שיקם ספורטאים וגם את עצמו - בעקבות גידול בראשו
(צילום: ניצן דרור, שמוליק דודפור)
אדי רון לא האמין שזה קורה לו. בגיל 38 החיים חייכו אליו. הוא חש מסופק והרגיש בריא ונמרץ. כספורתרפיסט במקצועו, אורח חיים בריא היה דבר שבשגרה: כבר כמעט 10 שנים שהוא ואשתו עדי עמדו בראשם של סטודיו לפילאטיס שיקומי וקליניקה לליווי ספורטאי עלית בהרצליה עיר מגוריהם. בשאר הזמן גידלו את בתם הקטנה. החיים היו נעימים. במבט מן הצד כל אחד היה יכול לקנא.
הוא לא העלה בדעתו שהמציאות עוד רגע תדפוק על הדלת. בטח לא שבקרוב ייאלץ להתמודד עם הידיעה המטלטלת והכל-כך לא צפויה כי הוא – זה שהקדיש את כל זמנו באדיקות לחיים הבריאים – דווקא הוא, יתבשר כי יש לו גידול במוח.
קראו עוד:
"זה היה בנובמבר-דצמבר, סוף שנת 2021", נזכר רון היום. "באמת כמה שנים לפני כן השמיעה שלי בצד אחד ירדה, אך אף רופא לא שיער שזה קשור לגידול במוח. נשלחתי לבדיקות די שגרתיות".
אך התסמינים לא חלפו – להפך. "העין התחילה לקפוץ לי, איבדתי תחושה בפנים ושיווי המשקל שלי נפגע – הייתי הולך בחושך ונופל. זה היה הרגע שבו אמרתי 'אוקיי, משהו פה לא בסדר'. הבנתי שהגיע הזמן לבדוק את העניין לעומק. לא רציתי לחכות – הלכתי לרופא פרטי ובין היתר נשלחתי גם לבדיקת MRI. החלטתי שזו הבדיקה הראשונה שאלך לעשות".
ובסופו של דבר צדקת.
"כן. אחרי 40 דקות בתוך ה-MRI הטכנאי ניגש ואמר לי לדבר מהר עם הרופא שלי. בדרך כלל אומרים לכולם שתשובות יגיעו תוך כמה שבועות, אך לי אמרו שתשובה כבר תהיה מחר. שאלתי את הטכנאי אם ככה זה אצל כולם. עבר עליי לילה ללא שינה. אתה רק מבין שזה רע, אך לא יודע עדיין מה הבעיה".
היית מוכן לגילוי כזה?
"אם היית שואל אותי יום לפני אם אני חושב שיש לי גידול במוח, הייתי צוחק לך בפנים. אני הבנאדם הכי בריא בעולם, הרגשתי מצוין עד אותו רגע. כל הסחרחורות, הפגיעה בשיווי המשקל והקפיצה בעין קרו בבת אחת. מתחת לפני השטח הגוף שלי תפקד מעולה. מה לי ולבתי חולים? הרופא שלי לא ידע מי אני, לא היה לו מושג אפילו איך קוראים לי".
להיות או פשוט לחדול
התוצאות אישרו את החשד. רון התבשר כי יש לו גידול שפיר במוח בגודל של לא פחות מ-4 ס"מ. ברגע אחד השמים נפלו. "הגידול היה בגודל פסיכי, ממש כמו כדור גדול. הוא ישב במקום אסטרטגי ודחף את כל גזע המוח ימינה, אפשר היה ממש לראות את זה ב-MRI", הוא מתאר. "גזע המוח אחראי על דברים מאוד חשובים כמו הנשימה והדופק. זה מדהים שעל אף שהוא נדחק כל כך חזק ולחץ על העצבים, התסמינים היו יחסית מתונים".
הניתוח להסרת הגידול נקבע לחודש לאחר מכן ורון מצא עצמו מנסה לנווט בין המשבר שפקד אותו לבין ניהול שפוי של שגרת החיים. "אני זוכר את עצמי יושב מול הנוירוכירורג שעתיד לנתח אותי. לבת שלי היה יום הולדת ממש שבוע לאחר הניתוח, וכל מה שביקשתי היה להגיע לשם בחיים ולהיות שם", הוא משחזר.
