זריחה עולה על מרוקו ומאירה את הרי האטלס בצבעי כתום־אדום מרהיבים. קרני השמש המבצבצות מבעד לפסגות מעירות את תושבי הכפרים, אך צינת המדבר עדיין מקפיאה את האוויר. את השקט קוטעת שריקת פתיחה רועמת שמסמלת את תחילת התנועה, ושיירת רוכבי אופניים יוצאת דופן פורצת קדימה. בראש השיירה מנווט המאמן עופר שטל (51), השואג לכולם לדהור אחריו. והם דוהרים.
שני דברים עיקריים מבליטים את החבורה מכל קבוצת רוכבים אחרת. בהיבט הפיזי – כולם קטועי יד או רגל, ובהיבט המנטלי — כולם בעלי כוח רצון מעורר הערצה, שמתגבר על כל מגבלה שהחיים הציבו בפניהם. "רכיבה כזו היא לא דבר פשוט", מתמצת עליז נוי (76), קטוע רגל ממלחמת ששת הימים וסבא לשמונה נכדים, בזמן שהקבוצה נעצרת להתרעננות קצרה במהלך המסלול המפרך.
"זה נורא קשה. השרירים מתעייפים והכל הופך להיות רעוע בגלל העייפות המצטברת. המלחמה בין הראש לרגליים היא לא פשוטה. הרגליים אומרות 'עזוב, אנחנו לא יכולות יותר', אבל אז הראש אומר 'הלו - בלי אוונטות, אתה מסוגל לעוד'. ואז מה שהכי יפה הוא האיזון שנרקם בין הראש לגוף, בין כוח הרצון ליכולות הפיזיות שיודעות שחסר להן איבר נוסף מרכזי בגוף. אני רכבתי לראשונה 84 קילומטר ביום ושברתי שיא אישי. זו רכיבה שחלמתי לעשות בצעירותי לפני הפציעה ורק היום בגיל 76 הגשמתי".
6 צפייה בגלריה
"מה שהכי יפה הוא האיזון שנרקם בין הראש לגוף, בין כוח הרצון ליכולות הפיזיות"
(צילומים: אביעד וייצמן)
6:00: נמל התעופה בן־גוריון
המסע למרוקו מתחיל בשעת בוקר מוקדמת בנתב"ג. את פניי מקבלת קבוצת רוכבים קורנת, מסוחבקת, יוצאת דופן בנוף. לאחת רגל מברזל עם נצנצים, לשני יד עם קרס, לשלישי פרוטזה ועליה מדבקות של ספיידרמן, והרביעי על כיסא גלגלים מסוגנן. לצד הדלפקים מסודרים בשורה אופניים ארוזים לתפארת, משודרגים ומקצועיים, המרמזים על סגנון המסע שיוצא לדרך.
חבורת הרוכבים יוצאת למסע אופניים של שלושה ימים בשם TNR, שיימשך לאורך 251 קילומטר בהרי האטלס במרוקו. מאחורי ההפקה עומד פרויקט "הצעד הבא", שהוקם ב־2015 תחת עמותת קרן הל"ב (הקרן לרפואה בישראל), ופועל ללא מטרות רווח במטרה לסייע לקטועי גפיים להגיע לתפקוד גופני מקסימלי ולרכוש עצמאות תפקודית. במסע הנוכחי במרוקו רוכבים 14 קטועי גפיים יחד עם תורמים יהודים אמריקאים שעוזרים לעמותה לעמוד ביעדיה הפיננסיים במשך השנה.
"אנחנו באמת עושים את כל המסע הזה כדי שאנשים יחייכו", מסביר רונן ליטבק (45), מנהל פרויקט "הצעד הבא" וקטוע רגל בעצמו ממחלה שהתפתחה במהלך שירותו הצבאי כקצין. "אני זוכר את הרגעים שלי אחרי הקטיעה. הייתי מחויך וחזק ליד החברים והמשפחה, אבל כשכולם היו הולכים מבית החולים לא הייתי מפסיק לבכות מאבל על מה שקרה. אני יודע מה אני עברתי, אני יודע על מה צריך להילחם. כשאתה נפצע אתה לא יודע מה אתה צריך לעשות, לא יודע מאיפה להתחיל ולמי לפנות. וזו המטרה שלנו בצעד הבא – שיהיה לכל קטוע מקום, בית, שבו הם ירגישו בנוח לשאול הכל, בית שייאבק בשבילם עד הסוף על כל בקשה".
