בחודש מרץ צוין חודש המודעות לאנדומטריוזיס, מחלה גינקולוגית כרונית ודלקתית המתאפיינת בהימצאות של תאים דמויי רירית רחם שגדלים מחוץ לרחם באיברים כמו חצוצרות, שחלות או באזורים אחרים בחלל הבטן ובאגן. אבל אני בחרתי לחכות עם שיתוף הסיפור האישי שלי עד שאחזיק בידיי את האוצר לו חיכיתי שנים רבות.
קראו עוד:
תמיד הייתי מודעת מאוד לגוף שלי, אבל "החסרונות שלי" הם התמודדות שקטה עם סבל או עמידות גבוהה בפני כאבים. את כאבי המחזור שלי לא יכולתי לתאר בתור כאבים, אלא בתור יום אחד שבו ממש לא נוח לי בשום תנוחה: הגב מציק לי, השרירים ברגליים רועדים. בזמן קיום יחסים ובעיקר בזמן הביוץ, חשתי כאב באזור השחלה שייחסתי לכאבי ביוץ או לשריר תפוס.
4 צפייה בגלריה
"החלטתי שעד כאן: לטיפולים אני לא חוזרת עד שאגלה מה יש לי". מוריה אהרון
(צילום: אלבום משפחתי)
בעלי ואני נשואים שש שנים. חודשים ספורים אחרי החתונה, אי שם בסוף 2016 התחלנו לתכנן את המשפחה. חשבנו שזה יבוא בקלות, כמו אלפי נשים מסביבי שמתעטשות ונכנסות להריון. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. אחרי שנה של ניסיונות ואכזבות, ובדיקות שהיו די תקינות, הומלץ לנו לפנות לרופא פוריות. הרופאה הראשונה שטיפלה בנו אמרה שהחיסרון שלי הוא "גילי המתקדם״, 34 בסך הכול, ואז התחיל מסע הטיפולים שלנו: הורמונים, זריקות, מעקבים, השכמות מוקדמות בבוקר, נסיעות הלוך ושוב למרפאות ובתי חולים (ומציאת חנייה), חדירה לפרטיות, יחסי מין טכניים, שלוש הזרעות, שני מחזורי IVF ו-32 ביציות, שישה עוברים מופרים, חמישה שהוחזרו ולא נקלטו. הפלה אחת.
"איך הם לא נקלטו? הם היו עוברים יפים כל כך"
אחרי האובדן העצום שחווינו עברו כמה חודשים עד שחזרנו לתהליך. באחת הפגישות עם רופאת פוריות אחרת העליתי את האפשרות של אנדומטריוזיס, מחלה שעליה שמעתי בזכות חברה טובה שסבלה ממנה, עברה ניתוח והרתה לאחריו. הרופאה לא ראתה בזה אפשרות סבירה. "כל הנשים סובלות מכאבי מחזור", אמרה לי, "הכאבים שאת מתארת לא תואמים אנדומטריוזיס. אפשר לאבחן באמצעות ניתוח לפרוסקופיה וגם ככה עושים IVF". מי אני שאתווכח עם רופאה נחרצת כל כך…
הציפייה שלי מרופאי הפוריות הייתה לפחות לשלול בעיות נסתרות לפני שעוברים שוב ושוב מחזורי שאיבה והחזרות, ומאבדים שנים רבות וזמן יקר בדרך
במעקבים שנערכו לאחר השאיבה השנייה לקראת החזרת עוברים מוקפאים, התגלתה ציסטה בשחלה והטכנאית סברה כי מדובר בתופעת לוואי של ההורמונים ושהיא תיעלם. הקורונה שבאה עלינו פתאום שיתקה את מחלקות הפוריות וכשחזרנו לשגרה, הציסטה עדיין הייתה שם. בדיקת דם העלתה ממצא גבולי ובאולטרסאונד שערך רופא צעיר עלו שתי השערות: אנדומטריומה, שלדבריו "מפרישה הורמונים שמסכלים היריון"; או דרמויד, סוג של גידול של רקמות אנושיות שהתפתחו במקום שבו לא היו אמורות להתפתח.
בכל מקרה, רופאת הפוריות סברה שלא כדאי להוציא את הציסטה מחשש שהשחלה תיפגע, וכמובן ששלושת העוברים שהוחזרו לאחר מכן לא נקלטו. בתגובה היא אמרה לי: "אני לא מבינה איך הם לא נקלטו, הם היו עוברים יפים כל כך". השלב הבא שהיא הציעה היה בדיקות קריוטיפ לשנינו - שכמובן היו תקינות, ובדיקה גנטית לעוברים העתידיים בעלות של 300 דולר לעובר.
4 צפייה בגלריה
שלוש הזרעות, שני מחזורי IVF ו-32 ביציות, שישה עוברים מופרים, חמישה שהוחזרו ולא נקלטו. הפלה אחת
(צילום: Shutterstock)
החלטתי שעד כאן: לטיפולים אני לא חוזרת עד שאגלה מה יש לי. חשוב לציין שאני לא מתנגדת לטיפולי IVF. הטיפולים עוזרים לאלפי זוגות, בייחוד כאשר ידועה בעיה כלשהי אצל אחד מבני הזוג או שניהם. אבל כאשר השתמשו במונח unexplained infertility לתיאור המצב שלנו, הציפייה שלי מרופאי הפוריות הייתה לפחות לשלול בעיות נסתרות לפני שעוברים שוב ושוב מחזורי שאיבה והחזרות, ומאבדים שנים רבות וזמן יקר בדרך.