"מהרגע הזה התחילה תקופה המתנה של חודש. אתה עובר סוג של רכבת הרים רגשית. מדובר על ניתוח מאוד ארוך שיכול לקחת בין 10-16 שעות, שבמהלכו פותחים לך את הגולגולת ומוציאים גידול מאוד גדול החוצה. זו טראומה מאוד גדולה לגוף".
אך לפחות דבר אחד שיחק לטובתו. למזלו, עיסוקו היומיומי העניק לו ביטחון כי יצליח לעבור את האתגר בהצלחה. "חלק מהעיסוק שלי זה להביא את הגוף לתפקוד אופטימלי בקרב ספורטאים לאחר פציעות או בכלל, זו העבודה שלי ביום-יום.
"בגלל זה אני חושב שהגעתי לניתוח עם התשתית הפיזית והמנטלית והכלים ללוות את עצמי. לדעת איך למצוא את הדברים שיש לי שליטה עליהם ולנסות לטפל בהם כמה שאני יכול. יש לנו בבית אורח חיים מאוד ייחודי באופן כללי, אנחנו מנסים לחיות בבריאות אופטימלית".
"לאחר הניתוח פשוט לא הפסקתי להקיא. שיווי המשקל שלי היה על הפנים. הייתי על מינונים מאוד גבוהים של סטרואידים, סבלתי מראייה מטושטשת ואסור היה לי להתאמץ. יש כל מיני דברים שצריכים לחזור לעצמם. זה דרש ממני לתכנן איך אני משאיר את עצמי שפוי"
הניתוח עבר בהצלחה אך באותו רגע החלה למעשה ההתמודדות האמיתית. "הגידול ישב במערכת הווסטיבולרית הממוקמת באוזן הפנימית – בשביל לנתח הרופאים חייבים לחתוך את העצב, לכן אתה נעשה חירש בצד אחד לצמיתות", מסביר רון.
"בנוסף, זוהי המערכת האחראית על שיווי המשקל. לאחר הניתוח נדרש תהליך הסתגלותי כפיצוי מחדש של המוח ללמוד שוב איפה המרכז, והביטוי של זה הוא הקאה בלתי פוסקת בכל תזוזה של העיניים. ב-48 שעות הראשונות לאחר הניתוח פשוט לא הפסקתי להקיא.
"בשבועות הראשונים שיווי המשקל שלי היה על הפנים. הייתי על מינונים מאוד גבוהים של סטרואידים וסבלתי מראייה מטושטשת. יש כל מיני דברים שצריכים לחזור לעצמם שלוקח להם המון זמן. אסור להתאמץ כדי לא להעלות את הלחץ התוך גולגולתי. צריך לקחת המון דברים באיזי. זה דרש ממני לתכנן איך אני משאיר את עצמי שפוי ופעיל מבלי לסכן את עצמי"
"גיליתי שהרבה מהעבודה האמיתית היא מנטלית"
ורון לא בזבז זמן. למעשה עוד בשלב ההתאוששות בבית החולים הוא החל לפעול לטובת שיקומו בדרכו הייחודית. "כבר במחלקה ביצעתי תרגילים סטטיים לאזורים המרוחקים ממרכז הגוף על מנת להזרים דם ולייצר פעילות של השרירים מבלי לסכן את עצמי, ובנוסף המון תרגילי נשימה. לאחר מכן השתחררתי הביתה והבנתי שהרבה מהעבודה האמיתית היא מנטלית. זה תהליך ארוך, וזה דרש ממני דברים שאני לא רגיל אליהם".
כמו מה, למשל?
