוע בתחומי השירות, שנאלצים להתמודד איתנו, בני האדם, וגם אנחנו הרי בני אדם ונאלצים להתמודד עם בני אדם אחרים, וכך אנחנו מעבירים מהאחד לשני את התשישות והשחיקה, כמו בגרסה מעוותת של משחק כיסאות מוזיקליים - בכל פעם שנגמרת המוזיקה מישהו מתפרק. האמפתיה והחמלה הן מיסודות הציוויליזציה האנושית, הן מותר האדם. כשהן נשחקות, נשחקת האנושיות שלנו.
כשמסתכלים על המצב האנושי והישראלי מהכיוון הזה, עולה מאליה מסקנה מדכדכת: יכול להיות שהסיבה לווליום המטורף, מחריש האוזניים וממוטט קירות הנפש של מה שעובר עלינו בחודשים האחרונים, נובע ממקור אחר מזה הנראה לעין? אין ספק שהסוגיות העומדות בפנינו משמעותיות וגורליות וחושפות פערים עמוקים, פצעים שלא הגלידו ושסעים שייקח שנים לאחות, אבל העוצמה המטורפת שבה קורים הדברים מעידה על מקור נוסף, שאיננו מחלוקת פוליטית בין ימין ושמאל ואפילו לא התנגשות ערכים בין יהודית ודמוקרטית. יש מצב שהגורמים המכרסמים ביסודות הלב של האומה הישראלית הם קריסת האמפתיה והתמוטטות החמלה.
האמפתיה והחמלה קשורות זו בזו - ונבדלות זו מזו. הראשונה עניין ביולוגי יותר, רגש בסיסי של הבנה והזדהות עם האחר. כשאנחנו רואים שלמישהו כואב, כואב גם לנו, אנחנו נכנסים לנעליו ורואים דרך עיניו, גם ברגש וגם בשכל. זה כמעט בלתי נמנע, מספיק לראות צילום או סרטון של אדם נתקל עם האצבע הקטנה של הרגל בפינה של ארון כדי לחוש איתו את האאוץ'. כך אנחנו בנויים. החמלה מורכבת יותר, מעבר להזדהות היא מלווה ברצון, ובעיקר במעשה, שנועד להקל על סבלו של האחר. האמפתיה תגרום לכולנו לחוש את האאוץ'; החמלה תגרום לחלקנו לחוש לעזרה. בישראל של היום נראה שקיים מחסור חמור בשתיהן, ודאי כשמדברים על היחסים בין המחנות הניצים. את מקומן תפסו האטימות והשמחה לאיד. איבדנו את היכולת להקשיב ולהבין את האחר, אז להזדהות איתו? מצחיק.
8 צפייה בגלריה
''חסימות הכבישים תמיד פוגעות במישהו''. עימותים בין נהג למפגינים בצומת כרכור
(צילום: יאיר שגיא)
חסימות הכבישים זו דוגמה טובה; הן תמיד פוגעות במישהו, אבל כשהצד שלך חוסם זו פגיעה סבירה, אפילו הכרחית. כשהצד השני חוסם, אלו אנרכיה וסכנה לחברה. כשהמשטרה מפנה את הכביש מהמפגינים ששותפים לדעתך - אתה רואה אלימות משטרתית; כשהיא מפנה מפגינים מהצד השני אתה אומר שסדר חייב להיות. עיתונאית מהערוץ שאתה מעריך מותקפת? נורא ואיום. דבר דומה קורה לעיתונאית מהערוץ שאתה שונא? מה היא בכלל עשתה שם! כל צד מזלזל ברגשות ובמצוקות של הצד השני. לא שחסרים מופעים מפעימים ומרגשים של תרומה ותמיכה ועזרה לזולת, ודאי סביב חג הפסח - הצעות לאירוח חיילים בודדים וצילומי אריזת חבילות מזון לזקנים ערירים משבצים את הפיד ברשתות החברתיות, אבל הם כמו פנסים קטנים, שמנסים ולא תמיד מצליחים להאיר לילה שחור של כעסים ועימותים.
