א' בדיוק סיימה משמרת לילה כפרמדיקית במד"א, כשהתחילו האזעקות בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר. "סיימתי משמרת במוקד בקרני שומרון כשהתקבלו דיווחים על נפגעים", היא מספרת. ממוקד מד"א הורו לה להצטרף לנהג פרמדיק באמבולנס ממוגן ירי ולהדרים למושב מבקיעים.
"בסביבות 8.30, כבר היו שיבושי קליטה ורק דרך הקשר באמבולנס יכולנו להתעדכן על ירי מסיבי בשדרות". היא והנהג שאיתה, מיהרו להגיע לשם ולמשך השעות הבאות, עד לפתיחת חסימת הדרום מקו נתיבות, היו הכוח הטיפולי הראשון והיחיד. "טסנו לשדרות, כשמחבלים יורים עלינו בדרך ובכביש שוכבות גופות ירויות. הבנו שאנחנו באירוע רב נפגעים אבל לא דמיינתי בכלל את מה שעוד צפוי לי. המקום הזה, שהיה פעם עיר, הפך לזירה מדממת ומשום מה, הנהג ואני חשבנו שיש מתקפה ממוקדת רק על שדרות וכיוון שהיינו מנותקי קשר, לא ידענו שהרצחנות היא בכל גזרת הדרום".
קראו עוד:
"עבדתי כמו רובוט, לא הייתי רעבה ולא צמאה אלא ממוקדת מטרה. להציל חיים ולטפל בכמה שיותר נפגעים כשרק הנהג ואני היינו שם לתת מענה רפואי כששריקות הירי חולפות ליד האוזניים"
היא מספרת על הכאוס הרצחני ששרר שם בשעות הראשונות. "בהתחלה טיפלתי בנפגעים ירויים של הימ"מ, בשוטרים, בחיילים ורק בהמשך גם באזרחים". היא חיטאה, ניקתה וחבשה פצעים, הידקה חסמי עורקים, הרכיבה עירויים, הזרימה מנות דם ופלסמה, נתנה תרופות והעמיסה כמה שיותר נפגעים על כל אמבולנס שחבר לאלה שהמתינו מחוץ לתחום.
"כל היום עשינו נגלות, הלוך ושוב, והכי מזעזע היה כשבכל פעם כשחזרנו מאותו הציר, ראינו עוד ועוד גופות שנוספו בתוך רגעים. זה לא ייאמן מה שקרה שם", היא מספרת, "הציוד מהתיק האישי ומהניידת אזל במהירות ונאלצנו להצטייד מהאמבולנסים שהמתינו לפתיחת הציר. לקחנו מהם חבישות, עירויים, פלסמה, מזרקים, ציוד לפתיחת ורידים, תרופות לקרישת דם, חמצן ועוד וככה השלמנו את הציוד המתכלה, שאזל לנו במהירות מטורפת".
והיא לא הפסיקה לרגע, לא הרגישה לא עייפות ולא פחד. "תפקדתי כרגיל, כשאני בכלל לא זוכרת שהוקפצתי לאירוע אחרי שכל הלילה עבדתי ולא ישנתי. עבדתי כמו רובוט, לא הייתי רעבה ולא צמאה אלא ממוקדת מטרה. להציל חיים ולטפל בכמה שיותר נפגעים כשרק הנהג ואני היינו שם לתת מענה רפואי כששריקות הירי חולפות ליד האוזניים".
"ניסינו לעזור כמה שיותר"
את הפצועים הקשים שטיפלה בהם ומקווה שהצילה את חייהם, היא לא תשכח. "היה לוחם ימ"מ עם פצע ירי בבטן, שניסה לעצור את הדמם באמצעות חסם עורקים שקשר ברגל. כשהגעתי אליו הוא כבר היה מעורפל הכרה ובסיכון חיים מיידי. נתתי לו דם ופלסמה. מיד אחריו טיפלתי בימ"מניק נוסף שנורה ביד וברגל, כשהוא התקין לעצמו שני חסמים. ניסיתי להרפות את החסמים אבל ראיתי שהוא ממשיך לדמם, אז הידקתי אותם חזרה וטיפלתי בו בנוגדי כאב". שניהם פונו לאמבולנס חובר כשהם בחיים", היא מעדכנת בסיפוק רב.
"בסביבות השעה 13 לערך, כשסיימנו לטפל בכוחות שלחמו התפנינו לטובת הטיפול בתושבי שדרות. נסענו ברחובות וחיפשנו פצועים, ואנשים צעקו לנו מהחלון או שהורידו בן משפחה שיזעיק אותנו, כי לא משטרה ולא מד"א יכלו לתת מענה בשעות הפציעה הראשונות. "מרבית האנשים שטיפלנו בהם חטפו רסיסים והיו במצב קל, מלבד גבר בשנות ה-50 לחייו, שמצאתי אותו בבית שלו, ירוי בחזה ונזקק במיידי להחייאה ולהנשמה והצלחנו לייצב אותו". באחד מהרחובות הבחינו בחבורת צעירים שנמלטה ממסיבת נובה ברעים. "עם אחד מהם נשארתי הרבה זמן באמבולנס כי הוא היה ירוי אבל יציב וסירב לקבל טיפול נוגד כאב", היא נזכרת.
לקראת שעות אחה"צ הגיעה א' ונהג האמבולנס למשטרת שדרות. "עמדתי על המדרכה, מאחורי שוטר, כשממול על המדרכה עומד שוטר אחר ולמול עיניי הוא נורה וצנח. הכביש היה מלא במחבלים כך שלא יכולתי לרוץ אליו והוא מת במקום".
בשעה ארבע אחר הצהריים היא כבר גויסה בצו 8, פשטה את מדי מד"א שאותם החליפה במדי צבא והצטרפה ללוחמה. "מאותה שבת אני מוצפת באדרנלין שאני רק מחכה לאיזו משימה יוצאת דופן שתיפול עליי, כמו למשל להיכנס לעזה, ולטפל שם בכוחות", אומרת א', שבתפקידה הצבאי היא פרמדיקית לוחמת בצוות קרב שמצוות לחטיבה 5, שעושה פעילויות על הגדר וברצועה. "פעם הצטרפתי לטנק שנכנס פנימה, ופעם חיכיתי על הגדר בנגמ"ש או באכזרית. אני כל כך מגויסת למצב החירום הזה עד שאני די חוששת מהיום שאשתחרר מהמילואים ואשוב לשגרה. כי מה כבר ימלא אותי בכזו עוצמה?".
היא בת 26, תושבת רעננה, עלתה בשנת 2005 מצרפת עם משפחתה. בשירות הסדיר, הייתה פרמדיקית לוחמת בסיירת חרוב. "מרגע שהשתחררתי ישר התחלתי לעבוד במד"א ובמקביל השלמתי תואר ראשון בתקשורת באוניברסיטת אריאל.
"היא מגויסת כל כולה, וגם שני אחים נוספים שלה שכרגע במילואים בצנחנים ובגולני. "אני מבינה את הקושי של אמא שלי, אבל אין מה לעשות. זה זמן חירום וכל אחד נותן את המקסימום שלו. חוץ מלטפל", היא אומרת בלהט, "צילמתי הכול, תיעדתי כל מה שראיתי בשדרות ובבארי וכשיהיה מותר, אפרסם את העדות שלי, שידעו כולם מה קרה שם".