במשך כמה חודשים ביקרתי מספר רופאים שאמרו שהציסטה קטנה ושלא עושים כלום, עד שהגעתי למומחה אנדומטריוזיס בהדסה עין כרם, שלא התרשם שמדובר באנדומטריוזיס, אבל לנוכח כל מה שעברתי, הציע שאעבור בדיקת אולטרסאונד אצל מומחה.
סוף-סוף יש שם למחלה שלי
פברואר 2021: באולטרסאונד יש סוף-סוף אבחון, וסוף-סוף יש שם למחלה שלי - אנדומטריוזיס כמובן. מצד אחד היה בכי - על השנים של הסבל, על הציפיות והאכזבות, על ההתערבויות המלאכותיות ועל ההתעלמות. אבל הייתה גם תחושת ניצחון, והבנתי שאת המיחושים שחשתי בגב וברגליים במשך כל השנים אני לא אמורה להרגיש בזמן מחזור.
הרופאים הציעו לי כמה אפשרויות: IVF ואז ניתוח, ניתוח ואז IVF, או שלא עושים ניתוח כלל. התעקשתי על ניתוח כי את הציסטה לא רציתי שם, בייחוד אם היא מסכלת היריון ופוגעת באיכות הביציות.
אפריל 2021: ניתוח לפרוסקופיה. בדוח נכתב: ״הידבקויות מעי לקיר הבטן השמאלי. נצפו נגעי אנדומטריוזיס שטחיים על פריטונאום כיס השתן ובקיר אגן שמאל וכן נגע עמוק על הרצועה האוטרוסקרלית השמאלית. שחלה ימין עם אנדומטריומה כ־5-4 ס"מ". ולדברי הרופא, אנדומטריוזיס דרגה 4 שהסתתרה בגוף שלי במשך שנים ורק חיכתה להתגלות. לא פלא שלא הצלחתי להרות, הגוף שלי היה שדה מוקשים.
4 צפייה בגלריה
היריון ספונטני, שלושה חודשים אחרי ניתוח לפרוסקופיה שניקה את הגוף מנגעי האנדומטריוזיס
(צילום: אלבום משפחתי)
חמישה שבועות לאחר מכן, בביקורת אחרי הניתוח, הרופא המליץ לי לחזור לטיפולי IVF בגלל הגיל שלי, אבל אני ביקשתי לתת לגוף שלי להוכיח את עצמו, וקיבלנו שלושה חודשים לנסות לבד.
קרה לנו נס: היריון ספונטני
יולי 2021: אין היריון. נסענו ללונדון לשבועיים וחצי וכשחזרנו פגשנו את הרופא, פתחנו תיק, עוד בדיקת זרע, עוד פגישה עם אחות, עוד הפניות והתחייבויות, ומחכים למחזור שלא הגיע. כשהחזה התחיל לכאוב לי, אמרתי לבעלי שנראה לי שאני בהיריון. ואכן, בדיקות הדם והאולטרסאונד הוכיחו שקרה לנו נס: היריון ספונטני, שלושה חודשים אחרי ניתוח לפרוסקופיה שניקה את הגוף מנגעי האנדומטריוזיס הארור. אגב, בשלוש הווסתות שחוויתי מאז הניתוח לא כאב לי כלום, בניגוד לעבר.
החלטנו שאנחנו חיים מיום ליום. למזלנו ההיריון היה תקין וב-17 באפריל 2022, שנה אחרי הלפרוסקופיה ובעיתוי מצמרר, שלוש שנים בדיוק אחרי ההפלה: אני אמא
השבועות והחודשים הבאים היו לא פשוטים ומלאי חששות. השמחה שמלווה זוגות צעירים שנכנסים בקלות להיריון לא הייתה נחלתנו, והחלטנו שאנחנו חיים מיום ליום. למזלנו ההיריון היה תקין וב-17 באפריל 2022, שנה אחרי הלפרוסקופיה ובעיתוי מצמרר, שלוש שנים בדיוק אחרי ההפלה: אני אמא.
פרט לשיחות פרטיות עם חברות או קולגות בעבודה שבהן שיתפתי את מה שעברתי, בחרתי לשתף את הסיפור שלי בפומבי רק עכשיו. אתם מבינים למה. והמסר שלי הוא: בנות, היו מודעות לגוף שלכן והתעקשו שיקשיבו לכן. אם לא הרופא הראשון, אז השני, ואם לא השני, אז השלישי. ההקשבה והמודעות לגוף שלי הן שעזרו לי בסופו של דבר להביא ילד לעולם.
מוריה אהרון, בת 38 מצור הדסה, נשואה ואמא טרייה לתינוק בן חודשיים, אובחנה עם אנדומטריוזיס בגיל 37 לאחר חמש שנות טיפולי פוריות