כלומר, מה שעובר עלינו זו לא המחלה, אלה הסימפטומים. כשמישהו מבין אותי ורואה אותי אני מרגיש טוב יותר, אנושי יותר. זו עובדה שהוכחה שוב ושוב: מטופלים של רופאים אמפתיים מבריאים מהר יותר, תלמידים של מורים אמפתיים משיגים ציונים גבוהים יותר - ולהפך. אנחנו צריכים את האחר להשתקף בו. גם החמלה הוכחה מעל לכל ספק כטובה לבריאות הגוף והנפש: גילויי חמלה מובילים לחיים ארוכים יותר, רגועים יותר ובריאים יותר - גם של החומל וגם של אלה שחומלים עליו. כשאנחנו מחייכים לאחר ועוזרים לו המוח שלנו מוצף בהורמונים של תגמול ואהבה כמו דופמין ואוקסיטוצין. כשמקבלים אהבה, יש אהבה לתת. אנחנו צריכים את האחר והאחר צריך אותנו, גם אם נדמה לנו שלא, גם אם הוא שמאלני/ימני/חרדי/ערבי, כולנו באמת רקמה אנושית אחת חיה וכרגע הרקמה הזו פצועה ומודלקת. אין פלא שכולנו על הפנים במידה כזו או אחרת. ולא רק אנחנו - קריסת האמפתיה והתמוטטות החמלה בעשורים האחרונים הן תופעות עולמיות שהוכחו בסקרים ובמחקרים. הסיבות מגוונות - עודף גירויים, עומס נפשי, רשתות חברתיות, פוליטיקה מפלגת - והתוצאות ברורות: העולם שלנו חולה. וכמו שמעץ חולה יוצאים תפוחים מוכתמים וחסרי טעם, כך מעולם חולה יוצאים אנשים כועסים וחסרי חמלה.
"חמלה עולה כסף", אומר פרופ’ שוקי שמר, יו"ר אסותא, בהפסקה שבין השיעורים. "יש לנו מערכת רפואית ברמה גבוהה, אבל היא סובלת ממחסור תקציבי שנמשך שנים והביטוי שלו הוא עומסים על הצוותים, תשתיות לא מספיקות ותת-תקינה. כך אי-אפשר למלא את התפקיד בצורה מיטבית, ולכן יש נתק בין מטופלים למטפלים ואנשים חשים כאב, צער ואכזבה. אם מערכת הבריאות רוצה לאפשר לעובדיה לשדר אמפתיה וחמלה, לעמוד בשליחותם ולייצר אמון, צריך לייצר תשתיות ולהגדיל את כוח האדם. אבל זה כבר לכתבה אחרת.
"מי שבא לבית חולים לא מגיע למסיבה. הוא חושש. ולכן הצוותים - מהש"ג והמנקה עד למנתח - צריכים לגלות כלפיו חמלה ואמפתיה, להבין את הרגשות ולשמור על כבודו ופרטיותו. לצערי - ואני אומר את זה כמי שהיה מופקד על מערכת הבריאות (כמנכ"ל משרד הבריאות ‑ ד"פ) - אנחנו לא מצליחים לבצע את זה. את המיטות במסדרון צריך להוציא מחוץ לחוק. זו השפלה של בני אדם. באסותא אין את זה".
בית הספר למקצוענות של אסותא, שחמלה היא אחד מהעוגנים המרכזיים בו, פועל כבר עשור. "הרעיון נבט אצלי כשנסעתי, כמלווה ואחר כך כרופא, ל'מאיו קליניק' בארה"ב, שם הבנתי כמה זה חסר", אומר שמר, "בבתי הספר לרפואה מקדישים לחמלה ולאמפתיה זמן, אבל רק בשנים האחרונות, ולא מספיק. כישראלים, אמפתיה זה דבר שחסר לנו מאוד; לשמוע את האחר, לא להדוף אותו, מותר להשתתף ברגשות גם בלי להסכים - זה דבר חשוב ומאוד אנושי. אצלנו חולה הוא לא מקרה - הוא אדם. זו הסיבה ששמתי במצגת את הסיפור שלך".
