אנשים רבים לא היו מעולם אצל פסיכולוג. הם פשוט לא היו צריכים: החיים התנהלו כרגיל, והכול היה בסדר. פתאום, הכול התהפך. זה קרה כתוצאה מתאונת דרכים, מאירוע מוחי או ממחלה.
קראו עוד:
נוי (שם בדוי), הייתה כזו. בגיל 22 היא רכבה על הקורקינט החשמלי לעבודה ונקלעה לתאונה. היום, שלוש שנים לאחר הפגיעה, היא לא מצליחה לחזור לעצמה: מתקשה לדבר, להתרכז ולזכור שמות, נעזרת בקביים. היא מרגישה שהחיים שלה נעצרו רגע לפני חתונה וקריירה מבטיחה. מאז ששוחררה מאשפוז, היא לא מוצאת את עצמה. קופת החולים שלחה אותה לריפוי בעיסוק, לקלינאית תקשורת ולפיזיותרפיסט, אבל היא מרגישה אבודה ולא מוצאת מענה נפשי מתאים. זמן ההמתנה בקופת החולים הוא יותר משנה. היא לא יכולה לעבוד במצבה ולא יכולה לשלם מכיסה לטיפול פרטי.
דניאל (שם בדוי), בן 33, נשוי ואב לשלושה, חלה בקורונה בגל הראשון. על אף שהיה אדם בריא וללא מחלות רקע, התמודד עם תסמינים קשים – קשיי נשימה, כאבים, אובדן של חוש הריח והטעם וקשיי קשב וזיכרון. גם כיום, כמעט שנתיים אחרי, הוא עדיין סובל מהתסמינים בעקבות המחלה. הוא גם החסיר ימי עבודה ופוטר מעבודתו. הוא מרגיש חסר אונים, מקבל קצבה מביטוח לאומי ומרגיש שאינו מסוגל לפרנס את משפחתו. הכאבים והקשיים גרמו לו להסתגר בבית. הוא סובל מדיכאון ומחרדה. אשתו שכנעה אותו לפנות לטיפול, אבל רשימות ההמתנה לא נגמרות.
1 צפייה בגלריה
בקופת החולים אין כמעט פסיכולוגים שיקומיים. לא ניתן לקבל טיפול בבתי החולים, שכן הפסיכולוגים השיקומיים שם קורסים תחת עומס הפניות
(צילום: shutterstock)
נופלים בין הכיסאות
על פי משרד הבריאות, נוי ודניאל צריכים לקבל הפניה לטיפול פסיכולוגי שיקומי דרך קופת החולים, אבל כשניסו לקבוע תור, גילו שיש שם מעט מאוד פסיכולוגים שיקומיים. רשימות ההמתנה הן אינסופיות, ולא ניתן לקבל טיפול בבתי החולים, שכן הפסיכולוגים השיקומיים בהם קורסים תחת עומס הפניות לכל מחלקה.
נוי ודניאל, כמו רוב הציבור, לא מכירים את הזכויות שלהם.
מטופלים רבים המשתחררים מאשפוז נופלים בין הכיסאות ומוצאים עצמם בבית, ללא אבחון וטיפול מתאים. הקופות מפנות לעיתים קרובות למסגרות שאינן מתאימות ואינן מתמחות בסוג הפגיעה, ולאחר שהמטופל צולח את רשימת ההמתנה, הוא מגלה שהמתין לשווא, ושהטיפול אינו מתאים לבעיה שלו.
מטופלים רבים המשתחררים מאשפוז מוצאים עצמם בבית, ללא אבחון וטיפול מתאים. הקופות מפנות לעיתים קרובות לטיפולים ולמסגרות שאינן מתאימות ואינן מתמחות בסוג הפגיעה, ולאחר שהמטופל צולח את רשימת ההמתנה, הוא מגלה שהמתין לשווא, ושהטיפול אינו מתאים לבעיה שלו
לפני שבע שנים עברה הרפורמה לבריאות הנפש. מטרתה הייתה לשפר את השירות ואת הזמינות באמצעות העברת הטיפול הנפשי בקהילה ממשרד הבריאות לקופות החולים. בפועל, זמני ההמתנה הולכים ומתארכים, התקציבים מוסטים למקומות אחרים, ומשרד הבריאות זונח את אחריותו לפקח על קופות החולים.
בתקופתם של יולי אדלשטיין כשר הבריאות ופרופ' חזי לוי כמנכ"ל המשרד נכתב חוזר שקבע סטנדרט לטיפולים פסיכולוגיים בקהילה. החוזר, שמטרתו הייתה לקצר משמעותית את זמני ההמתנה לטיפול ולאבחון נפשי בקהילה, נח זמן רב על שולחנו של המנכ"ל הנוכחי של המשרד, פרופ' נחמן אש. משרד האוצר מפעיל לחצים, מסיט תקציבים ושם את הפסיכולוגיה במקום האחרון.
בינתיים, נוי ודניאל פוטרו מעבודתם, והם מתקשים לקום על הרגליים. הם יכולים להשתקם, להיות אזרחים פעילים ולחיות חיים מלאים ומספקים – אבל למדינה קל להתנער ממי שנמצא במשבר, ממי שאין לו כוח להיאבק.
מה המדינה צריכה לעשות?
נדרשים ארבעה צעדי חירום לשיקום מצב החירום הנפשי.
1. מענה לכל המטופלים. הפניית אנשים לטיפול ו/או לאבחון פרטי במכונים הקיימים במימון הקופות.
2. בניית מערך שיקום פסיכולוגי בקהילה. העסקת פסיכולוגים שיקומיים בכל קופות החולים והפניית מטופלים לאבחון ולטיפול נוירופסיכולוגי באופן מיידי לאחר שחרורם מאשפוז.
3. קיצור התורים – עד שבועיים המתנה. זה יכול להתבצע באמצעות העסקת פסיכולוגים מכל תחומי ההתמחות בהיקף נרחב והפניה לפסיכולוגים בשוק הפרטי בסבסוד הקופות.
4. מתן טיפול ארוך טווח בהתאם לצורכי המטופל ולהערכת המטפל על מנת לאפשר ליווי לאורך החיים ולמנוע הידרדרות למצבי משבר.
השר ניצן הורוביץ, פרופ' נחמן אש – הגיע הזמן להבין שגם שיקום הנפש הוא באחריותכם. נוי, דניאל ורבים אחרים מחכים לכם.
הכותבת היא פסיכולוגית שיקומית במכון הלאומי לשיקום נוירופסיכולוגי וחברת ועד החטיבה השיקומית בהסתדרות הפסיכולוגים בישראל
