הנזק המשני של מגיפת הקורונה: אם חיפשנו עוד השפעה של הקורונה, אז מתברר שבעקבות המגפה נרשמה עלייה גדולה בפנייה של צעירות וצעירים למרפאות בריאות הנפש, כשהתלונה היא הפרעות אכילה – כך אומרת סיגל סידליק־אלון, הפסיכולוגית הקלינית הארצית של שירותי בריאות כללית. לדבריה, זה קורה בגלל הלחץ שיצרה השהייה בבית בזמן הסגרים והעברת זמן רב מדי בזום וברשתות.
איך זום קשור להפרעות אכילה?
"כי ללמוד כל כך הרבה שעות בזום זה כמו לעמוד כל הזמן מול המראה. וזה לא רק את מול עצמך, או אתה מול עצמך, אלא מול כיתה שלמה. אז ברור שעולות השאלות לגבי דימוי הגוף. במצב כזה הפוקוס הוא על איך אנחנו נראים ואיך רואים אותנו. בנוסף, גם השימוש האינטנסיבי ברשתות, שהחליף יציאה מהבית בזמן הסגרים, הוביל למפגש תכוף של הצעירות והצעירים עם דימוי הגוף שלהם ועם הנראות. את התוצאות אנחנו רואים עכשיו בגל של פניות כתוצאה מהפרעות אכילה".
גם ד"ר דורית פורת, פסיכיאטרית ילדים ונוער ומנהלת יחידת טיפול יום לנוער בבית החולים לב השרון, מצביעה על מצב מדאיג בהקשר זה ומציינת שגם ממחקרים עולמיים וגם מהתרשמות בפניות בקליניקה שלה, רואים עלייה משמעותית בתלונות שקשורות בדימוי גוף עד כדי הפרעות אכילה ממש. לדברי ד"ר פורת, שיעור התלונות הללו גבוה ביותר מ־50 אחוז בחודשים האחרונים לעומת שנים קודמות.
קראו עוד על נזקי הקורונה לבריאות הנפש:
למה את מייחסת את זה?
"אני בהחלט מייחסת את זה לישיבה הפסיבית בבית, שגררה הרבה ילדים לאכילה רגשית בעקבות מצב רוח ירוד. אנחנו רואים שינויים במשקל הגוף כלפי מעלה אצל חלק מהילדים. כשילד בודד ומרגיש בדיכאון, וזה בא ביחד עם דימוי גוף פגוע והשמנה, הדבר מוביל לתהליכים של דיאטות, שפעמים רבות גולשות למצבים קיצוניים – עד הפרעות אכילה ממש", אומרת ד"ר פורת, וממליצה להורים להיות ערניים ולנסות לעזור לילדים לחזור לאורח חיים בריא: יותר תנועה, פחות ישיבה מול מחשב, יותר פעילויות בחוץ ופגישות עם חברים בעולם האמיתי. וכמובן, הרבה הקשבה ותמיכה של ההורים.
"ילד שהוא קצת חסר ביטחון, כשהוא יוצא מהזירה האינסטגרמית ומגיע לבית הספר, הוא רואה שיש עוד ילדים שהם כמוהו, קצת מבודדים או מבוישים, והוא מדבר איתם ויוצר איתם קשר במידה המתאימה לו. לעומת זאת, בתקופת הקורונה, ילדים נאלצו לצפות בחברים שלהם רק דרך המסכים, ושם כידוע יש הרבה מאוד פייק אז נדמה לנו שכולם חוץ מאיתנו נהנים"
מה עושים?
ד"ר סידליק־אלון מציינת כי "יש צורך בהיערכות לאומית כדי לטפל בכל הפניות הללו, אבל קודם כל צריך לדאוג למניעה: להעלות מודעות לנושא של דימוי הגוף, תוך יצירת התערבויות של ההורים והמחנכים מוקדם ככל הניתן".
שלב התפתחותי חשוב אצל נערות ונערים הוא בניית הנפרדות והזהות העצמית שלהם בתהליך ה"ספרציה", ההיפרדות מההורים. היכולת שלהם לעשות זאת תלויה בין היתר בחוסן שהם מפתחים במהלך מפגשים אישיים חברתיים עם בני גילם, מסבירה סידליק־אלון. כדי שיוכלו למרוד בדמות ההורים וליצור נפרדות אך גם להרגיש שייכות, הם צריכים את חבריהם, "קבוצת השווים" – מה שנמנע מהם בתקופות הלחוצות של הסגרים.