"האדם", אומר לי שמר לסיכום משפט שלא שמעתי תקופה, "טוב מיסודו".
אחת מההוכחות הבולטות והכואבות לקשר בין התקציב והתשתיות של מערכת הבריאות למחסור באמפתיה היה מחקר שפורסם בשנה שעברה בכתב העת PNAS. המחקר נערך בישראל ובארה"ב והראה איך העייפות המצטברת שוחקת את האמפתיה של הרופאים וגורמת להם להעריך פחות את הכאב של המטופלים ולרשום להם פחות משככי כאבים, בעיקר בסופי המשמרות, כלומר בלילה ולפנות בוקר. בשעות הלילה קיבלו המטופלים עד 30 אחוז פחות משככי כאבים לעומת שעות היום. רופאים עייפים, על פי המחקר, הזדהו פחות עם כאבם של המטופלים מאשר רופאים לא עייפים.
את המחקר הובילה פרופ' שהם חושן-הלל, מבית הספר למינהל עסקים וחברה באוניברסיטה העברית, יחד עם ד"ר אלכס גיללס-הלל, רופא ילדים וחוקר שינה מבית החולים הדסה עין כרם (ובן זוגה), בשיתוף עם חוקרים מאוניברסיטת מיזורי שבארה"ב.
פרופ' שהם חושן-הלל: "אמפתיה היא לא דבר ש'נייס טו הב', אלא יש לה השפעות גדולות על הבריאות של המטופל. המטופל מרגיש את חוסר האמפתיה של המטפל"
המחקר, מספרת פרופ' חושן-הלל, החל בהשפעות של חוסר שינה על תהליכי קבלת החלטות ואימפולסיביות. הם גילו שחוסר שינה כרוני גורם לאגרסיביות, עלייה במדדי דלקת, בעיות בריאות לרופאים, כולל בעיות פוריות למתמחות (אחרי ההתמחות הנזקים שוככים), מעורבות יתר של רופאים אחרי תורנות בתאונות דרכים ועוד. זה לא הספיק להם. "חיפשנו תחום שלא נחקר", היא אומרת, "ולהפתענו מצאנו 'חור' במחקר, והוא ההשפעה של חוסר שינה על האמפתיה. אמפתיה היא לא דבר ש'נייס טו הב', אלא יש לה השפעות גדולות על הבריאות של המטופל. המטופל מרגיש את חוסר האמפתיה של המטפל".
ספרי לנו על זה. מי לא מכיר את הרופאים שלא מרימים מבט אחד במשך טיפול שלם. אז מה, לא לבוא למיון בלילה?
"לבוא, ברור שלבוא - אבל אם כואב לך פשוט בקש משככי כאבים".
אנחנו שוב בסדנת החמלה בקומה ה-14 במגדלי אסותא. אחרי ההפסקה מדברים אנשי הצוות על שמירת החמלה תחת תנאי שחיקה ועומס ומשתפים בחוויות אישיות. זו חוויה משונה, לשמוע את האנשים שמטפלים בנו מדברים עלינו מאחורי הגב. המשתתפים מספרים על היומיום שלהם. הדברים נאמרים בכאב ולא בכעס, ובכל זאת, הנה אנחנו, המטופלים, בשעתנו הלא-יפה: לחוצים, עצבניים, מפוחדים, קצרי רוח, חסרי סבלנות, צועקים, דורשים.
