את/ה מתחיל/ה לקרוא את הכתבה עכשיו. את/ה קורא/ת את המלים בצורה רציפה ומנסה להבין מה המסר שניסיתי להעביר בכתיבתן. אבל על אף שחוויית הקריאה שלך היא רציפה, המוח שלך למעשה מחלק את הטקסט לחלקים קטנים, שנקראים "אירועים". החלוקה של הטקסט לאירועים מתרחשת, למשל, בסוף כל פסקה.
קראו עוד:
2 צפייה בגלריה
אותם אזורי מוח שבונים מפה מנטלית של מרחב גיאוגרפי בעכברים, יכולים לבנות ייצוג מנטלי של חוויה יומיומית של בני אדם
(צילום: shutterstock)
חוויית הקריאה הזאת אינה שונה מכל חוויה יומיומית אחרת, שבה החושים מעבירים למוח מידע רציף לעיבוד. זה קורה בזמן שיחה עם חברים, צפייה בסרט או סתם במהלך שגרת היום. המוח שלנו מחלק את החוויות הרציפות האלו לאירועים קטנים, כאילו עושה "קאט" בין סצנות, והאירועים הקטנים האלה נשמרים בזיכרון.
אבל כדי להבין חוויות מתמשכות כמו קריאת סיפור, לא מספיק רק לחלק את החוויה לאירועים קטנים. אנחנו גם מסתמכים על היכולת לפרש כל אירוע בהקשר לאירועי עבר רלוונטיים. לדוגמה, אי אפשר להבין למה שלגיה מתעוררת כשחתיכת תפוח נפלטת מפיה, אם לא נקשר את החלק הזה בסיפור לחלק שבו שלגיה אוכלת תפוח מורעל. שני האירועים צריכים להיות מקושרים יחד, למרות העובדה שהם אינם סמוכים בזמן (בין לבין הגמדים מגיעים הביתה ומגלים את שלגיה, לאחר מכן בונים ארון זכוכית, עובר זמן רב ואז הנסיך מגיע). אם כך, איך המוח האנושי יוצר את אותם קשרים בין אירועי ההווה לאירועים רלוונטיים שחווינו בעבר, גם אם הם רחוקים בזמן?
רמז לפתרון התעלומה הגיע ממחקרים שבוצעו בעכברים שמנווטים במרחב. התברר שכאשר העכברים נחים לרגע בזמן הניווט, המוח שלהם "מריץ מחדש" מיקומים קודמים שהם עברו דרכם עד שהגיעו למיקום הנוכחי – תופעה שנקראת ריפליי (replay). במילים אחרות, כשהעכבר נח, המוח שלו כאילו משחזר את החלקים הקודמים של המסלול כדי להבין לאן הגיע. אבל לפעמים המוח מריץ מחדש גם חלקים רחוקים של מסלול הניווט, כאילו מקשר אוסף של מיקומים מרוחקים יחד כדי ליצור מפה מנטלית של המרחב.
2 צפייה בגלריה
מתברר שכשהעכבר נח, המוח שלו כאילו משחזר את החלקים הקודמים של המסלול כדי להבין לאן הגיע
(צילום: shutterstock)
במחקר חדש, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת המדעי Nature Neuroscience, שיערנו שאם מנגנון הריפליי שבמוחו של העכבר יכול לקשור בין חלקים של מסלול מרחבי, אולי אותו מנגנון יכול לשמש את המוח האנושי כדי לקשור בין חלקים של חוויה מתמשכת כמו סיפור, כתבה או שיחה. אם ההשערה נכונה, אז כמו שאנחנו יכולים ליצור מפה מנטלית של המרחב הגיאוגרפי, אנחנו יכולים גם ליצור מפה מנטלית של נרטיב.
אבל מה בעצם הקשר בין מפה מנטלית של המרחב למפה מנטלית של נרטיב? נניח שאת/ה רוצה להגיע מחולון להרצליה. מפה מנטלית של המרחב תעזור לך להבין שכדאי לנסוע על איילון צפון, אף שהנתיב עובר דרך תל אביב ורמת אביב ורק אז מגיע להרצליה. המפה המנטלית שלך תסייע לך להבין שהוא בעצם מקשר בין חולון להרצליה. אפשר לחשוב גם על מפה מנטלית של נרטיב בצורה דומה: היא מסייעת להבין שיש קשר בין שני אירועים שאינם סמוכים בזמן, ושהרבה אירועים אחרים התרחשו ביניהם.
כדי לחקור את ההשערה הזאת, השתמשנו בסריקות מוח (fMRI) של נבדקים שצפו בסרט או האזינו לסיפור, ובדקנו מה קורה במוחות שלהם בכל פעם שסצנה אחת מתחלפת באחרת. ממצאי המחקר אכן העידו שבכל פעם שסצנה מסתיימת, רשת של אזורים מוחיים מראה ריפליי – כלומר, מריצה מחדש סצנות קודמות, גם אם אינן סמוכות בזמן, בתנאי שהן רלוונטיות להבנת הסצנה הנוכחית.
ד"ר אביטל חכמיצילום: באדיבות מכון ויצמן למדערשת האזורים האלו דומה מאוד לרשת האזורים שבה אותר מנגנון הריפליי של העכברים, מה שמרמז שאותם אזורי מוח שבונים מפה מנטלית של מרחב גיאוגרפי בעכברים, יכולים לבנות ייצוג מנטלי של חוויה יומיומית של בני אדם. משמעות הדבר היא שהמוח האנושי משתמש במנגנון הריפליי כדי שנוכל לפרש כל מידע חדש שנקלט בחושים לאור מה שכבר למדנו על העולם, או "לנווט בצורה מנטלית" בחוויה שלנו.
מכיוון שמנגנון הריפליי נצפה בעכברים בזמן מנוחה או שינה בדרך כלל, מדענים הניחו שמנגנון זה לא משמש לצורך הניווט עצמו, אלא בעיקר כדי לשמור אירועים לזיכרון או לתכנון של מסלולים עתידיים. המחקר שלנו מציע שהמנגנון הזה בבני אדם יכול לעשות הרבה יותר מכך: הוא פועל בזמן אמת, ממש כשאנחנו חווים את העולם, ולכן יכול לעזור לנו לפרש את אירועי ההווה לאור חוויות העבר שלנו.
לסיום: האם הבנת את הכתבה שקראת? אם כן, זה כנראה בזכות העובדה שכל מידע חדש שנתקלת בו לאורך חוויית הקריאה נקשר לפיסות מידע ישנות יותר באמצעות מנגנון ריפליי מוחי.
הכותבת היא בוגרת מכון ויצמן למדע וכיום חוקרת בתר-דוקטוריאלית באוניברסיטת UCL בלונדון. המחקר בהובלתה נערך בשיתוף עם ד"ר חיים דובוסרסקי מאוניברסיטת Queen Mary בלונדון ובהנחיית פרופ' טים בהרנס מ-UCL