מה עיקר הבעיות שאתם נתקלים בהן?
"שמים עלינו פס. עשרות שנים לא שינו בגזרתנו חקיקה, לא הוכנסו טכנולוגיות מתפתחות חדשות לסל התרופות. החוק אומר שצריך להתאים פרוטזות לקטועים בהתאם להתפתחויות טכנולוגיות, אבל זה לא מה שקורה בשטח ואנחנו נשארים עם פרוטזות ישנות ובלויות. בארה"ב עושים את הפרוטזות מפול קרבון, סיבי פחם, שזה החומר הכי עמיד והכי טוב שקיים. פה בארץ מערבבים המון חומרים כי הקרבון יקר וזה יוצר המון פצעים בגדם, חיכוכים, זה לא נוח. הפרוטזות בארץ לא מספיק ראויות והן היחידות שמגיע לנו סבסוד עליהן מטעם המדינה. פרוטזה כמו שלי, שהיא די פשוטה, עולה 60 אלף שקל. פרוטזה ממוחשבת, שהיא באמת הכי ראויה, עולה יותר מ־200 אלף שקל".
ליטבק ממשיך לפרט את החסמים הבירוקרטיים שהופכים את חייהם של קטועי הגפה לקשים עוד יותר: "ילד שנולד קטוע גפה אחת, לא משנה אם זה רגל או יד, לא זכאי לקצבת נכות. איך יכול להיות שילד שנולד קטוע גפה אחת הוא לא נכה? הטענה היא שהוא נולד ככה אז הוא יסתדר. ילד זה יצור אקטיבי, חי, קופץ. אם אתה נותן לו פרוטזה שמונעת ממנו לעשות את זה הוא לא מרגיש חלק מכולם, הוא יוצא דופן, שונה. אם תהיה לו פרוטזה טובה יותר יהיה לו הרבה יותר טוב בחיים.
"במסע הזה אנחנו הולכים להוכיח עד כמה הנפש יכולה להיות חזקה מעל כל מגבלה. אנחנו פה כדי לצעוק את זעקתם של האנשים החלשים שאין בכוחם להילחם כמונו. אנחנו פה במסע גיוס כספים על מנת לעשות הכל כדי לאפשר לקטועים בישראל תותבות טובות יותר, לתת להם סביבה תומכת על ידי פעילות קהילתית, קבוצות ספורט ייעודיות ומערך ליווי וייעוץ, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה".
8:00: היום הראשון למסע
על קו הזינוק במסלול של היום הראשון הייאוש מהממסד לא נותן לאף אחד לעצור אותו. קבוצות הרוכבים מסתדרות בזו אחר זו לפי רמות, מהתורמים האמריקאים שרוכבים ברמה הגבוהה ביותר ועד לקבוצת הרוכבים הקטועים לצד 13 מתנדבים, רוכבי אופניים מקצועיים, שהגיעו מהארץ לרכוב לצידם.
המסלול להיום הוא מעגלי באורך 84 ק"מ, כולל 740 מטר טיפוס על כבישים משובשים. בהתרגשות רבה יוצאות לדרך קבוצה אחר קבוצה, עד לקבוצה האחרונה, קבוצת הקטועים, שמסתדרת בשני טורים על קו הזינוק. כל אחד מצויד בפרוטזת הרכיבה שלו שהדביק, אילתר וחיזק לקראת רכיבה ארוכה ולא פשוטה כלל.
ואז נשמעת שריקת הפתיחה, ובשאגה גדולה הם יוצאים לדרך. המראה מרגש במיוחד – רגליים מברזל על פדל ממתכת, תותבת של יד מתחברת לכידון, פידול אחר פידול, גבעה אחרי גבעה, בשיירה מופתית שעליה התאמנו יחד חודשים רבים בארץ. אני נצמדת לאחד הרוכבים הראשונים בשיירה, נפתלי בר־נתן (26). בדרך למסיבת הגיוס שלו לפני שבע שנים, בהיותו בן 19, רכב התנגש בו בזמן שרכב על אופנוע, תאונה שגרמה לקטיעת רגלו השמאלית.
