ב-7 באוקטובר פערה האדמה את פיה ונדמה ששאבה את כולנו לתוכה. יותר מחודש עבר מאז הטבח מעורר הפלצות שהתרחש בבוקר שבת ולבנו ממאן להחלים. רבים כל כך בתוכנו נותרו מוכי יגון על אובדנם הנורא, מוטרפים מדאגה ליקיריהם החטופים בעזה וחרדים לעתיד לבוא עבורם, עבור משפחתם והאומה כולה. ואילו השאר, כולנו, כואבים את העבר הקרוב שהיה, ומודאגים מאשר עוד לפנינו.
אחד הביטויים הדרמטיים לעוצמת הטראומה שאותה חווינו, כיחידים וכחברה, היא תחושת האשמה. בדומה לטראומות לאומיות רחבות היקף לאורך ההיסטוריה, נפרסים מעגלים של אנשים שמתארים חוויות מייסרות של אשמה, כמו אדוות הסובבות אבן שנזרקה לאגם.
לעוד כתבות:
המעגל הראשון, הקרוב לעין הסערה, מאפיין תופעה המכונה "אשמת הניצול" (Survival Guilt). אשמה זו מתעוררת אצל אנשים שנחשפו למוות או היו עדים למוות של אחרים היקרים להם ונשארו בחיים ("אני חי חיים שלא הייתי צריך לחיות"). המעגל השני, מאופיין באנשים שניצלו תוך כדי מאבק, הסתתרות או יד המקרה, ואלו חשים שלא עשו מספיק כדי להציל אחרים שלא שרדו. ניצולים אלו מרגישים, לעתים קרובות, אחראים למותם או לפציעתם של אחרים, גם כאשר לא היו להם שום כוח או השפעה אמיתיים על המצב.
במעגלים רחוקים יותר, אנו עדים למופעים מורכבים ועדינים של תחושת האשמה: אנשים חשים אשמה על שאינם עושים מספיק בכדי להשתתף במפעלי הסיוע והתמיכה האזרחית המרשימים שמתקיימים מאז החלה המלחמה. אחרים חשים שאינם בשירות פעיל או מסוכן דיו, כאשר אחרים מסתכנים בלחימה על המולדת. אנשים רבים אחרים מתקשים להתיק את עיניהם מהמדיות השונות ונחשפים בצורה נרחבת לסיפורים אישיים וסרטונים מטלטלים, על אף המצוקה הנגרמת להם. הם חשים ציווי מוסרי לדעת מה קרה ב-7 באוקטובר, וחשש שאם לא ידעו, יחוו אשמה על שהם לא שומרים בתודעה שלהם את זיכרון הקורבנות.
תגובה טבעית לאירוע טראומטי
מגוון חוויות האשמה שתוארו הן חוויות נפוצות מאוד. למעשה, הן התגובה הטבעית עבור בני אדם, שמשתייכים למארג חברתי ונאנקים תחת השלכותיהם של אירועים טראומטיים. ליבת רגש האשמה, שמוגדר כרגש של מודעות עצמית או רגש מוסרי, נוגעת בהערכות עצמיות שליליות לגבי התנהגויות שנעשו, או שלא נעשו, וכמו הותכו להשלכות הקשות של האירוע הטראומתי ("הרי לא ייתכן שלא ניתן היה לעשות כלום"). בתהליך האשמה לוקחים חלק אמונותיו הבסיסיות של האדם (למשל, "יש סדר בעולם" או "דברים לא קורים סתם") יחד עם טבע האירוע הטראומטי (למשל, מספר נפגעים גבוה עם סיכוי נמוך להינצל), שתורמים להערכה סובייקטיבית של חוסר שוויון וחוסר הוגנות.
פרופ' גדי זרחצילום: הרימוניםהערכה זו מתבטאת בתחושת האדם שאינו ראוי לטוב שניתן לו, ואפילו לחיים שניתנו לו, ועשויה להשתקף בביטויים כגון "ההישרדות שלי באה על חשבון מישהו אחר", "אני אחראי למותם של אחרים", או "חיי פחות שווים מאלו של אחרים". ביטויים אלו משקפים חיפוש אחר פשר או משמעות במה שהתרחש וכן את אחריות השורדים ל"חוזה" הלא-מדובר בינם לבין הקורבנות. הנותרים בחיים ישמרו על זיכרון המתים באמצעות הווייתם האשמה, הכואבת והמיוסרת. במובן זה, מתקיים ניסיון ל"פיצוי" או "תיקון" של תוצאות העבר במחיר תחושות האשמה והכאב של השורדים בהווה.
"אחת היכולות שעשויה למתן את השלכות האירוע הטראומטי שמתבטאות בתחושות אשמה מייסרות היא חמלה עצמית. זו מוגדרת כחמלה שמופנית פנימה. כלומר, פתיחות וקבלת הסבל האישי של אדם תוך כדי יכולת לחוות רגשות של אכפתיות ודאגה כלפי עצמו ללא שיפוטיות או הימנעות"
למגינת הלב, מחקרים מצאו כי תחושות אשמה, ובמיוחד אשמת הניצול, עלולים להגביר מצוקה רגשית, תחושות בושה, אֵבֶל מורכב וממושך ובמקרים קיצוניים אף תסמינים פוסט טראומטיים. מכאן עולה השאלה, מהי הדרך להתמודד עם תחושות טבעיות אך מייסרות אלו?
