השאלה הכי פופולרית בימים אלה, אפשר להמר, היא "אז איפה אתם בחג?" ולא תמיד השואל גם ממתין לתשובה. אבל מה השאלה הזו מקפלת בתוכה? אלו משמעויות? ואילו הזדמנויות יכולות לעלות אם לרגע אחד נהיה כנים עם עצמנו ונצלול לתוך השאלה ומשמעויותיה?
בדידות היא רגש חזק, עוצמתי וכואב, רגש אבולוציוני, הבא לגרום לנו לעשות ככל הניתן כדי לחבור, להשתייך. זהו רגש המעורר תכופות חרדה, רק מהמחשבה שאנו יכולים להיות בסיטואציה כזו. החגים, לצד כל האור והיופי שבהתכנסות, מהווים כר פורה גם לרגשות מהסוג הזה ולא אחת מעירים בנו חרדות הקשורות לבדידות.
קראו עוד:
למשל, איפה נהיה בחג? יזמינו אותנו? האם נהיה עם הילדים או שנישאר לבד בחג, מה נעשה? אנו נוהגים לקשור בין הבדידות לבין להיות לבד. אך לעיתים תכופות דווקא השהייה ביחד עם אחרים יכולה להעיר בנו תחושת בדידות. כך למשל כשאנחנו נמצאים עם אחרים אך מרגישים שונות גדולה. לדוגמה: רווקים ורווקות, זוגות ללא ילדים שלא מבחירה, אלמנים ואלמנות, גרושים וגרושות, זוגות שהיחסים ביניהם מעורערים, ומשפחות עם ילד או בוגר עם מוגבלות המסבים עם אחרים לשולחן החג.
כשיושבים ביחד, דווקא אז עולה וצפה השונות, היכולה להביא לתחושת בדידות קשה.
ילדים ובוגרים עם מוגבלות הנמצאים עם משפחה בחגים, מה זה עושה להם? האם זה מעורר את הבדידות? מחזק את השייכות? כל התשובות נכונות. סיפור החגים הוא סיפור גדול המפגיש כל אחת ואחד מאיתנו עם מורכבויות רבות של בדידות מול שייכות, הרבה יותר מאשר בחיי היומיום, וזו גם הזדמנות נהדרת לראות את האחר ואת עצמנו באור חדש.
1 צפייה בגלריה
כשיושבים ביחד, דווקא אז עולה וצפה השונות, היכולה להביא לתחושת בדידות קשה
(צילום: Shutterstock)
מגפת הבדידות: עדיין לא נמצא חיסון
עד שהופיעה הקורונה, סוגיית הבדידות הוכרה כמגפה של המאה ה-21. אין ספק שהקורונה, כאירוע דרמטי ומסכן חיים, תופסת מקום מרכזי בשיח הציבורי ובצדק, אך זה אינו ממעיט מהשפעתה החברתית ומכוחה כמגבירת בדידות של כלל הציבור ואצל אנשים עם מוגבלות בפרט: הריחוק החברתי והסגרים המתמשכים העצימו את התופעה ומדי יום אנו למדים עד כמה הבדידות מהווה גורם משמעותי בחיינו. למעשה אנחנו חיים, ככל הנראה לראשונה בתולדות האנושות, בתקופה בה שתי מגפות מתפשטות בקרבנו בו זמנית.
לבדידות, נדגיש, אין עדיין חיסון.
במחקר שנערך ב-2020 באנגליה, על ידי חוקרים מאוניברסיטת לנקסטר ואוניברסיטת סידני (והתפרסם בירחון "בריאות ומוגבלות" בינואר 2021), נמצא כי אנשים עם מוגבלות חווים בדידות בשיעור גבוה פי ארבעה מאשר אנשים ללא מוגבלות. בקרב אנשים אלו, הבדידות הינה בעיקר סובייקטיבית ופחות תלויה בקשרים החברתיים ובתמיכה הקהילתית שהם מקבלים.