"הולך מעולה, אבל אנחנו רוכבים לאט", הוא מסביר על תוואי המסלול וממשיך לדווש. "הכביש לא פשוט, מוזנח, מלא בורות, אבל אופני הכביש יודעים לספוג את הטלטלות. אני חושב שיכולתי לרכוב הרבה יותר מהר, יש לי יכולות ובונים עליי פה בקבוצה, אבל לא הגענו כדי להתחרות אחד בשני, הגענו לרכוב בקבוצה ואנחנו לא מפקירים אף אחד מאחור".
מה יש באופניים שכל כך מרגש אתכם?
"להוכיח לחברה שאנחנו מסוגלים להכל. חושבים בתחום הזה שאנשים קטועים לא יכולים להתחרות בתחרויות רגילות, אבל זה לא נכון. יש לנו יותר יתרונות, ניסיון, והכי חשוב – רוח לחימה רצינית. עברנו דבר או שניים בחיים. כשאני עולה על אופניים אני שוכח הכל, את כל הפחדים שלי, כל הביישנות שלי, כל העבר והכאב. אין לי באופניים פחד, אחרי עליות קשות אני יורד את הירידות בפול גז, נותן מה שאפשר ולא מסתכל אחורה. רק כשאני באדרנלין אני מרגיש שאני חי".
אחרי 25 הקילומטרים הראשונים המסלול, ונפתלי, נראים קצת פחות אופטימיים. השמש המחממת של מרקש מתחילה לתת אותותיה לצד עליות לא פשוטות בשטחי המדבר. מסביב שממה, מדי פעם מקומיים על חמור מפתיעים מהצדדים, מופתעים לנוכח מראה שיירת רוכבי האופניים המקצועית שרוכבת בשטח שלהם.
הרוכבים נאבקים, נותנים הכל בעלייה, ובירידה משתדלים לנשום לרווחה. פתאום השיירה מסמנת לכולם עם היד סימון מוסכם שמדווח על עצירה וכולם נצמדים לשולי המסלול, עוצרים באיטיות כדי לא לגרום לתאונת שרשרת. מרחוק מגיעה הרוכבת הצעירה ביותר בקבוצה, נועה סוויסה (15), שאיבדה את רגלה השמאלית בגיל 8 כאשר אוטובוס התנגש בה. היא מתנשפת בכבדות, יושבת על החול והאופניים לצידה. רונן פורץ מג'יפ הליווי ורץ אליה, מרים ומחבק, והיא פורצת בבכי ופורשת אל הרכב. "הכביש נודניק ממש", סוויסה משתפת אחרי שהדמעות מפסיקות לזלוג. "הוא היה מאוד קופצני וזה הלחיץ אותי. עצרתי כי לא הצלחתי לנשום טוב. מתגובות פיזיות של כאב אני לא בוכה, אבל באופניים אני מאוד אמוציונלית, תחרותית עם עצמי".
הלחץ נובע מדאגה לרגל הקטועה?
"גם, אבל לא רק. כאב לי כל הגוף, לא כאב לי רק בפרוטזה. יש פה וואחד עליות בשבילי וכנראה אני נלחצת מזה עוד לפני שאני מתמודדת, אבל אני לא מתבאסת להפסיק".
סוויסה עוסקת בעוד ענפי ספורט, בהם גלישה, אבל על האופניים היא מרגישה בבית. "התחלתי לרכוב לפני שנתיים וחצי, לא רכבתי לפני הפציעה מעולם. לרכוב על אופניים זה חתיכת הישג בשביל אדם קטוע. בואנה, זה דיווש על רגל אחת ואנשים רוכבים על אופניים, ועולים עליות, והם בקצב של כולם. כשאיבדתי את הרגל לא חלמתי שתהיה לי אפשרות לעשות את זה עד שהגעתי לקבוצת האופניים הזו. גם את הפרוטזה הממוחשבת שלי קיבלתי בזכותם".