אני מהנהן בהבנה, אבל אז - שוב, בלי הכנה - מגיע פלאשבק מס' 2. שבועיים-שלושה קודם לכן ואני בצד השני (הפעם באיכילוב עם הבן שלי, שנזקק לניתוח בכף היד), לחוץ ועצבני וצועק ובלתי נסבל באופן כללי, אבל לגמרי לא בגללי: הזמינו אותנו לשבע בבוקר אבל חיכינו עד 12 וחצי בלי שום הסבר עם רבים כמונו, הפקידות היו חסרות סבלנות, מבוצרות מאחורי מחיצות פלסטיק עבות ומסרבות לעזור, האחיות אדישות, הרופאים מזלזלים, ההוראות סותרות, בברזייה לא היו כוסות, בטלפון אף אחד לא ענה שבועיים - אבל כשבאתי לא היה עם מי לדבר כי כולם היו בטלפון, טירטרו אותנו בין בניינים וקומות, את הטופס שאמרו לנו שלא צריך להביא פתאום היו חייבים, מכונת התורים לא עבדה, כל מה שיכול היה להשתבש השתבש - מה שנקרא, יום רגיל בבית חולים. כשביקשתי לראות מומחה, אמר לי הרופא שזו לא תוכנית כבקשתי. מתישהו, אני מודה, אחרי איש הצוות החמישי שהביט דרכי כאילו אני אוויר, התפוצצתי. לבן שלך היית מתייחס ככה? שאלתי את הרופא. מה יש לך נגד בני אדם, הטחתי בפקידה. לא שעתי היפה, אבל לפעמים המערכת פשוט מועכת אותך ואתה מרגיש שאם לא תרים את הקול לא תישמע לעולם.
ד"ר בן עמי ברטל: "קיים פער עצום בין התגובה של המוח שלנו לקרובים אלינו לעומת הרחוקים. אמפתיה והתנהגות חברתית קשורות מאוד לחברות הקבוצה - ומכאן מגיע גם חוסר אמפתיה כלפי קבוצה יריבה"
להקשיב לאנשים ולהיזכר בעצמי הייתה חוויה מערערת למדי; להיווכח איך שכולנו, מטופלים ומטפלים, מנקים ופקידות, מוקדנים וטכנאיות, כלואים יחד באותו סחרור. ומה מחוץ לבתי החולים, לבתי הספר ולכל המקומות האחרים? והרי האמפתיה נטועה בתוכנו כל כך עמוק, ביולוגית אנחנו מתוכנתים להרגיש את כאבם של הקרובים אלינו (ופחות את זה של הרחוקים מאיתנו, זה נכון, אבל מצד שני אפשר ועוד איך), וגם זה הוכח שוב ושוב: אמפתיה ועזרה לזולת טבועות אצלנו בגנים, ולא רק אצלנו בני האדם, גם אצל בעלי החיים. ד"ר ענבל בן עמי ברטל מביה"ס למדעי הפסיכולוגיה ומביה"ס סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל-אביב חוקרת את המעגלים המוחיים האחראים על התנהגות חברתית. "זה לא כל כך מיסטי ומורכב", היא אומרת, "הדברים האלה מובנים בנו בצורה הכי פרימיטיבית".
ד"ר בן עמי ברטל חוקרת איך המוח מעבד אותות מצוקה של אחרים ואיך, ואם, מגיע להחלטה לעזור. המנגנונים האלה נמצאים כבר אצל חולדות ומהן ניתן ללמוד כמה דברים מעניינים ומפתיעים גם עלינו, בני האדם החיים בישראל. "קיים פער עצום בין התגובה של המוח שלנו לקרובים אלינו לעומת הרחוקים. אמפתיה והתנהגות חברתית קשורות מאוד לחברות הקבוצה - ומכאן מגיע גם חוסר אמפתיה כלפי קבוצה יריבה".