3 צפייה בגלריה
הלווייתו של לוחם שנהרג בקרבות. תחושות אשמה וכאב נלוות לאבל
(צילום: REUTERS/Ronen Zvulun)
אחת היכולות שעשויה למתן את השלכות האירוע הטראומטי שמתבטאות בתחושות אשמה מייסרות היא חמלה עצמית. זו מוגדרת כחמלה שמופנית פנימה. כלומר, פתיחות וקבלת הסבל האישי של אדם תוך כדי יכולת לחוות רגשות של אכפתיות ודאגה כלפי עצמו ללא שיפוטיות או הימנעות. החמלה העצמית בנויה משלושה גורמים מרכזיים שקשורים זה בזה.
- הראשון הוא תשומת לב או קשיבות. כלומר, הפניית מכוונת של תשומת לב לתהליכים גופניים, למחשבות ולרגשות, כגון: כעס, חרדה וגם אשמה. האדם מתבקש להתבונן בצורה מאוזנת במחשבות וברגשות כואבים באופן חומל, לחוות אותם כמות שהם, להתבונן ולהכיר בהם ובשינויים המתחוללים בהם, מבלי להימנע מהם או להזדהות עימם יתר על המידה ("עברה בי מחשבה שאני לא עושה מספיק. איזו מחשבה לא נעימה זאת").
- הגורם השני הוא שותפות או אחדות אנושית שמתבטאת בהבנה שחוסר שלמות, טעויות, כישלונות, קשיים וסבל אנושי הם חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית. גורם זה עומד כנגד חוויות של בידוד ובדידות, שבהן האדם חש שהוא היחיד החווה תחושות קשות אלו ("לחוות תחושות כאלה זה חלק מהיותי אנושית, אני לא לבד").
- הגורם השלישי, ואולי החשוב מביניהם, הוא גישה מיטיבה כלפי עצמי. במקום לחוות האשמה עצמית או ביקורת עצמית נוקבת בטענה שלא עשינו מספיק, יש להבין שעשינו את המיטב שיכולנו, בתנאים שניתנו לנו, לעיתים, בשרירותיות חסרת הפשר של התרחשות המאורעות ("עשיתי את מה שאפשר היה לעשות במצב בלתי אפשרי זה").
תחנת ביניים לקראת בנייה ותיקון
אימון בחמלה עצמית מאפשר תחושה של יציבות רגשית שעשויה לתרום לחוסן הפסיכולוגי של האדם כנגד אירועי חיים קשים הפוקדים אותו. בעוד שמחשבות ורגשות שליליים ביחס לעצמי כגון אשמה מקשים על ההתמודדות הבריאה וגורמים לפרט להסתגר ולשקוע ביגונו, חמלה עצמית מעניקה תחושת ביטחון, הבנה ואמפתיה לעצמי.
3 צפייה בגלריה
האבל בהלוייתו של אחד הלוחמים שנהרג בקרבות. כיצד בנוי מנגנון ההתאוששות שלנו?
(צילום: REUTERS/Lisi Niesner)
באופן הזה, ניתן לרתום את רגשות האשמה להוות תחנת ביניים בדרך ללקיחת אחריות דרך חמלה עצמית, בנייה ותיקון. בנוסף, כאשר האדם מפגין חמלה כלפי עצמו, יש בכוחו להכיל ולקבל את המציאות, גם כשאינה מתקבלת על הדעת, ואת תחושותיו הפנימיות, מבלי להתנגד להם, בצורה המקלה מעט על סבלו. חשוב מכל, חמלה עצמית עשויה להיות מנגנון חשוב להבנת ההתאוששות מאירועים טראומטיים בכלל, ובמיוחד מתסמינים פוסט טראומטיים. באמצעותה, אנשים עשויים להרגיש פחות מאוימים ממחשבות ורגשות אשמה הקשורות לטראומה, ועשויים להתחבר למשאבים פנימיים וחיצוניים שיעזרו להם להרגיע את עצמם בעתות הדחק.
"רגע לפני שאנו שופטים את עצמנו לחומרה, בואו ננסה לומר לעצמנו כמה מילים טובות ונעימות של תמיכה ועידוד, שיהיו לנו לעזר בתקופה הנוכחית. אם אינכם בטוחים מה להגיד, דמיינו מה הייתם אומרים לחבר או חברה קרובים הנאבקים עם מצב דומה"
על כן, בפעם הבאה שנחוש אשמה סביב אירועי השבעה באוקטובר, או סביב מה שהצלחנו או לא הצלחנו לעשות בימי המלחמה - אם נוכל כולנו לחכות רק עוד רגע, לנשום ולהתבונן על התחושה או המחשבה. רגע לפני שאנו שופטים את עצמנו לחומרה, בואו ננסה לומר לעצמנו כמה מילים טובות ונעימות של תמיכה ועידוד, שיהיו לנו לעזר בתקופה הנוכחית. אם אינכם בטוחים מה להגיד, דמיינו מה הייתם אומרים לחבר או חברה קרובים הנאבקים עם מצב קשה דומה. לדוגמה, "את עושה את הכי טוב שאת יכולה. אני כל כך מצטערת שאת מתמודדת עם קשיים כאלה. אני בטוחה שעוד יהיה בסדר".
חשבו באילו מילים הייתם אתם משתמשים כדי להעביר חמלה, תמיכה והבנה לא שיפוטית? אולי כך, בצורה עדינה, לא מבלי כאב, יש אפשרות להתחיל את המסע הלא פשוט מתהומות האשמה והכאב בדרך הארוכה אל הגברת החוסן הנפשי באמצעות מעט חמלה עצמית.
פרופ' גדי זרח, פסיכולוג קליני, המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל
