"עצלנית, חסרת מוטיבציה, נהנתנית, חלשת אופי, מה לא אמרו עליי?", הילה, אשת עסקים מצליחה בת 31 מחולון, שולחת יד זריזה אל קופסת הטישו וסופגת עוד דמעה שמבצבצת. "אין מצב שאני שוב בוכה מזה", היא מסבירה. מאז ילדותה היא מתמודדת עם השמנת יתר, ומספר הדיאטות שניסתה, היא צוחקת, כנראה כבר גבוה יותר ממשקלה. "אז נכון", היא מודה, "אני לא בדיוק חולת ספורט, ולפעמים גם "גונבת" קצת ביסלי מהבן שלי, אבל החברות הרזות שלי עושות אפילו פחות פעילות גופנית ממני, ולחלקן, ברוך השם, יש תיאבון הרבה יותר גדול משלי".
את המונולוג מכמיר הלב הזה, בגרסה כזו או אחרת, שומע חדשות לבקרים כל איש מקצוע שבחר לטפל באוכלוסיית הסובלים מעודף משקל או מהשמנת יתר. בין אם מדובר בתזונאים, מאמני כושר, פסיכולוגים או רופאים – כולם מבינים היום היטב את האמת המדעית המרה: כל ניסיון לרדת במשקל לאורך זמן, על ידי שינוי באורח החיים, נידון, בסופו של דבר, לכישלון (כלל האצבע הרווח בפרקטיקה הוא 90/90, כאשר תשעים אחוז מהמטופלים יעלו חזרה תשעים אחוז ממשקלם בתוך שנה). ובניגוד לעמדה השיפוטית עד כדי שמנופובית הרווחת בקרב הציבור הרחב ואף בקרב לא מעט רופאים, ידוע היום בוודאות כי המטופל, חלילה, אינו זה שאשם בכך.
כן כן, אנא הפנימו זאת היטב: לא בעל הגוף הוא האחראי הבלעדי למצבו, אלא הגוף עצמו! זהו בדיוק המקום להזכיר את צמד המילים "מחלה כרונית". בדיוק כמו יתר לחץ דם, סוכרת או פסוריאזיס, ההשמנה היא מחלה ארוכת טווח, הנובעת ממכלול של גורמים גנטיים, ביולוגיים וסביבתיים, המלווה את האדם הלוקה בה למשך כל חייו ואף נוטה להחמיר עם הגיל.
"כאשר אדם שמן פוצח בדיאטה ואחוזי השומן בגופו הולכים ויורדים, הגוף, שכאמור מעוניין בשימור רקמת השומן מטעמי חיסכון באנרגיה, רואה בכך איום קיומי ופוצח במה שנקרא "תגובת הרעבה", המביאה לתיאבון מוגבר באופן תמידי, וירידה ניכרת בחשק לביצוע של פעילות גופנית ספונטנית או יזומה"
המנגנונים ששומרים על השומן בגוף
בבסיס הגוף האנושי, כך מלמדים המחקרים הרבים בתחום ההשמנה, עומדים מנגנונים ביולוגיים מפותלים ומתוחכמים, שמטרתם לשמר את תחלואת השומן העודף כמות שהיא ולסכל כל ניסיון מלאכותי לתקנה. על חלק ממנגנונים אלה ננסה להסביר כעת, גם אם רק על קצה המזלג.
המושג הראשון שראוי להכיר בהקשר זה הוא ה-BMR (Basal Metablic Rate). מושג זה מתייחס לחילוף החומרים הבסיסי, או לכמות האנרגיה שאנו מוציאים במנוחה (שלא בזמן עיכול מזון או במהלך פעילות גופנית ספונטנית או יזומה). ה-BMR מהווה סביב 60% מסך ההוצאה הקלורית ביממה, ורוב האנרגיה הזו נצרכת בפועל בעיקר על-ידי האיברים הפנימיים (לב, מוח, כבד, כליות ומעיים, המהווים יחד כ-10% ממשקל הגוף) ועל-ידי רקמת השריר (המהווה בין 40% ל-50% ממשקל הגוף). אחד הפרמטרים המעלים את ה-BMR היא מסת השריר, ומכאן נובעת בין היתר החשיבות של שילוב תרגילי כוח בכל ניסיון לירידה במשקל.
רקמת השומן, לעומת זו, היא רקמה חסכונית במיוחד, שכמעט ואינה צורכת אנרגיה במנוחה, ולכן מאוד "זול" לתחזק אותה. במלים אחרות, בין אם אתה "רזה" ובעל% BF (אחוז שומן גוף) של 20%, או "שמן" עם %BF של 60%, גופך ישקיע אותה כמות אנרגיה בשימור רקמת השומן שלך. לכן, לפחות מבחינה אנרגטית, משתלם במיוחד עבור גופנו לאגור שומן וכיוצא בזה גם להתנגד לכל ניסיון לצמצם את כמותו. יש בכך גם היגיון ביולוגי-הישרדותי, שכן ממש כמו אצל חברינו הדובים בזמן תרדמת החורף, רקמת השומן תמיד תהיה שם להגן עלינו מכל צרה שלא תבוא לפתחנו.