בעיה נוספת היא מצג השווא והפילטרים ברשתות. לדברי סידליק־אלון, "ילד שהוא קצת חסר ביטחון, כשהוא יוצא מהזירה האינסטגרמית ומגיע לבית הספר, הוא רואה שיש עוד ילדים שהם כמוהו, קצת מבודדים או מבוישים, והוא מדבר איתם ויוצר איתם קשר במידה המתאימה לו. לעומת זאת, בתקופת הקורונה, ילדים נאלצו לצפות בחברים שלהם רק דרך המסכים, ושם כידוע יש הרבה מאוד פייק אז נדמה לנו שכולם חוץ מאיתנו נהנים, נראים טוב ומחייכים".
לדבריה, הפרת האיזון הזה קיימת לא רק בקרב בני נוער, אלא גם אצל צעירים בני 20 ו־30, שכל הנושא של נראות ברשתות הוא קריטי עבורם.
יש הבדלים בין בנות לבנים, גם בגיל העשרה וגם בשלבים מאוחרים יותר?
"בהחלט. נשים ונערות נוטות יותר לשתף ברגשות ולבקש עזרה מאשר גברים ונערים. זה יכול כמובן ליצור את הרושם כאילו הן נמצאות יותר במצוקה. אבל זה לא בהכרח נכון. הן פשוט מדברות יותר על מה שהן מרגישות ופונות לקבל עזרה, בעוד גברים וצעירים שנמצאים במצוקה נוטים יותר לבטא את התחושות בהתקפי זעם ורגזנות, או עלולים יותר לפנות לסמים ואלכוהול. ומאחר שהם פחות פונים לקבל עזרה, פחות מהם יאובחנו כסובלים מדיכאון".
בעיניי בקשת העזרה של נערות ונשים דווקא מעידה על חוסן.
"בהחלט. ולכן חשוב להעלות את המודעות בקרב בני המשפחה והחברים כדי שיוכלו לזהות מתי תמונה יכולה להעיד על מצוקה שהיא נפשית ולא רק ביטוי התנהגותי".
תסבירי.
"התנהגות שנראית אולי זמנית או מקרית מעידה פעמים רבות על מצוקה נפשית יותר עמוקה. כך, למשל, בהתייחס למשברים הזוגיים שרבים חוו בתקופת הקורונה. יש כאלה שהתרחשו כתוצאה מהאינטנסיביות הגדולה שנובעת מהישארות כל בני הבית בין ארבעה קירות, ויש משברים הרבה יותר משמעותיים, שנבעו למשל מאובדן הפרנסה בזמן הקורונה, או מהתעצמות של מחלוקות בין בני הזוג שהובילה ליותר גילויים של אלימות במשפחה. התפקיד שלנו כמטפלים, וגם כחברה, הוא לאבחן מצבים שדורשים התערבות. אדם שנוהג באלימות או שיש אצלו עלייה בצריכת אלכוהול, או אפילו בחשיפה למסכים – זו יכולה להיות עדות למצוקה נפשית שכדאי לטפל בה".
ומה עם חינוך של צעירים בנים כן לבקש עזרה?
"זה עניין תרבותי חשוב מאוד, כי אכן עדיין משדרים לבנים שעליהם להיות 'חזקים'. לכן, גברים ונערים פחות מחונכים להביע רגש, הם פחות יפנו לסיוע ואנחנו לא נדע לזהות את המצוקה שלהם. ואפרופו בקשת עזרה, אנחנו גם רואים שבקשת עזרה מצד נשים תהיה לרוב סביב נושאים של יחסים וקשרים בתוך המשפחה, ואילו כאשר גברים ירגישו מצוקה זה יהיה בגלל פגיעה בהיבטים כלכליים כמו יכולת השתכרות".
נושא חשוב נוסף הוא מצוקה שקשורה לשינויים ההורמונליים שחוות נשים. לדברי סידליק־אלון, "כשם שאנחנו יודעים שכשיש שינוי הורמונלי אצל מתבגרים הם מועדים יותר למצבי משבר, כך גם אצל נשים, המועדים סביב היריון, אחרי לידה או גיל המעבר הם כאלה שבהם השינויים הפיזיולוגיים, שנמצאים ביחסי גומלין עם המצב הנפשי, עלולים להגביר היתכנות של מצוקה נפשית. וגם פה חשוב מאוד להיות מודעים ולייצר היערכות וטיפול מונע, שכאשר יינתן בזמן - המשמעות שלו היא קריטית.