בחיפושיה אחר המערכת הביולוגית במוח שמעדיפה את המצוקה של חבר הקבוצה על פני מצוקה של זרים, גילתה ד"ר בן עמי ברטל שני דברים מעניינים מאוד: האחד, חולדות צעירות פתוחות ליחסים עם חולדות מזן אחר (גם אצל אנשים הראו לא מעט מחקרים שילדים שנחשפים לגיוון חברתי בילדות הראו פחות הטיות כבוגרים והפגינו יותר אמפתיה). השני, אנחנו אמנם בנויים לאהוב פחות את הזר לנו, אבל עם זאת - אפשר להשתנות, וזה אפילו לא מסובך במיוחד. "אם חולדה שחורה, למשל, תחיה בסך הכול שבועיים עם חולדות לבנות - היא כבר תראה בהן קרובות ותעזור להן. כלומר, מה שחשוב זה הניסיון החברתי, לא הביולוגי".
אפשר ללמוד את זה, חברות וחברים. האמפתיה נרכשת. אפשר לקחת שמאלן, לשים אותו חודש בחברת ימנים וכמובן להפך - והוא כבר לא יראה בהם זרים מסוכנים אלא חברים. כל מה שצריך, וזה כל כך בסיסי שזה מהפכני, זה להכיר האחד את השני. מכאן הגיעה ד"ר בן עמי ברטל למסקנה נהדרת נוספת: "לא מספיק להפנות את המבט לסבל של האחר. כדי לעורר אמפתיה - צריך להגביר את הערך של האחר בעינינו".
איך עושים את זה? נחזור מחולדות לבני אדם ונעבור למחקר מרגש, בעיניי לפחות, של ד"ר יוסי חסון ממרכז אקורד שליד האוניברסיטה העברית, שפיתח שיטה חדשה להגברת אמפתיה: לשכנע אנשים שהיא לא משאב מוגבל. כלומר, אמפתיה לקבוצה אחת לא באה "על חשבון" אמפתיה לקבוצה אחרת: בלב שלנו, אומר המחקר של ד"ר חסון, יש מספיק אמפתיה לכולם. יפה, לא?
השיטה של חסון, שהתפרסמה במגזין Nature Communications בדצמבר 22' תחת הכותרת "שימוש באמנות מיצג לקידום פרו-חברתיות בין-קבוצתית על ידי טיפוח האמונה שהאמפתיה היא בלתי מוגבלת", הראתה שאנשים שמבינים שיש מספיק לכולם אכן אמפתיים יותר לקבוצות חיצוניות להם. אל תגידו זה מד"ב; השיטה עבדה פה, בירושלים, על יהודים וערבים. כמו רוב האנשים, גם אני נוטה לראות באמנות מיצג דבר משעמם, משמים ויומרני, אבל למען האמפתיה אני מוכן להקריב. "ברגע שאנחנו חושבים שהקבוצה האחרת מאיימת עלינו אנחנו משליכים את זה על היחיד", אומרת ד"ר בן עמי ברטל, "מה שקורה אצלנו, ולא רק אצלנו, זה שמקבלים מסרים קיצוניים שיוצרים תחושת איום בין הקבוצות - והיא מכבה את האמפתיה לחלוטין".
"בסוף", היא אומרת, "מגע זה הכי אפקטיבי, למרות שהיום תחום המפגשים בין המגזרים קצת נס ליחו, ולא פעם גרם ליותר נזק מתועלת, אני חושבת שצריך לחזור אליו, רק בצורה נכונה. מה שחולדות לא יכולות לעשות ובני אדם כן, זה לנסות לצאת מראיית עולם צרה ולראות דרך הפרספקטיבה של האחר. זה קשה, אבל אפשרי".