"אני לא רגיל להיות סבלני. פתאום אתה מאבד מהעצמאות שלך ולא יודע אם הדברים אי פעם יחזרו לעצמם. אתה גם קולט כמה הגוף שלך צריך את המשאבים להתאושש. אפילו לראות טלוויזיה היה משימה לא פשוטה. היה קשה קוגנטיבית לקלוט את מה שקורה על המסך. לא רציתי שיבקרו. רציתי רק מנוחה ושקט, ללא הסחות דעת, כי קשה להתמודד".
עם זאת, התרגול, מינימלי ככל שהיה – הוכיח את עצמו. "כבר לאחר 10 ימים כשהגעתי למעקב הצוות התרשם מאוד מהמצב הגופני שלי. אני זוכר את עצמי ממש פותח בכל בוקר את העיניים ומרגיש טיפה יותר טוב. הגוף היה שם בשבילי".
לאחר חודש וחצי של התאוששות בבית הוא קיבל אישור להתחיל לחזור לאורח חיים פעיל באופן הדרגתי. "הגוף היה עדיין עסוק בלרפא כל כך הרבה דברים בפנים אז הכל היה צריך להיעשות באופן מדורג", הוא מסביר.
"התחלתי בעבודה על מוביליות על מנת להזרים את הדם ולהחזיר לגוף את טווחי התנועה. המון עבודה על שיווי משקל גם כן. ביצעתי תרגילים שיש להם ערך משחקי עבורי כדי שיהיה לי מעניין ועם זאת שתהיה לי בקרה על יכולת ההתקדמות. גם אשתי עדי עזרה לי, במיוחד עם הכלים לקבלה והשלמה עם המצב, שזה חלק חשוב מאוד ואינטגרלי"
"התחלתי בעבודה על מוביליות על מנת להזרים את הדם ולהחזיר לגוף את טווחי התנועה. המון עבודה על שיווי משקל גם כן. בהרבה אזורים בגוף איבדתי את התחושה, עד היום כל הצד של הראש שלי רדום, וזה בגלל שלעצבים לוקח המון זמן לחזור לעצמם. ביצעתי תרגילים שיש להם ערך משחקי עבורי כדי שיהיה לי מעניין ועם זאת שתהיה לי בקרה על יכולת ההתקדמות. אשתי עדי מתעסקת ביוגה תרפיה ובאימון מנטלי לספורטאים והעולמות האלה מאוד עזרו לי. במיוחד הכלים לקבלה והשלמה עם המצב, שזה היה חלק מאוד חשוב ואינטגרלי".
במקביל לאימונים החל לחזור לשגרה התזונתית המוקפדת אליה היה מורגל טרום הניתוח. "תזונה ובמיוחד תזונה אנטי-דלקתית זה משהו שאני מקפיד עליו כבר המון שנים קודם לכן, לכן לא היה לי קשה לחזור לזה".
ככל שהזמן עבר הוא הלך והתחזק. לאחר 3 חודשים החל לשלב פרקטיקות נוספות מארגז הכלים הטיפולי. "הקפדתי לצאת החוצה ולהיחשף לשמש, ואף חזרתי לעשות אמבטיות קרח. זה משהו שאנחנו עושים המון זמן לעצמנו ולספורטאים שאנחנו עובדים איתם על מנת להעלות את תחושת המסוגלות העצמית, לשפר את היכולות המנטליות ולחשל את הגוף".
למצות את הטוב מחוויה מאתגרת
שנה וחצי אחרי הניתוח והחיים כבר חזרו למסלולם. כמעט. "אני מתמודד עם דברים שהם בלתי הפיכים כמו העובדה שאני לא שומע בצד אחד – תוצאה ידועה מראש של הניתוח. חוץ מזה מבחינה פיזית אני מרגיש הכי טוב שהרגשתי אי פעם. חזרתי לגמרי לשגרת האימונים שלי, חזרתי לגלוש באופן מלא.
זה משבר לא פשוט. הרגשת שהגוף בגד בך?
