משדר מלחמה - היום הרביעי: ריאיון באולפן עם ירון אדל
(צילום: ירון ברנר)
ישראלים רבים מרגישים בימים אלה שהם בפוסט טראומה ושהמדינה כולה בפוסט טראומה. ירון אדל, שמתמחה בנושא, לא חושב כך. "אני מציע לא להשתמש במושג הזה", הוא אומר היום (ג') ל-ynet Live. "פוסט טראומה הוא מצב רפואי מוגדר ומובחן עם סימפטומים לא פשוטים, ועדיף שנתייחס אליו בצורה הזאת ולא בצורה רחבה, כי זה מונע טיפול. ברגע שכל אחד חושב שהוא פוסט-טראומטי, יש הצפה על שירותי הרפואה שלא לצורך, וזה עלול לייצר בושה אצל אנשים שסובלים מזה באמת".
קראו עוד:
אדל הוא יזם ואיש חינוך שנחשף לפוסט טראומה כשהשתתף במלחמת לבנון השנייה, ומאז הוא עוסק בנושא במסגרות שונות. בין השאר, ייסד את "הלם קלאב", קהילה של פוסט-טראומטים, מאובחנים או לא, ש"עסוקים בניסיון להרגיש טוב יותר ביחד", כהגדרתו. אתמול (ב') הוא פרסם פוסט בפייסבוק עבור לוחמים וקצינים שנועד לצמצם את הסיכויים שלהם ללקות בפוסט טראומה בעקבות השתתפותם במלחמה הנוכחית.
הפוסט כולל חמש נקודות חשובות שכדאי להקפיד עליהן כדי לצמצם את הסיכויים שהחיילים שלכם (ואתם) תתמודדו עם פוסט טראומה אחרי הלחימה". אלו הן:
1. חוסר אמון בצוות או ביחידה מזניק את הסיכוי לפתח פוסט טראומה. לכן, יש לדבר ולפתור כל מתח פנימי, אישי או צוותי. יש לתת מענה למפקדים שהחיילים לא סומכים עליהם. אפשר להצמיד קצין צללים או, אם יש זמן, להחליף את המפקד בסגן שלו. יש להרחיק חיילים שגורמים לחוסר אמון. חובה להיות שקופים עם החבר'ה, לשתף כל מידע ככל האפשר. חובה להיות כנים, ישרים, לקיים תקשורת: כל הזמן לדבר אחד עם השני, לעדכן במצב. תרגולות, תרגולות, תרגולות. ככל שתעשו יותר תרגילים יבשים, האמון יעלה. אמון הוא תנאי הכרחי למניעת פציעת מוח.
2. גם חוסר שליטה הוא גורם מסכן. מובן שאין אף פעם שליטה מוחלטת, אבל יש אשליית שליטה, שבמקרים כאלה היא מאוד בריאה. אשליית שליטה לחיילים ביחידה אפשר ליצור בכמה דרכים: להתייעץ ככל האפשר עם פקודים; לתת כל הזמן פרטים טכניים על מה שקורה מסביב בדגש על התנועות ("עכשיו אנחנו בצומת איקס", "עכשיו אנחנו נעים בציר שיוביל אותנו לנקודה" וכו'); ליצור קשר ישיר בין הפעולות של החיילים לבין התוצאות בשטח, גם אם הן לא טובות ("פגעת במחבל", "עזרת מאוד בחיפוי שנתת"); חוסר מעש יוצר תחושה של חוסר שליטה, אז חשוב לשמור את האנשים עסוקים (ככל שהגיוני), במיוחד בהמתנות הארוכות; לוודא שכולם יודעים את המשימה ואת תפקידם בה. יצירת ודאות ככל האפשר תגדיל את אשליית השליטה, שתגדיל את החוסן הנפשי.
חובה להיות כנים, ישרים, לקיים תקשורת: כל הזמן לדבר אחד עם השני, לעדכן במצב. תרגולות, תרגולות, תרגולות. ככל שתעשו יותר תרגילים יבשים, האמון יעלה. אמון יכול למנוע פציעת מוח
3️. בנייה של סיפור לחימה ברור. תוך כדי לחימה חווה אותה כל אחד מנקודה אחרת, ובעיקר בלי תמונה מלאה של המצב. גם אם תחוו את אותה חוויה, הסיפורים יהיו מאוד שונים, ובעיקר חסרים. חשוב לייצר להם התחלה, אמצע וסוף ברורים. לדוגמה, חציתם עכשיו את הגדר? "עברנו את הגדר, 23 חיילים (התחלה); אנחנו בדרך ליעד על הציר הזה עד הצומת, שם נפנה צפונה 200 מטר (אמצע); לקראת איתור 49 שעליו נשתלט (סוף)". ככל שתדברו בתבנית הזו, בתדריכים לפני, במהלך המשימה ובתחקירים אחריה, זה יאפשר לאנשים להבין את המצב יותר טוב. תיווצר אשליית שליטה, כי יש סיפור ברור.
4. חובה לנרמל אירועים שליליים. זאת הנקודה החשובה ביותר. הגורמים העיקריים לפוסט טראומה הם דברים שעלולים ליצור תחושת אשמה או בושה. חשוב לדבר באופן פתוח ולא שיפוטי על אותם דברים, בזמן אמת ובזמן מנוחה. הנה רשימה של דברים שחשוב להגיד בקול רם לפני הלחימה, ולהגיד שזה בסדר, זה קורה לכולם, עדיף לדבר על זה עכשיו מאשר לא: "קפאתי תחת אש", "לא חילצתי את החברים שלי", "לא הצלחתי לבצע משימה", "בגללי נהרגו או נפצעו". הבנתם את הכיוון. כל דבר שנחשב לשלילי בלחימה, קריטי להגיד שהוא קורה לכולם, ליצור אווירה שזה בסדר. זה אפילו צפוי שזה יקרה בלחימה. ככל שלא יהיו דברים שיתביישו בהם או יפתחו אשמה בגללם, יורדים הסיכויים לפוסט טראומה.
5️. בסוף פעילות יש לבצע תחקיר מבצעי, אבל גם רגשי. מעבר למסקנות והלקחים המיידים מהלחימה, שאלו את הלוחמים שלכם איך הם מרגישים לגבי האירועים, בצורה פתוחה. בנוסף לשיח הקבוצתי שיתפתח, הקפידו לומר בצורה ישירה ומפורשת, "אם מישהו פה מרגיש אשם במה שקרה, או מתבייש במשהו שעשה או לא עשה, שיבוא אליי בצד לדבר איתי". לא משנה מה אותו חייל יגיד לכם בשיחה הזו - אתם צריכים לשדר לו שאתם בצד שלו, ומה שהוא מרגיש, זה טבעי בסיטואציה. חשוב מאוד לאתר את האשמה ואת הבושה בשלב מוקדם.
שמרו על עצמכם, אחים יקרים.