הדרך לעשות את זה פשוטה הרבה יותר ממה שחושבים: פשוט לשאול. כמו שהראתה פרופ’ טל אייל מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, הדרך הכי טובה להבין את האחר זה לא להביט בו או לשהות בחברתו. לפעמים הכי טוב זה פשוט לשאול: איך את מרגישה? איך אתה מרגיש? חשבו על עצמכם רגע, מתי בפעם האחרונה מישהי מהמחנה הנגדי שאלה אתכם, אבל באמת ובעניין כן, לגבי הרגשתכם? מתי בפעם האחרונה שאלתם מישהו שחושב ההפך מכם איך הוא מרגיש עם זה? אולי שווה לנסות. מחקרים של פרופ’ ענת פרי מהאוניברסיטה העברית מראים פחות או יותר את אותו הדבר: כשמקשיבים קולטים, כשקולטים מבינים, וכשמבינים - זו כבר תוספת שלי - פחות כועסים. הדרך מהאמפתיה, כלומר הרגש, אל החמלה, כלומר המעשה, היא עדיין דרך מורכבת, אבל כבר קצרה הרבה יותר כשהאחר הוא טיפה יותר מוכָּר.
הפלאשבק השלישי מגיע לקראת סוף הסדנה. אני מקשיב למירה שעובדת בחדר ניתוח ומספרת על השחיקה ("המון לחץ, עובדת כמעט כמו רובוט") ועל חמש הדקות שלה עם החולים לפני הניתוח. "מטופלים", מתקן אותה המדריך. "כן", אומרת מירה, "מטופלים. הם מאוד לחוצים ומפוחדים", היא ממשיכה, "והרבה פעמים אני רוצה לעזוב הכול, לגשת אליהם, להחזיק את היד, לחייך, להגיד שיהיה בסדר, אבל לא תמיד זה קורה, אין לי זמן והאמת שלפעמים גם אין לי סבלנות".
בום. והנה אני בחדר ניתוח. רגע לפני ההרדמה מגלה אחד מאנשי הצוות שיש לי טבעת. אתה חייב להוריד, הוא אומר לי. אבל הטבעת, מעשה שטן, לא ירדה. וכך מצאתי את עצמי, בדקות הלחוצות בחיי, מנסה לנסר טבעת בעזרת שלושה אחים או סניטרים שנחלצו לעזרתי. זה היה כל כך משונה ודפוק שהפחד נעלם ובמקומו התחלתי לצחוק. צחקתי גם כשהמרדים שם עליי את המסכה, צחקתי כשהוא אמר לי לספור לאחור מעשר. כשהגעתי לשבע הפסקתי לצחוק.
8 צפייה בגלריה
''יש עלייה בשיימינג, בהתעללות ובשמחה לאיד, אבל יש גם עלייה גדולה באמפתיה''. פרופ' חן למפרט
(צילום: אלבום פרטי)
אני יוצא מהיום הזה תשוש. יותר מדי אנשי צוות רפואי וחוקרות - אני מרגיש שאני חייב לדבר עם פילוסוף, דחוף! חן למפרט הוא פרופסור למדעי ההתנהגות, פילוסוף וחוקר תרבות שכתב כבר כמה ספרים על חמלה וקורא ל"חמלה רדיקלית". הוא מרצה בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית תל-אביב-יפו.
אני פורס בפניו את נקודת המבט של העולם חסר החמלה, ומקבל תשובה מעניינת. "זה הולך לשני הכיוונים. מצד אחד כן, יש ירידה בחמלה ובאמפתיה. יש עלייה מאוד גדולה בשיימינג, בהתעללות ובשמחה לאיד, שהיא ההפך מאמפתיה, אבל במקביל אתה רואה גם עלייה מאוד גדולה באמפתיה. אנחנו נחשפים למצוקות ומזדהים עם איכר בבוליביה שהתנסה במפולת בוץ, פליטים סורים, נפגעי רעידת אדמה בטורקיה ועוד. כלומר, לכאורה היכולות האמפתיות והמופעים של אמפתיה הולכים ומתגברים, אלה דברים שלא ראינו בהיסטוריה האנושית. אפשר לומר שזה עידן האמפתיה וגם עידן השמחה לאיד - ושני הדברים נכונים. צריך לשים את הדברים האחד מול השני".