"אני מאמין שיש דברים שהם כבר מעבר לשליטה שלנו. אתה יכול לחיות בריא ולעשות הכול לפי הספר – והנה, זה יכול לקרות גם כן. זה לא אמור לגרום לך לפקפק בגוף שלך שבגד בך ולא באורח החיים שלך. זה לא מגיע מבריאות לקויה. הגידול שלי לא היה סרטני, לא היה לו קשר לאורח החיים אלא רק לסטטיסטיקה. יש מעט מאוד מקרים כאלה בשנה. יש מצב שהוא היה שם כבר לפני עשר שנים ולא יכולתי לדעת.
אחד הדברים שמאוד עזרו לי לפני הניתוח זה להסתכל על צמחים: חותכים אותם והם איכשהו עדיין מצליחים לצמוח ולפרוח. הכוח הזה של ההתחדשות, זה דבר עצום, ומהמקום הזה זה חיבר אותי למושג "יעילות נוירולוגית" שלמדתי באיטליה כחלק מהעבודה שלי עם ספורטאי עלית. זה דבר שהם שמים עליו דגש מאוד גדול".
יעילות נוירולוגית? מה זה אומר?
"הסטרס שבו אנו נמצאים יום-יום פוגע מאוד בתפקוד שלנו כי המשאבים של הגוף הולכים להתנהלות הישרדותית – מנגנון המוכר בשם 'הילחם או ברח' (Fight or flight). בטווח הרחוק יש לזה אפקט עצום על הבריאות שלנו.
השאיפה לאיזון, הומאוסטזיס נפגעת ואז הדברים הפשוטים והרגילים כמו יכולת ההתאוששות שלנו נפגעת. זה מייצר דלקת סיסטמית מתחת לפני השטח שמקשה על יכולת ההתמודדות של הגוף. פריצת דיסק, פריחה, בעיות עיכול – אלה הכול תהליכים דלקתיים, והמלחמה בהם זה לא רק כושר או תזונה, זה מערך שלם: זה גם כושר, גם תזונה, אך גם הסטייט הרגשי שבו אנו נמצאים. האופן שבו הגוף שלנו מחלים זה מבחן האמת. תיעול אנרגטי מאוד חשוב לספורטאים אך גם לנו כבני אדם באופן כללי".
וזה בא לידי ביטוי בדיוק בסיפור שלך.
"כולנו חייבים לעבוד על הדברים האלה כל הזמן כי אי אפשר לדעת מה יהיה. אם היית שואל אותי אם אני חושב שיהיה לי גידול במוח הייתי אומר מה פתאום. חשוב להכין את הגוף גם מהמקום המנטלי והביולוגי, לדאוג לדברים האלה כל הזמן. כך כשדברים לא צפויים מגיעים לגוף יש קיבולת מנטלית טובה יותר להכיל אותם. גם פיזית - מחקרים מראים שהתאוששות של אנשים שנכנסים לפרוצדורות רפואיות מורכבות תלויה במצב הפיזי שהם הגיעו איתו. אנשים שיש להם יותר מסת שריר ומערכת העיכול שלהם עובדת טוב יותר מחלימים טוב יותר".
בעידן שבו התמודדות עם סטרס, גופני או רגשי כאחד היא בעיה גלובלית, מאמין רון שהפתרון נמצא בידיים של כל אחד. כך או כך, כעת כשיצא מנצח מהמשבר האישי שלו, הוא ממשיך לעזור גם לאחרים בטיפול וליווי עם הכלים שרכש במהלך התקופה המאתגרת. ולא, אין מדובר רק על שינוי פיזי לבדו. ההפך הוא הנכון.
"הדבר הכי משמעותי הוא השינוי המאוד חיובי בתפיסה שלי", הוא מסכם. "הייתי בנאדם מאוד חרדתי לפני, הניתוח היה הפחד הכי גדול שלי והיום אני מסתכל על דברים אחרת לחלוטין. אף אחד לא חסין לגמרי מסטרס, אבל היום היכולת של הגוף שלי להתמודד עם סטרסורים בהרבה יותר טובה. את הידע הזה אני מעביר היום גם לאחרים".
השתתפו בהכנת הכתבה: אלכסנדרה לוקש, ניר (שוקו) כהן