נתונים דומים עולים גם ממחקרים שנעשו בקנדה ובגרמניה (2017). ומהדו"ח השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל, המתפרסם לרגל יום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. כך למשל, בדו"ח הלמ"ס לשנת 2017 נמצא כי אנשים עם מוגבלות מתקשים לרכוש חינוך ולמצוא עבודה, מצבם הכלכלי קשה בהשוואה לאנשים ללא מוגבלות והם סובלים מבדידות ומתחושה ש"אין להם על מי לסמוך". בדו"ח לשנת 2019 נכתב: "מהסקר עולה באופן ברור כי אנשים עם מוגבלות חמורה חשים יותר בדידות, מרוצים פחות מהקשר עם בני משפחה וחברים, אופטימיים פחות ונותנים פחות אמון בבני אדם אחרים"
כמחצית מהאנשים עם מוגבלות החשים בדידות מאובחנים עם דיכאון לעומת כ-5% מתוך האוכלוסייה הכללית. פער זה קיים גם לגבי חרדה ומחשבות אובדניות
מחקרים וסקרים אלו ואחרים מראים קשר ישיר בין בדידות לרווחה נפשית וממחישים את שיעורם הגדול יחסית של אנשים עם מוגבלות בקרב אנשים החווים בדידות. זאת ועוד: כמחצית מהאנשים עם מוגבלות החשים בדידות מאובחנים עם דיכאון לעומת כ-5% מתוך האוכלוסייה הכללית. פער זה קיים גם לגבי חרדה ומחשבות אובדניות.
ישנם מספר גורמים המעלים את הסיכוי של אדם עם מוגבלות להרגיש בדידות ביחס לשאר האוכלוסייה. ד"ר ניצן אלמוג היטיבה להסביר כיצד ילד עם מוגבלות עלול לחוש בודד אף בקרב משפחתו הקרובה: "בעוד שבקבוצות מודרות אחרות, כמו מיעוטים אתניים, המשפחה כולה חווה הדרה ונאלצת להתמודד מול חסמים מובנים, במקרה של מוגבלות ... הילדים מוצאים עצמם פעמים רבות בודדים ומבודדים, ללא דמות או מודל להזדהות מקבוצת השווים בתוך הבית".
אנשים עם מוגבלות הינם, אם כך, אוכלוסייה בסיכון לבדידות וכתוצאה מכך הם עלולים לחוות ירידה משמעותית באיכות חייהם ולעתים אף להתמודד עם מציאות נפשית מורכבת.
מה אפשר לעשות?
אנו קוראים לקובעי המדיניות, לאנשי האקדמיה ולארגונים חברתיים, לכנס צוות מקצועי, הכולל בתוכו גם אנשים עם מוגבלות, על מנת להביא לחיסון "מונע בדידות" לצד החיסון לקורונה. מדובר בפיתוח לא פשוט, הכולל מרכיבים חברתיים, רגשיים וחקיקה. נדרשת הבנייה של תכנית אסטרטגית, כוללנית, החוצה משרדים על מנת לבנות מתווה לתכנית לאומית. בסוגיה זו, אין צורך באישורים של ה-FDA וארגון הבריאות העולמי. יש צורך במנהיגות ובנחישות. הגיע הזמן שכחברה נקדם קידום מציאות שבה כל אדם ירגיש כאזרח שווה ומוערך, עם מעגלי השתייכות רבים הנותנים מענה לצרכיו הפיזיים והרגשיים.
אמנם הבדידות שכיחה יותר בקרב אנשים עם מוגבלות, אך בפועל היא מנת חלקם של רבים בחברה ובשלה העת למגר אותה. אנגליה כבר מינתה שרת בדידות, אולי אחד האיחולים לשנה הבאה היא שגם לנו יהיה שר/ת בדידות משלנו.
לימור מאירוביץ היא פסיכולוגית קלינית מנהלת המרכז לטיפול רגשי בבית איזי שפירא