בהיותה נערה מתבגרת, נלווים לפציעה של סוויסה לא מעט היבטים נוספים, כולל סוגיית המראה החיצוני שמעסיקה את בנות גילה. "אני גאה מאוד ברגל שלי, היא מגניבה. פרוטזה ממוחשבת עם שמלה קצרה זה אחד הדברים הכי מגניבים שיש, אני עפה על זה. מבטים גם לא מפריעים לי – כשאני עם מכנסיים קצרים ורואים את הפרוטזה דופקים לי מבטים וזה טבעי. מישהו שונה ממך - ישר אתה מבטא את זה, אין מה לעשות. אבל כשאני עם בגדים ארוכים ולא רואים את הפרוטזה אז לא יודעים מאיזו סיבה אני צולעת וזה כבר יותר מציק לי. אני שונאת את המבטים של 'מסכנה, למה היא הולכת ככה', אבל אני לא מסכנה ואני אתקן את הצליעה בסוף, אתאמן כמה שאוכל".
רונן ליטבק מצטרף לשיחה: "הכי מביך זה להיות על כיסא גלגלים, תאמיני לי". יום לפני שהמריא למסע הוא נאלץ לעבור ניתוח נוסף בגדם והחליט בכל מחיר להצטרף, למרות שהניתוח ריתק אותו לכיסא גלגלים. "אני מרגיש רע, כולם מסתכלים עליך מלמעלה, אתה לא בגובה העיניים של אנשים. זה תדמיתי. התחושה היא לא טובה. אצל הרבה קטועים זה ככה, לא תראי אותם לעולם בלי פרוטזה גם אם הם מתים להוריד כי כואב להם. אבל נועה היא גיבורה אמיתית - אצלנו יש סלנג שחור שאומר שקטועים מתחת לברך נקראים שפעת קלה, כמוני. נועה קטועה מעל הברך, שזה הבדל משמעותי בקושי ועדיין רוכבת כמו גדולה על האופניים".
9:00: היום השני למסע
אל יומו השני של המסע, שכולל רכיבה של 86 ק"מ שמתוכה 690 מטר טיפוס, מגיעים רוב הקטועים כאובים אחרי המסע המפרך של היום הראשון. המתכת של הפרוטזות, שבזמן הפידול יוצרת חיכוך בעור, חתכה את רובם, שיפשפה, והרגל או היד הבריאה התאמצה פי אחד וחצי יותר והיא מתחילה לתת את אותותיה.
הקבוצה עומדת ראשונה על קו הזינוק, ובשריקת הפתיחה יוצאת לדרך. היום אני מתלווה לעינת ויסברג (46), אמא לארבעה, שאיבדה את הרגל בגיל 16 אחרי שבזמן חופשה באילת סירה שלא הבחינה בה חתכה לה את רגל ימין מעל הברך. היום אנחנו רוכבים בתוך מרקש, בשווקים של העיר, בין בתים בצבעי חימר לחנויות תבלינים. הרוח החזקה עוזרת לרוכבים לשוט על הכבישים.
בצידי הכביש משתרכים ילדים קטנים שבדיוק יוצאים לבית הספר, מריעים לרוכבים בשפתם המקומית. על אף הכאבים הבלתי פוסקים קולות העידוד מחממים את לב הרוכבים, שנלחמים בעיקר מלחמה מנטלית כדי לסיים עוד קטע עד לנקודות ההתרעננות שבדרך. עינת, שהצטרפה לקבוצת הרכיבה לפני פחות משנה, נאבקת בעליות כמו לביאה. יום לפני היא דיממה מהרגל הקטועה והחליטה בכל זאת לצאת למסלול ולהילחם כל עוד נפשה בה.
"עד לפני מרוקו הרכיבה הכי ארוכה שלי הייתה 55 ק"מ", מספרת ויסברג ושועטת קדימה. "אתמול שברתי שיא וזה היה בשבילי מטורף. לצד ההתרגשות קצת נפצעתי. כשעליתי על האופניים הבוקר כאב לי ברמות. לא ידעתי עד כמה אוכל לסחוב ברכיבה, הרגשתי שהמפשעה שלי גמורה, ישבתי על הכיסא של האופניים ונאנקתי מכאבים".