המושג השני שמומלץ להתוודע אליו הוא לפטין (LEPTIN) – שמו של הורמון מפתח המיוצר באופן בלעדי על ידי רקמת השומן בגופנו, המשמשת גם כמעין איבר של המערכת האנדוקרינית. ככל שהגוף משופע בשומן, כך גם רמת הלפטין בדם גבוהה יותר, ולהיפך. ללפטין יש תפקיד חשוב בוויסות הרעב והשובע, וכאשר הוא מתחבר לקולטנים שלו בתוך מוחנו, הוא מדכא את מה שנקרא "המערכת האורקסוגנית" (זו המעוררת תיאבון ומעודדת אכילה) ומשפעל את המערכת האנאורקסוגנית (זו המעוררת שובע ומעודדת הפסקת אכילה, ומכאן גם שמה של הפרעת האכילה אנורקסיה-נרבוזה).
כאשר אדם שמן פוצח בדיאטה ואחוזי השומן בגופו הולכים ויורדים, רמת הלפטין בדמו צונחת בהתאם. הגוף, שכאמור מעוניין בשימור רקמת השומן מטעמי חיסכון באנרגיה, רואה בכך איום קיומי ופוצח במה שנקרא "תגובת הרעבה". תגובה זו כוללת, בין היתר, הורדה של ה-BMR, הפעלה ביתר של המערכת האורקסוגנית המביאה לתיאבון מוגבר באופן תמידי, וירידה ניכרת בחשק לביצוע של פעילות גופנית ספונטנית או יזומה. כל האפקטים הללו יחד מקשים מאוד על הניסיון לרדת במשקל והופכים אותו, בסופו של דבר, לבלתי אפשרי.
ד"ר ליאור נוימןצילום: הילה שחרהמושג השלישי שכדאי להעלות על שולחננו הערוך הוא תנגודת לאינסולין (INSULIN RESISTANCE). אינסולין הוא הורמון המיוצר על ידי תאים בלבלב ומשתחרר לזרם הדם, כידוע, בתגובה לאכילת סוכר. היום ידוע כי רקמת השומן, המצטברת בעודף בגופם של אלו הסובלים מהשמנת יתר, גורמת עם הזמן לירידה ניכרת ברגישות (תנגודת) להורמון האינסולין ברקמות המטרה העיקריות שלו (כבד, שריר, שומן) – וזה, למעשה, גם מה שעומד בבסיס הפתו-פיזיולוגיה של מחלת סוכרת סוג 2.
אך לאינסולין יש חשיבות גם באפקט שלו על רקמת המוח. כאשר אנו אוכלים דבר מתיקה כלשהו, רמת הדופמין במוחנו עולה ואנו מוצפים בתחושת הנאה. לאחר זמן קצר יחסית, האינסולין נקלט בתאים הדופמינרגיים במוח וגורם לירידה הדרגתית ברמת הדופמין ובתחושת ההנאה, עד כדי התעוררות הרצון להפסיק את האכילה. במקרה של אנשים עם השמנת יתר ותנגודת לאינסולין, תחושת ההנאה לא הולכת ומצטמצמת כפי שהייתה אמורה, וכך הופכת קוביית שוקולד תמימה לחצי חפיסת שוקולד, והיד עוד נטויה.
עד כה התייחסנו רק לקושי בהתמדה בשינוי אורח החיים, אך גם בעולם הפארמה והבריאטריה אין ניסים ונפלאות. לגבי התרופה וויגובי, למשל, מחקרים ארוכי טווח, שבוצעו מטעם החברה היצרנית נובו-נורדיסק, מעידים על עלייה ניכרת במשקל בקרב כל מי שהפסיק את הטיפול התרופתי. כשנה לאחר הפסקת הטיפול, המשקל מתקרב לזה שהיה טרם התחלת הטיפול ודומה לזה של המטופלים בקבוצת הביקורת (שהמשתתפים בה קיבלו פלסבו במקום וויגובי).
העלייה במשקל לאחר ניתוחים בריאטריים מתחילה בדרך כלל כבר שנה לאחר הניתוח, ובניתוחי שרוול (קיצור קיבה) רוב המטופלים מחזירים את רוב המשקל שהורידו תוך חמש שנים מהניתוח. אפילו לאחר ניתוחי מעקף קיבה מלא (בשונה מ"מיני מעקף") מתוארת עלייה במשקל, כאשר רבע מהמנותחים יעלו חזרה את כל המשקל שהשילו תוך 10 שנים.
4 צפייה בגלריה
וויגובי: מחקרים מעידים על עלייה ניכרת במשקל בקרב מי שהפסיק את הטיפול התרופתי
(צילום: shuttestock)
המסקנה המתבקשת
כיוון שהשמנה היא מחלה כרונית, שנובעת ממכלול של פקטורים גנטיים, ביולוגיים וסביבתיים, ולא מתכונות אופי כאלו ואחרות של המטופל, היא מחייבת תוכנית טיפולית מקיפה ומולטי-דיסיפלינרית. הזרוע הראשונה - שינוי אורח חיים, הכולל פעילות גופנית ספונטנית ויזומה, אירובית ואנאירובית, לצד תזונה מאוזנת ובריאה, בליווי קבוע של תזונאי/ת. הזרוע השנייה – טיפול תרופתי קבוע, לכל החיים, בנוסף לטיפול כירורגי במקרים קיצוניים יותר. הזרוע השלישית – תמיכה נפשית. כל אלו קריטיים בחשיבותם לא רק עבור הילה מהפסקה הראשונה, אלא עבור כל אדם המתמודד עם בעיה רפואית ארוכת טווח, שיש לה השלכות מרחיקות לכת על בריאותו בהווה ובעתיד.
ד"ר ליאור נוימן הוא מומחה ברפואת המשפחה ורופא השמנה וסוכרת