איך נסביר את הכפילות הזו, את הפער?
"האמפתיה היא לא תעלומה - יש לנו יכולות אמפתיות מובנות, חברתיות או מולדות. די ברור שהטבע מספק לנו את הבסיס להרגיש הזדהות ולפעול למען. לזהות מצוקות. לעומת זאת, דווקא השמחה לאיד, הלעג וההנאה מהסבל של האחר - זו התעלומה. מדוע אנחנו נהנים מסבל של אחרים? אין את זה בעולם בעלי החיים. כלב לא אוהב חתולים, אבל לא נהנה למראה חתול דרוס. זו תופעה אנושית לגמרי, לצחוק למראה אדם מחליק על בננה. אין לנו הסבר לזה".
למה נקביל את זה?
"ההוצאות הפומביות להורג בוטלו לפי עשרות שנים אבל היום אפשר לראות את זה חוזר - אין הוצאות להורג, אבל יש שיימינג פומבי, וזו בהחלט סוג של הוצאה פומבית מטפורית להורג. תופעה סוציולוגית מרתקת. קל לעורר את הרגש של שמחה לאיד. תחשוב על תוכניות ריאליטי, למה אוהבים אותן? כי יש לך הזדמנות להדיח אנשים".
ואיך זה מסתדר עם העלייה באמפתיה שתיארת?
"יש לחמלה שלושה מופעים חברתיים. האחד, חמלה היא סוג של תחליף לכעס. לכוחות החזקים בחברה יש אינטרס שתהיה אדם חומל ולא אדם כועס. אנשים חומלים לא עולים על בריקדות. זה משרת את בעלי הכוח. המופע השני של חמלה הוא העידון - חמלה כסנטימנט מוסרי, סנטימנטלי: חמלה היא הגינות, מוסריות, אנטי-אכזריות. החמלה הזאת לא משרתת את זה שרע לו, אבל גורמת לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, כי אני חומל ומוסרי; הדבר הזה מתקיים היום בעיקר דרך העיתונות - תחשוב על הכיסוי של ניצולי השואה: איך הם מסכנים, יושבים לבד בחדר הקר, בוא נעזור להם. עזרה לזולת, שמופיעה בכל הדתות הגדולות. זה דבר טוב וחשוב - אבל הוא לא משנה את המצב לעומק.
"המופע השלישי של החמלה זו החמלה הרדיקלית. ההיתקלות במצוקה של האחר היא ברמה כזו שמעוררת כעס, שגורם לך לעלות על בריקדות. תראה כל שינוי חברתי גדול בעולם, זכות בחירה לנשים, להטב"ים, שחורים - שינוי בא במאבק. זה בעיניי מופע של חמלה רדיקלית, במובן של שאיפה לשנות את המציאות: החמלה אומרת לי, אתה לא שותק יותר. זה מופע של חמלה שהוא כועס ומנסה לשנות את המציאות. לדעתי זה הצד החשוב של החמלה.
"מה שחסר לנו היום", אומר למפרט, "זה את המופע השלישי. את החיבור בין חמלה לשינוי לא רואים מספיק. התרבות הצליחה להשאיר את החמלה במקום המבוית שלה, הלא-מזיק".
אז הבעיה שלנו איננה היעדר אמפתיה?
"לא. אני חושב שהבעיה היא שימוש ציני באמפתיה שלנו, מנתבים אותה לאפיקים לא אפקטיביים - לבקר קשיש במקום להעביר חוק שיעזור לכל הקשישים - שומרים את האמפתיה לתופעות נקודתיות. זו הבעיה הגדולה שלנו.
"העולם", מסכם למפרט, "כן נהיה טוב יותר, למרות הכול. אבל החמלה לא ממצה את הפוטנציאל שלה. היא עדיין מאולפת".
פורסם לראשונה: 07:40, 14.04.23