בזמן שעינת חבשה את עצמה והתלבטה מה לעשות ניגש אליה עופר, המאמן המוערך של הקבוצה שקטוע בעצמו מעל הברך מתאונת אופנוע, העריך את מצבה ובהחלטה של שנייה הודיע לה שהיא הולכת לרכוב היום. "החלטתי שאעשה הכל כדי להצליח. מרחתי משחה מרדימה על הפצעים ויצאתי. כואב לי, אבל אני כל הזמן אומרת לעצמי שהכל בראש, הכל מנטלי. עכשיו אני רוכבת מהר, הכביש טוב, ועקרונית אני כבר לא מרגישה את הגוף, פשוט רוכבת. הקטע של הוויתור הוא ברמה בלתי נתפסת אצלי וכאב זה משהו מאוד פנימי. בחיים האישיים שלי הוא לא בא בחשבון".
אחרי 60 ק"מ השיירה שוב עוצרת. עליז נוי רץ לכיווני ומסמן לרכב הליווי לעצור. הוא רכב ללא הפסקה למרות שהפרוטזה שלו כבר יוצאת מהגדם והרכיבה נהיית קשה מרגע לרגע עבורו. "הגעתי עכשיו לכאב של תשע מתוך עשר, כשעשר זה לשכב על הרצפה ולבכות", הוא מסביר. "אקח הפסקה אבל מחר אחזור לרכוב ויהיה אחלה", הוא מדווח.
מבואס?
"לא. זה גם כיף לדעת להחליט שדי, הספיק לי. רוכבים קטועים כמונו לא יודעים כל כך להגיד לא, אנחנו מתמודדים, אבל לנתח את המצב ולקבל החלטה נבונה זה הדבר הכי חשוב לספורטאי רציני. אתמול התחילו להתכווץ לי מקרבי הירך, ואז שאלתי את עצמי מה קורה פה? זה בחיים לא התכווץ לי ככה, הגוף שלי בשל ומוכן. הבוקר אמרתי כוסאמק, הרגל השנייה שלי עובדת פי אחד וחצי ממה שהיא צריכה לעבוד. ביד אחת עיסיתי את הרגל הבריאה ועם הרגל השנייה אני מנסה לפדל יותר חזק. זה לא פשוט. הקוטר של הגדם יורד כשמתאמצים ואז הגדם שוקע בפרוטזה והיא מתחילה ללחוץ על העצמות, ואז אחרי מאמץ קשה הכאבים מגיעים לך למוח".
ומה אמרת לעצמך עד עכשיו? איך החזקת מעמד כל כך הרבה?
"תשמעי סיפור. לפני שנים הנכד הכי מפונק שלי, חמוד אבל נודניק, אמר שהוא רוצה להצטרף אליי לרכיבה. אמרתי לו: תשמע, אור, יש באופניים הרבה קושי, עליות, ירידות, נופלים, חוטפים מכות, אבל יש חוק מספר אחד באופניים, לא משנה מה קורה – לא בוכים. ואז הוא שאל אותי, ואם יכאב לי, סבא? אז אמרתי לו להגיד 'אוי'. ואז שאל שוב: ואם יכאב מאוד־מאוד? אז אמרתי לו 'תגיד אוי אוי אוי'. ואז הוא שאל, ואם ויכאב באמת נורא קשה? נעצרתי לחשוב לרגע, ואז הוא ענה בעצמו: 'אני אגיד כוסאמק כמו שאמרת שנפצעת'. הנכדים עשו לי תחקור על הפציעה שלי בצבא, שאלו אם כאב לי או האם צעקתי ואמרתי להם שלא. ואז הם שאלו אותי מה כן אמרתי, ועניתי: 'אמרתי כוסאמק, למה נפצעתי כל כך מוקדם במלחמה'. וככה זה גם פה, אני נלחם כדי להישאר לצד הקבוצה שלי, לתמוך ולסיים לצד כולם את הקרב הקשה".
10:00: יום שלישי למסע
ביום השלישי מחכה לרוכבים קטע הרכיבה הקשה ביותר, 71 ק"מ מנקודה לנקודה, כולל 1,340 מטר טיפוס. היום כבר חלק מהרוכבים החליטו שלא לעלות בכל מחיר. עליז נלחם עד טיפת הדם האחרונה ואחרי מספר הפסקות בעליות מגיע לפסגה, צוהל מאושר, שוכח את הכאבים.
כאן גם מגיעים הרגעים המרגשים ביותר — ויש לא מעט כאלה במסע הזה. אחרי קילומטרים נכבדים הכוללים עליות בלתי פוסקות על הרי האטלס, כשהרוכבים הקטועים נאבקים בכל הכוח בכאב, בנשימות שהולכות ונהיות כבדות, רגע לפני שהרגליים כבר לא יכולות לדחוף את הפדלים – אחד הרוכבים האחרים, מלווה או אפילו קטוע אחר, מרים את ידו ומניח ברכות על הגב של הרוכב הקטוע העייף.
וכך, במעין חיבוק מרגש שיותר מהדחיפה הפיזית בעיקר מסמל אחווה הדדית, הרוכב החלש והרוכב החזק ממשיכים לרכוב זה לצד זה בשתיקה נעימה, צולחים יחד את הקושי, לומדים אחד מהשני מה היא התמודדות אמיתית מול הקשיים הכי מאתגרים של החיים. "כל הזמן בעליות אני חושב בעיקר על למה עשיתי את זה לעצמי", מסכם את המסלול שחר הלפרין (46), קטוע מעל הברך מלידה ואחד מ־11 הרוכבים היחידים שהצליחו לרכוב בלי הפסקה את שלושת הימים המפרכים. "אשכרה לא מחכה לי בפסגה שק של כסף, לא מחכה לי רגל חדשה, אז למה אני עושה את זה לעצמי? בזמן העלייה אני מקלל מלא, כועס על כולם. ברוב הרכיבות הקשות, בעליות, אתה מוצא את עצמך לבד. יש כאלה שעוקפים אותך, יש כאלה שאתה עוקף אותם. אתה שם מוזיקה ומנסה לשכוח, אבל הכאבים לא עוברים. אני גם חושב על זה שכוסאמק, איך רגל נוספת הייתה עוזרת לי בהתמודדות ולמה היא איננה.
"אבל אז אתה מגיע לסוף – לפסגת ההר. אתה מסיים את האתגר שהצבת לעצמך ועושה וי על עוד יעד, מאושר עד השמיים ויודע שהיה שווה כל רגע. ככה זה בספורט - אין דחיינות. יש משפט של חברת נייקי שאני מאוד אוהב והוא מלווה אותי כל החיים: 'אתמול אמרת מחר, אז אל תדחה את מה שיש לך לעשות עכשיו'. תסיים עכשיו את המסלול, אל תעצור, אל תיתן לגוף שלך להחליט שדי למרות שהראש יודע שאתה מסוגל ליותר. אל תיכנע לשום דבר".
החוזק של הקבוצה הזו, שחבריה רוכבים זה לצד זה בלי פשרות, כמו ציפור פצועה שפורסת כנפיים לראשונה, גורמת למתבונן מהצד להרגיש אופטימיות לגבי החיים. על אף הקשיים שמערימה המדינה, הדעות הקדומות של החברה והפרוטזות הישנות שאינן מתאימות לרכיבה, שמחת החיים שלהם מחממת את הלב. הספורטיביות שלהם מידבקת. פתאום משפטים כמו "ניצחון הרוח על החומר" מקבלים משמעות אמיתית, חדשה. ושם, על פסגת הרי האטלס, אחרי מסע מפרך ואמוציונלי במיוחד – דמעות של אושר וגאווה לא הפסיקו לזלוג מעיניהם של רוכבי הקבוצה האגדיים, נשארות כזיכרון חי על אדמת מרוקו הרחוקה, מספרות סיפורים קטנים על אנשים גדולים מהחיים.
